משחק הזכרון: ניצול שואה חנך מגרש כדורגל לזכר בני משפחתו

"הדבר הכי חשוב בחיים הוא החיים”, אומר ג’ורג’ בלאנק, שנחשב לאחד התורמים הכי גדולים של ישראל בארצות הברית. “נולדתי עם כפית כסף בפה, ועד גיל שנה וחצי כל הכסף והרכוש הלך, ורוב המשפחה שלי נהרגה. זה גרם לי להעריך את הזכות להיות חי”. אם שואלים את בלאנק (79), איש אמיד מאוד שבבעלותו חברות ענק בתחום המכשור הרפואי, העושר האמיתי עבורו מתבטא בזכות להציל את חייו של ילד ולהעניק לו צידה לחיים טובים; בדיוק כפי שהצילו אותו לפני כ־70 שנה, כששרד את זוועות הגטו בפולין. השבוע, במעמד מרגש, הגיע בלאנק עם משפחתו לכפר הנוער ימין אורד שבכרמל וחנך בו מגרש כדורגל לילדים לזכר משפחתו, בנוכחות כ־500 איש, ובהם נציגי הג’וינט, ח”כ מוטי יוגב (הבית היהודי) ושאר מכובדים.

בלאנק היה בן שנה וחצי כשפרצה מלחמת העולם השנייה, וגרמניה פלשה לפולין. בבעלותה של משפחת בלאנק, שהתגוררה בעיירה ז’שוב במזרח פולין, היו מפעלים, בתי חרושת, אדמות ונכסים רבים. אביו של בלאנק, מרדכי, ודודו, צבי הירש, היו מוכרים בזכות היותם כדורגלנים מוכשרים, והובילו את אחד ממועדוני הספורט הגדולים בסביבה. הקריירה הספורטיבית המפוארת שלהם נגדעה באחת בשנת 1939, כאשר הם, הוריהם וכל אחיהם נרצחו במהלך המלחמה. “להיות מסוגל להקדיש להם מגרש כדורגל אחרי יותר מ־75 שנה - זה מאוד משמעותי וסימבולי עבורי”, מספר בלאנק כעת. “אני נרגש לעזור לצעירים לפתח משאבים ולזכות בחיים נהדרים. במשך 700 שנה התפללו אבותיי בפולין לחזור לירושלים, ואני בר־המזל שזכה לזה, וזו ברכה אדירה. הדרך שלי להחזיר היא לעזור”.

בזכות התכשיטים

בלאנק שרד את התופת עם אמו וחלק ממשפחתה הודות למה שהוא מכנה “נסים קטנים”, וגם הודות לרכוש הרב שהיה למשפחה שבעזרתו הצליחה לשחד את הפולנים בתחנות המסתור השונות. כשהנאצים פלשו למערב פולין, החלה המשפחה במנוסה לעבר המזרח בתקווה להסתתר שם. “קיווינו שבצד המזרחי שבו עדיין שלטו הרוסים נמצא מסתור”, הוא מספר. “אבל מהר מאוד רוסיה נסוגה ומצאנו עצמנו בתופת הגטו. אבי נלקח על ידי הרוסים עם אחיו, ומעולם לא ראינו אותו שוב".

אמו של בלאנק הבינה שהמצב מידרדר וניסתה להימלט מהגטו, אבל נתפסה על ידי חייל נאצי. “בימים ההם עוד לא היה פתרון סופי של תאי הגזים”, מספר בלאנק. “הגרמנים פשוט ירו באנשים ברחובות או במקומות איסוף בגטו. אני הייתי ילד תכול עיניים, ואמי התחננה לשוטר והצליחה איכשהו לדבר אל לבו ולשכנע אותו שבסך הכל רצתה להשיג לי אוכל כי אני רעב מאוד. החייל הביא אותנו אל תחנת המשטרה, ומשם הוביל אותנו חזרה אל הגטו תוך שהוא מקלל נמרצות. זה היה הנס הראשון”.

הנסים שהתרחשו לאחר מכן נצרבו בתודעתו של הפעוט שבילה את רוב ילדותו במנוסה ובמורא גדול. בלאנק זוכר כיצד בשלב מאוחר יותר שיחדה אמו שוטר שהשיג להם דירה במזרח העיר. “היינו אמי, סבי וסבתי ודודתי, ולרגע חשבנו שנצליח לחזור לחיים”, הוא מספר. “אפילו התחלתי ללכת לבית ספר והתחלנו לחיות. אבל אז אחד השכנים הלשין עלינו וקרא למשטרה. כמובן שלא היו לנו שום מסמכים, ואני זוכר את הפחד והכאב הגדול של לחזור לגטו”.

לאחר שהייה של כמה חודשים בגטו המקומי, שמנה כ־700 איש ובו הם סבלו מרעב, ממחלות ומאימה, החליטו הנאצים לחסל את הגטו על יושביו. אז התרחש הנס השני. “היה לי דוד שעבד עבור קצין נאצי בגטו, והוא גילה שיש הוראה להרוג את כל היהודים בגטו”, מספר בלאנק. “במשך שלושה ימים חיסלו הנאצים את כל הילדים, הנשים והגברים. אנחנו היינו היחידים שניצלנו הודות למידע שהעביר הדוד”.

משם עברה המשפחה להסתתר בחלל קטן שנבנה מאחורי קיר של אח לבנים גדול בדירה. באוקטובר, בעיצומו של חורף קשה, הסתתרו במחבוא 30 בני אדם, וביניהם גם בני משפחת בלאנק. “אחרי כמה ימים שמענו צעקות והמון יריות ואנשים רצים, והבנו שהייתה הוצאה להורג”, מספר בלאנק. “במחבוא היה מעט מאוד אוויר ומעט אוכל ומים שהביאו מראש. אני זוכר בעיקר את הקור העז, את הצרכים עשינו בתוך דלי, וכמובן שהצחנה הייתה עצומה. ערימת עצים חסמה את הכניסה ולא ניתן היה לצאת. מדהים לגלות איך במצב שבו אתה מאוד מפוחד, הדברים שנשמעים הכי קשים ולא נוחים כמו קור ועשיית צרכים נעלמים, והופכים ללא משמעותיים. הפחד מניע אותך לעשות כמיטב יכולתך על מנת לשרוד”.

בדצמבר 1941 הוביל דודו של בלאנק את בלאנק ומשפחתו לחווה מרוחקת ביערות של מזרח פולין, שם הסתתרו עד תום המלחמה. “נסענו שעות בשלג עמוק ובקור מקפיא”, הוא מספר. “אמי וסבתי נתנו לחוואי מהתכשיטים שלהן. זה היה הדבר שבזכותו ניצלנו וזה מה שהחזיק אותנו בחווה במשך שנתיים וחצי. בחורף ישנו על רצפת בוץ, ובקיץ ישנו באסם בין חיות המשק ואכלנו בעיקר תפוחי אדמה וירקות. לחם לא היה, ועל בשר אין בכלל מה לדבר. גם שם חווינו נסים. הסכנה היומיומית הייתה הפרטיזנים האוקראינים שהסתובבו ביערות ופשטו על החוות בחיפוש אחר האוכל. למדתי להיות בשקט ולא להוציא הגה עד שהלכו. אני זוכר את הסולם שבעזרתו החוואי הביא לנו אוכל, וכמה רציתי לרדת בו קצת”.

צרוב בתודעה

באביב 1944 שוחררו בני המשפחה על ידי הצבא הרוסי והחלו בדרכם המייגעת חזרה הביתה. “צעדנו עם הרוסים בבוץ ובקור, ולפתע הגיח מולנו חייל גרמני עם רובה ולא היה לאן לברוח", הוא מספר. "מיד עבר לי בראש שאחרי שלוש שנים של רעב, פחד ומנוסה על חיינו, כשאנחנו כבר ממש בסוף, נאבד את חיינו. אבל החייל חייך וסיפר בצחוק שהוא רוסי ש’שאל’ מדים מחייל נאצי”.

בלאנק ואמו היגרו לווינה ולאחר מכן לארצות הברית, שם הוא למד בתיכון יהודי והשלים שני תארים בהנדסה, תוך שירות בצבא האמריקאי. הוא נישא להארייט ונולדו להם שני ילדים. לפולין הוא לא חזר מאז והוא אף אינו מוכן לשמוע על כך. אף שהיה פעוט, הזיכרונות מציפים אותו וצרובים לדבריו עמוק בתודעתו. “זיכרון חזק שעולה לי הוא אבי על אופנוע כשהוא מחבק אותי ומרים אותי אל על", הוא אומר.

"זה הזיכרון האחרון שלי ממנו. אני זוכר את הקור ואת הרעב הגדול ואת הרוסים שנתנו לי לחם אחרי שלוש שנים שבהן לא אכלתי לחם. אני זוכר את המסלולים הקשים שבהם צעדנו, שהלכנו דרך הרבה שדות פתוחים, והיו המון קולות פיצוץ סביב כל הזמן. באחת הפעמים אמא הטיחה אותי באדמה וכיסתה אותי בבוץ העמוק והגנה עלי בכל הגוף שלה. אחר כך נאלצנו לשטוף את זה בעיירה סמוכה בקור המקפיא ולגרד את הבוץ מהגוף. אני זוכר שלאחר המלחמה היו ברחובות אלפי שטרות של כסף פולני כי לא היה לו שום ערך. ריח הגופות החניק את האוויר בשעה שעשינו דרכנו ועברנו ליד מחנות ריכוז. אי אפשר לשכוח ריח של גופות נרקבות, גם כשאתה ילד קטן”.

כיום בלאנק ומשפחתו מחלקים את חייהם בין פנסילבניה למנהטן, הם ידידים נלהבים של ישראל ופעילים באיפא”ק, השדולה הפרו־ישראלית. בסוף שנות ה־70 הקים בלאנק חברה לציוד רפואי בשם מד־טק, שמעצבת, מפתחת ומייצרת מכשור ייעודי לפעולות ניתוחיות וכירורגיות שונות. החברה, שנקראת כיום Vention Medical, מעסיקה אלפי עובדים ב־11 מפעלים ומרכזי פיתוח בארצות הברית, קוסטה ריקה, פורטו ריקו, אירלנד וישראל.

הארגון היקר ביותר ללבו, לדבריו, הוא Friends of Yemin Orde, ארגון הגג האמריקאי שתומך בכפר הנוער ימין אורד שבכרמל לנוער בסיכון. זהו אחד מכפרי הנוער הוותיקים בישראל הפועל זה עשרות שנים, וכיום מתחנכים בו 450 בני נוער - רובם המוחלט עולים חדשים מאתיופיה, צרפת, מדינות חבר העמים, ברזיל ו־14 מדינות נוספות. חלק מהחניכים הגיעו לבדם לארץ במסגרת פרויקט נעל"ה.

“אני תומך בהרבה ארגונים, אבל הדרך והשיטה של ימין אורד נוגעת ללבי כילד מהגר שננטש וגורש מביתו, ובעיקר כי יש תוצאות מדהימות בשטח”, בלאנק מספר בהתלהבות תוך כדי צפייה במשחק הכדורגל במגרש החדש שחנך. “הילדים פה מוקפים במורים ובמטפלים ובפסיכולוגים, שמאמצים אותם אל לבם וחיקם ולא נוטשים אותם. אני, כמי שחווה אובדן וזוועה, מבין מה זה אומר שאתה מושלך לרחוב”.

בלאנק, שתומך בכפר זה 27 שנה, גאה לספר כי 95% מחניכי הכפר משתלבים בהצלחה בחברה ומגיעים להישגים אדירים. “כשמתחילים את התהליך עם ילדים שבורים, נטושים ואבודים בעולם, ואז בסיומו פוגשים אזרחים מוצלחים, זו זכות גדולה", הוא אומר. "השבוע נפגשתי עם בוגרת הכפר שהגיעה לבד מברזיל בגיל 15, וכיום היא בשנה החמישית ללימודי הרפואה שלה. אנחנו לא עוזבים אותה. הליווי של הצוות הוא לכל אורך הדרך, כולל מלגה ותמיכה. גם עבור המורים זו תמורה אדירה, כי הם לא מסיימים והולכים, אלא מחויבים לילדים ומלווים אותם כמנטור, כפסיכולוג וכחבר. יש להם זכות לשנות את פני ישראל”.

כשהוא נושא את נאומו בטקס החניכה של המגרש, מבקש בלאנק מהילדים לזכור את אביו ודודו כשהם עולים לשחק במגרש ולהצטיין בספורט ובדבקות במטרה. “החוויה שעברתי לימדה אותי לא לפחד מכלום”, מסכם בלאנק. “הייתי כל כך נפחד ומבוהל רוב שנותיי כילד קטן, שאני חושב שהגנים של הפחד פשוט נוצלו עד תום, ולא נשאר שום חשש מכלום. זה מאוד עזר לי באתגרי החיים ובעסקים. הדבר השני שלמדתי הוא שכסף הוא לא הדבר הכי חשוב בחיים. כסף בא והולך".

בלאנק מוסיף: "זה לימד אותי לא להיות חמדן בעסקים, להיות תמיד בעל יושרה ואתיקה ולהעניק גם ערכיות לדברים. באופן מפתיע, זה נחשב לחלק מסוד העוצמה, כי רוב החברות לא פועלות כך. אנחנו שומרים על כבוד הלקוחות והספקים, מתחשבים בזולת ולא קופצים מהר לכל רווח מהיר, והגישה הזו סייעה להצלחה שלנו. חשוב בעיניי להעביר מסר לילדים: גם אם אתה מתחיל ממקום נמוך ואיום, בסופו של המסע תמצא דרך לתעל את זה למשהו מועיל ואפקטיבי".