אוקטביוס ולנטין קאטו הוא אחת הדמויות החשובות ביותר, אבל גם הבלתי ידועות, בהיסטוריה של הקהילה השחורה בארה"ב. באמצע המאה ה־19 הוא פעל למען חינוך טוב יותר לילדים שחורים, סייע לגייס שחורים לצבא הצפון במלחמת האזרחים והיה אחד האישים שקידמו את קבלת התיקון ה־15 לחוקה שהעניק לשחורים זכות הצבעה. באוקטובר 1871, בהיותו בן 32, נרצח בפילדלפיה במהלך אלימות ביום בחירות.

בסוף החודש שעבר התכנסו מאות בני אדם מול בניין עיריית פילדלפיה כדי להעניק לקאטו כבוד מאוחר, עם חשיפת פסל בדמותו, האפרו־אמריקאי הראשון שמוצג בשטח ציבורי בעיר. ראש העיר, ג'ים קני, שפעל במשך 15 שנה לקידום הנצחתו, כינה אותו "גיבור אמריקאי אמיתי". "תקוותי היא שיום אחד כל ילד בפילדלפיה יידע המון על קאטו כפי שהם יודעים על בנג'מין פרנקלין, ג'ורג' וושינגטון ומרטין לותר קינג", אמר.

חודש לפני כן זכה גם קינג לכבוד דומה. בדיוק 54 שנה אחרי שנשא את נאומו המפורסם "יש לי חלום", התכנסו מאות אורחים, בהם מושל אלבמה, ראש עיריית אטלנטה ובני משפחת קינג, על מדשאת גבעת הקפיטול באלבמה כדי לחנוך פסל בדמותו של פעיל זכויות אדם וחתן פרס נובל לשלום בעיר הולדתו. "היום אנחנו, הבנים והבנות של עבדים לשעבר ובעלי עבדים לשעבר, ניצבים פה כדי לחזות בחשיפה של הפסל הזה", אמרה בתו ברניס קינג. "זה יום נהדר ומפואר במדינת ג'ורג'יה, בארה"ב ובכל העולם".

פסלו של קוק (סידני). צילום: רויטרס


הצגת הפסלים מתקיימת בעיצומה של סערה בארה"ב סביב הסרתם של פסלים המתעדים דמויות ואירועים מתקופת מלחמת האזרחים. היא הגיעה לשיאה בחודש שעבר, עם האירועים האלימים סביב הפגנת הניאו־נאצים בווירג'יניה והמחאה על הכוונה להסיר את פסלו של מצביא הדרום במלחמה, רוברט אי. לי.
גם בג'ורג'יה יש יותר ממאה פסלים מהמורשת הגזענית של הדרום, כולל פסליהם של הגנרל ג'ון גורדון מצבא הדרום ושל תומכי ההפרדה הגזעית, הסנאטור ריצ'רד ראסל והמושל יוג'ין טלמדג', שנמצאים במרחק של מטרים ספורים מפסלו של קינג.

"זה הולם שהיום במדינת ג'ורג'יה, שפעם הייתה שייכת לקונפדרציה, אנחנו חושפים פסל של אדם שמייצג חירות, צדק, חופש, יושר ושוויון", אמרה ברניס קינג. "כשאנחנו עושים זאת, תקוותי ותפילתי הן שבכל רחבי ארצות הברית יחלו שיחות על הדרך הראויה ביותר לייצג את האומה הזו במרחבים הציבוריים שלנו".

בעיצומה של הסערה אחרי אירועי שרלוטסוויל לא הסתיר הנשיא דונלד טראמפ את כעסו על הסרת "הפסלים והאנדרטאות היפים" של תקופת הקונפדרציה וכינה זאת צעד "מטופש". "לוקחים את היופי מהערים, העיירות והפארקים שלנו, וזה יחסר מאוד, ולעולם לא יימצא תחליף לכך", צייץ.

על אף שנראה כי בשבועות האחרונים נרגעה המהומה, בערים רבות, בעיקר בדרום ארה"ב, נמשכים הדיונים במועצות העירוניות ובבתי המשפט, וגם ברחובות, על עתידם של הפסלים. הוויכוח כבר לא מוגבל רק למדינות הדרום או לפסלי הקונפדרציה. בניו יורק הועלתה האפשרות להסיר את פסלו של כריסטופר קולומבוס או לשנות את הכיתוב שלצדו בשל הפשעים שביצע נגד הילידים ביבשת, והשבוע - כאשר צוין יום קולומבוס - הושחתו פסליו בערים שונות בארה"ב (בשיקגו אף נכתב עליו "רוצח המונים"-ח.א).

הוויכוח הפנימי בארה"ב סביב סוגיית הפסלים עורר דיון דומה במדינות נוספות ברחבי העולם, שם פוליטיקאים, פעילים חברתיים ותושבים מתחילים לתהות אם פסלים ואנדרטאות שעד לא מזמן נחשבו לחלק בלתי נפרד מהנוף הציבורי אכן צריכים להישאר במקומם, או שעליהם לעבור שינוי.

כיתוב במחלוקת

בהייד פארק של סידני ניצב מאז שנת 1879 פסלו של קפטן ג'יימס קוק, הקצין הבריטי שהיה האירופי הראשון על אדמת אוסטרליה כאשר הגיע ליבשת בשנת 1770. על הפסל מופיע לוח זיכרון שבו נכתבו שנות חייו של קוק, לצד המשפט "גילה את הטריטוריה הזו בשנת 1770".

על רקע האירועים בארה"ב, כתב תאגיד השידור הציבורי לענייני ילידים מקומיים, סטן גרנט, בעצמו מבני הילידים המקוריים של אוסטרליה, פרסם מאמר שבו יצא נגד הטענה כי קוק גילה את אוסטרליה. "הכיתוב 'גילה את הטריטוריה הזו' שומר על מיתוס פוגעני, אמונה בעליונות הנצרות הלבנה שהרסה את הילידים בכל מקום", כתב גרנט, שקרא לקיים דיון ציבורי סביב הסוגיה. "עכשיו לא 1770 ולא 1901. זה לא הצי הראשון של הפדרציה. עכשיו 2017. יש לנו קול, החיים שלנו חשובים. אחרי הכל, אנחנו גילינו את המדינה הזו".

דבריו של גרנט עוררו דיון ציבורי, בעיקר ברשתות החברתיות, והיו מי שהצדיקו את דעתו של העיתונאי, בעוד אחרים טענו כי זו פרובוקציה מכוונת. היה גם מי שהלך צעד אחד רחוק מדי בסוגיית הפסל וריסס עליו את הססמאות "שנו את התאריך" ו"אין כבוד ברצח עם". דברים דומים רוססו גם על פסלם של לכלן מקווארי, המושל החמישי של ניו סאות ווילס, ושל המלכה ויקטוריה. כדי למנוע השחתה נוספת, נמתח סרט הפרדה סביב פסלו של קוק.

ראש הממשלה, מלקולם טרנבול, גינה את הפגיעה בפסלים, אך גם יצא נגד מה שכינה "קמפיין טוטליטרי ומטריד מאוד, שלא רק מאתגר את ההיסטוריה שלנו אלא גם מכחיש אותה ומחריב אותה". "זה מה שסטלין עשה", אמר טרנבול, שהורה לפעול להקשחת הענישה נגד מי שיפגעו באנדרטאות ובפסלים היסטוריים. "כאשר נמאס לו מעוזריו, הוא לא רק הוציא אותם להורג, הם גם סולקו מכל הצילומים הרשמיים. הם נעלמו גם מהזיכרון ומההיסטוריה".

טרנבול הדגיש כי יש להתייחס לכיתוב על הפסל כפי שהמציאות נתפסה בשנת 1879 וכי אין צורך לתקן כל אחד מהכיתובים. מנגד, מנהיג האופוזיציה ביל שורטן הציע להוסיף כיתוב שיזכיר את מקומם של הילידים. "המדינה הזו עובדת הכי טוב כשכולנו פועלים יחד, לכן כיתוב נוסף על הפסל בסדר מצדי", אמר השבוע.

צופה על הכיכר

כמו באוסטרליה, גם בבריטניה הייתה זו התקשורת שעוררה את הקריאה להסיר פסל היסטורי: העמוד המפורסם בכיכר טרפלגר בלונדון, שעליו ניצב פסלו של הלורד אדמירל הורשיו נלסון, גיבור הקרב נגד נפוליאון בשנת 1805. במאמר שפרסמה העיתונאית אפווה הירש ב"גרדיאן", היא כתבה כי נלסון "תמך בעליונות הלבנה" ולכן אסור שהפסל יישאר בכיכר המפורסמת.

"בעוד רבים סביבו גינו את העבדות, נלסון הגן עליה נמרצות", כתבה. "הגיבור הימי המוכר ביותר של בריטניה השתמש במושבו בבית הלורדים ובמעמדו כבעל השפעה עצומה להנצחת הרודנות, אונס סדרתי וניצול מאורגן מצד החוואים באיי הודו המערבית, שאת חלקם החשיב כחבריו הקרובים ביותר. דמויות כמו נלסון הן אלה שצצות מיד במחשבתי כאשר אני שומעת את החדשות על הסרת פסלי הקונפדרציה בארה"ב".


פסלו של נלסון (לונדון). צילום: רויטרס


הירש נותרה קול די בודד, ונלסון צפוי להמשיך להביט מעל הכיכר. ברשתות החברתיות נשמעו בעיקר גינויים על כך שהירש מנסה להעלים את הפסל בגלל התבטאויות שאינן תואמות את המציאות הנוכחית, אך היו חלק בלתי נפרד מהמציאות של תחילת המאה ה־19. "באמת? להסיר את פסלו של נלסון כי הוא היה גזען? איך אפשר ליישם ערכים מודרניים על מישהו שחי ומת לפני 200 שנה?", תהה אחד הגולשים בטוויטר.

ג'רי ווייט, פרופסור להיסטוריה של לונדון מקולג' בירקבק, אמר ל"איוונינג סטנדרט" כי הסרת הפסל תהווה "שיא של ונדליזם תרבותי", ואף השווה זאת להרס שביצע דאע"ש לאתרים היסטוריים של התרבות האנושית.

במקביל, במפלגה הלאומנית הבריטית (BNP) מהימין הקיצוני קראו להסיר דווקא את פסלו של מנהיג המאבק באפרטהייד ונשיא דרום אפריקה לשעבר, נלסון מנדלה, מכיכר הפרלמנט בלונדון ולהעביר אותו לשגרירות הדרום אפריקאית. "התקינות הפוליטית מונעת מאנשים לומר: 'זה לא צריך להיות פה'", אמר דובר המפלגה בשיחה עם ערוץ RT הרוסי. "הוא לא היה בריטי, וכל מה שהוא עשה היה למען הדרום אפריקאים, לא למען תושבי המדינה הזו".

מאבק פילוסופי

הפילוסוף היווני דיוגנס היה אחת הדמויות המעניינות בתולדות יוון העתיקה. הוא היה ממייסדי זרם הציניקנים שקרא לבני האדם לדחות את כל התאוות הקונבנציונליות כמו עושר ומין, ובמקום זאת לחיות חיים מופשטים וטבעיים. הוא יצא חוצץ נגד תושבי אתונה על סגנון חייהם ואף נחטף על ידי שודדי ים שמכרו אותו לעבדות בקורינתוס, שם גם פגש את אלכסנדר מוקדון.

כעת, יותר מ־2,300 שנה אחרי מותו, דיוגנס שוב מעורר מחלוקת, הפעם בחבל סינופ בטורקיה, שם הייתה העיר היוונית שבה נולד. ארגון ארבקאן, גוף אסלאמי שמרני, קרא להסיר את פסלו של הפילוסוף מאחר שאין מקום לאידיאולוגיה יוונית בחבל. "אנחנו לא נגד אומנויות ופסלים. אנחנו נגד העובדה שקושרים את האידיאולוגיה היוונית לסינופ בחסות הפסל הזה", אמר נציג הקרן בסינופ, איסמעיל טזיק, ליומון "הורייט". "אנחנו רוצים שפסלו של דיוגנס יילקח מהכניסה לסינופ ויועבר לבלטלאר (כנסייה ביזנטית מקומית). אנחנו נשקיע בזה מאמץ. אנחנו ניאבק עד הסוף, בעצומה או בהצהרות קבועות לעיתונות אם יהיה צורך".

קנאט אטקאיה, בעל טור ב"הורייט", תהה על הקריאה של אנשי ארבקאן. "נראה שכדי לפתור את הבעיה הקריטית של המדינה הזו, כדי להיפטר מהמכשול היחיד מול המסע הקדוש שלנו לעבר העתיד, והקפיצה המרהיבה שלנו במדע - יש להסיר את הפסל של דיוגנס", כתב בעוקצנות במאמר שכותרתו - "דיוגנס, הבעיה העליונה של טורקיה?". "אני לא חושב שלדיוגנס היה אכפת בכלל. אילו היה חי, הוא כנראה היה מצטרף לחבריו מסינופ כדי להסיר את הפסל שלו. הסירו אותו או תהרסו אותו. הבעיה היחידה שלנו היא הפסל של דיוגנס".

לנון במקום לנין

בעיצומה של מהומת הפסלים בארה"ב נזכרה העיתונאית וההיסטוריונית אן אפלבאום כיצד הייתה עדה להפלת פסלו של מייסד ברה"מ, ולדימיר לנין, בעיר לבוב שבאוקראינה בספטמבר 1990, בשיאה של קריסת האימפריה הסובייטית. "הסרתו של הפסל הייתה חשובה לא משום שזה היה תיאטרון פוליטי, אלא כי זה שיקף שינוי אמיתי, לפחות עבור חלק", כתבה ב"וושינגטון פוסט". "במרחב שבו ניצב הפסל, כיכר יפה מול בית האופרה, אנשים התאספו כדי לקיים דיון. חלק פחדו, אחרים חשו, כמו שהנשיא טראמפ אמר, שהפסלים הישנים היו חלק מ'ההיסטוריה' ואין להסירם. הנוסטלגיה למערכת אוטוקרטית כמו זו שייצג לנין הייתה עדיין חזקה, ופסלים רבים לזכרו עדיין נותרו ברחבי אוקראינה".

מאמרה של אפלבאום פורסם על רקע ההודעה של ולדימיר ויאטרוביץ', מנהל המכון לזיכרון לאומי באוקראינה, שמסר לפני כשבועיים כי 1,320 הפסלים של לנין ברחבי המדינה הוסרו יחד עם 1,069 אנדרטאות סובייטיות אחרות. עם זאת, עדיין ישנם פסלים ואתרים שמזכירים את העידן הסובייטי במזרח המדינה, שם שולטים הבדלנים הפרו־רוסים.

פסלו של לנין בדונצק. צילום: רויטרס


הסרת הפסלים בוצעה בהתאם לחוק שנכנס לתוקפו ב־2015, ולפיו נאסר על הימצאותם של סמלים מהעידן הסובייטי. החוק גם הצריך את שינוי שמותיהם של רחובות וכיכרות, ערים ועיירות. על אף שמרבית השמות האסורים שונו לשמות של גיבורים לאומיים, רחוב לנין באזור זקרפאטיה נקרא כעת רחוב לנון על שמו של חבר להקת הביטלס.

מי שלא התרגש מההצהרה האוקראינית הוא הצלם השוויצרי, נילס אקרמן, שיחד עם העיתונאי הצרפתי, סבסטיאן גובר, פרסם השנה את הספר "מחפשים את לנין", שבו תיעדו את שרידי הפסלים של לנין באוקראינה. לדבריו, הייתה הכרזה דומה בדצמבר שעבר, ולכן "אני חושב שהם פרסמו את החדשות כעת כדי לקשור את זה למה שקורה בארה"ב".

בראיון לאתר רדיו אירופה החופשית, הוא ציין כי הניסיון שלו מאוקראינה לימד אותו כי יש שני צדדים למטבע. "האנדרטאות האלה הן קצת כמו צלקות - כאשר אתה עובר תאונת אופניים ויש לך צלקת גדולה, אתה לא יכול להעמיד פנים שזה לא קרה. אתה מביט על זה כל יום וזוכר שלא היית זהיר כשרכבת על האופניים שלך", הסביר אקרמן, והוסיף כי "הפסלים האלה, בין שהם של לנין ובין שהם של הגנרלים מצבא הקונפדרציה, נעשו לצורך תעמולה - הם הוצבו כדי לקדם מסר מסוים. אם משאירים אותם כמו שהם, משמרים את התעמולה".