סוף לתעלומה: מחבר היומן מהחווה הסינית נהרג מאש צה"ל

ההיסטוריה המלחמתית של ישראל רצופה כאב על נופלים שנולדו להיות גדולים בתחומם ואבדו. כזה היה למשל נמרוד גאון, שכתב שירה והותיר מכתבים לזוגתו עמליה בטינגר. מאחד מהם יצר שלמה ארצי את “שירו של חייל" המפורסם (“אני חייל, ואל תבכי לי ילדה"). שנים רבות לפני גאון נהרג הפלמ"חניק טוביה קושניר, לוחם בשיירת הל"ה, בוטנאי מבטיח, שדרכו כמדען ידוע–שם הייתה סלולה. איש התקשורת גולן יוכפז הגה ויצר את הפקת הרדיו “עוד מעט נהפוך לשיר", שבה הלחינו וביצעו זמרים מהשורה הראשונה שירים שכתבו נופלים. מדי שנה, לאורך עשור, שודר הפרויקט המיוחד בגלי צה"ל. תמיד הייתה רשימת השירים עשירה ואיכותית, ולרוב היה מספרם רב ממניין השירים שנקבעו לביצוע.

כל עם ויגונו, כל חברה ואבלה. ונדיר שהאבל מתערבב. שכאבו של עם אחד נוגע ללב אויבו, אף אם חדל להיות אויב. ובכן, זה מה שקרה לנו, בעיתון שאת גיליונו אתם אוחזים כעת. לפני חודש פרסמנו כאן את סיפורו של יומן אבוד שנמצא בסיני בתום מלחמת יום הכיפורים. מסמך פשוט לכאורה, אבל מלא יצירתיות ורגש, שאותו כתב בעיפרון דק חייל מצרי, תותחן בן 26, ששירת בחווה הסינית. 151 עמודים קטנים בכתב צפוף עשוי היומן הזה. בעליו חתם בשמו הפרטי בלבד, סייד.

אין זה יומן מלחמה, ומעט ממנו הוקדש לשיח בענייני צבא. בעליו סיפר בו על חבריו ליחידה. הוא ידע לאפיין כל אחד מהם במהימנות ובאומנות של מספר רומן. כתב על מצוקות הבית שלהם, על קשיי השירות, על חולשותיהם. הוא עשה זאת בלשון ציורית ובנימה אוהבת. בין סיפור למשנהו אייר את פני חבריו, ביד רגישה ובהומור של צייר קריקטורות. לאיורים צירף את שמותיהם המלאים של עמיתיו וכתובות מגוריהם. קריאה בעמודי היומן הבהירה היטב כי סייד היה כותב מחונן.

כמה שבועות אחרי תום הקרבות, בנובמבר 1973, התגלגל היומן לידיו של חייל המילואים דאז עודד ירון, מהנדס חשמל בהשכלתו מירושלים. כך הגיע עודד אלינו, בבקשה שנמצא את הכותב ונשיב אליו את היומן. במשך השנים שחלפו הוא מצא את עצמו נכרך רגשית ליומנו של סייד, ובעצם לסייד עצמו, שעליו לא ידע דבר.

שתי סיבות קשרו אותו אליו. עודד עצמו כתב יומן במהלך מלחמת יום כיפור. תיעד את מה שעבר עליו ועל חבריו כמעט מהרגע הראשון, עוד בטרם הוזנק לחזית. “לו העניינים היו מתנהלים אחרת", אמר לנו, “עלול היה היומן שלי להימצא בידי חיילים מצרים". הסיבה השנייה היא עוצמתם של הטקסטים והאיורים שיצאו תחת ידיו של סייד. היומן מתחיל אי־שם באוגוסט. ב–15 באוקטובר נפתח קרב שלושת הימים בחווה הסינית. מאותו יום דפי יומנו של סייד ריקים.

“אשמח להתבשר שהוא לא נהרג", אמר לנו אז עודד ירון בפסימיות רבה. “לאיש לא מגיע למות, אבל במיוחד לא לבחור הזה. הוא עתיר כישרונות. משום שאכפת לי ממנו, מגיע לו או ליקיריו שיקבלו את היומן בחזרה".

בדרך להיות סופר

את סיפורו של עודד ירון (73) ויומנו של החייל המצרי פרסמנו בגיליון יום הכיפורים של עיתון זה. כמה ימים אחר כך החלה התעלומה להיפתר לאטה. עיתונאי מצרי שאליו העברתי את פרטי חבריו ליחידה של סייד, כפי שכתב אותם ביומנו, יצא למסע חיפושים אחר הסופר והמאייר הצעיר. אחד החברים שהוזכרו ביומן, מוחמד אלערבי סדיק שמו (68), התגלה, וסיפק את המידע הרצוי ואת הקשר אל בני המשפחה, שמתגוררים כיום בקהיר. בזכות אלערבי, במקורו ממחוז אל–ע'רבייה, הצלחנו לקבל לא רק פרטים על אודות סייד, אלא גם תמונות. זהו, אם כן, שמו המלא: סייד חוסיין אל–בַּסְטַוִויסִי, חייל מילואים, יליד 23 באוגוסט 1947. היה בוגר מדע המדינה באוניברסיטה, ולאחר סיום לימודיו השתלב בעבודה כפקיד באחד מאגפי משרד התרבות באלכסנדריה. היום היה אמור להיות בן 70.

בבוא העיתונאי המצרי אל יקיריו של סייד, התברר עד כמה גדולה הטרגדיה שפקדה אותם. מתברר כי לסייד אין קבר ולא נערכה לו הלוויה. 44 שנים הוא בבחינת נעדר. יחד איתו נהרגו חברים נוספים, מאלה שמוזכרים ביומנו. למעשה, בכתיבתו עליהם בנה להם אנדרטה. החבר מוחמד העיד כי לוחמים ביחידה ראו את גופתו של סייד מוטלת בשטח החווה הסינית לאחר הקרב, אבל היא לא נמסרה למשפחה. כנראה לא בוצע בה תהליך זיהוי וסייד נטמן בקבר אחים ללא ידיעתם. עדותו של מוחמד אלערבי הובאה בפני בני המשפחה רק באחרונה, בעקבות התערבותו של העיתונאי שעמו באנו במגע. בכך ידעו סופית כי יקירם נהרג.

“הם פרצו בבכי והודו לי בחום", סיפר העיתונאי, שלא התנדב להרחיב וביקש ששמו לא יפורסם. בניגוד לנו, הישראלים, שמחטטים בכל פריט מאותה מלחמה, אצל המצרים נהוגות שתיקה והתכנסות. גם כאשר המתעניין ישראלי. ולעתים דווקא משום כך.

סייד חוסיין אל–בסטוויסי גדל בכפר בעלווה אל־כוברא, ליד איסמעיליה. הוא קרוי על שם סבו מצד אמו, סייד עבד אל–חמיד. אביו חוסיין היה פקיד בחברת הרכבת. לאב ולרעייתו אמינה היו שבעה ילדים. שלושה בנים וארבע בנות. שניים מהם התגלו באחרונה בידי העיתונאי שעמו באנו במגע. אלה הם האחות חַמְדִי והאח נביל. האח מספר כי בילדותו נהג סייד לקרוא רבות ולשרבט במחברתו. “הסופר האהוב עליו היה נגיב מחפוז", סיפר נביל אל–בסטוויסי. “הוא היה חריג במשפחתו ביכולת האיור המפותחת".

הם מספרים כי סייד היה צעיר מכדי להיקרא “סופר", אבל סבורים כי דרכו לשם הייתה סלולה אלמלא אבדו עקבותיו במלחמת אוקטובר (כך מכנים המצרים את מלחמת יום כיפור). עד היום שומרת האחות חמדי על מדף בביתה את אוסף כתביו. האוסף הזה כולל קובצי שירים, סיפורים ואיורים בעיפרון. בני המשפחה שמעו כמובן על היומן שמחזיק עודד ירון, ומצפים בכיליון עיניים שישוב אליהם.

לכתו של סייד לא הייתה הטרגדיה הראשונה שנחתה על משפחת בסטוויסי באותה שנה. שלושה חודשים לפני מערכת אוקטובר מתה אחותו. היא הייתה בשנות ה־20 לחייה, והותירה בעל וילדה בת 3 ושמה מעאלי.

ב–30 בספטמבר 1973, שבועיים לפני שנהרג, כתב סייד ביומן על אותה אחיינית פעוטה: “ייתכן שמילים אלה יהיו האחרונות, ולו על דרך המקרה. אני תמיד שונא את המוות ואת ריח המוות... עולות מול עיני תמונות הבובה המתוקה מעאלי, כשהיא משחקת עמי בצחוקה העדין והמאושר, וקולה היפה מצלצל באוזני: אכתוב לך מכתב ואשאל לשלומך. הייתה קוראת לי תמיד ‘דוד חייל'".

מעאלי הקטנה גדלה מאז, והיום היא בת 48, בוגרת לימודי חקלאות באחת האוניברסיטאות הגדולות בקהיר ובעלת משפחה. היא לא ידעה מה כתב עליה דודה ביומנו, ובקרוב תשמע על כך לראשונה.

בפעם האחרונה ראו בני המשפחה את סייד שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה, בתקופת האבל על מות אחותו. סייד יצא לחופשה מיחידתו, שהה כמה ימים בבית וחזר לתעלה. אחיו נביל מספר כי היה האחרון ששוחח עמו לפני שחזר ליחידתו בפעם האחרונה. “קניתי לו קופסת סיגריות ונפרדתי ממנו לשלום", סיפר נביל. מאז לא ראה אותו יותר.

יומנו של בסטוויסי מגלה כי המידע על פתיחת המלחמה, שאליו התכחשה ממשלת ישראל, היה מצוי כבר שבוע לפני פרוץ המערכה אף בידיו של החייל המצרי הפשוט ביותר. כבר בסוף ספטמבר החל ביחידה שיח ער על התקרבותה של המערכה. ב–1 באוקטובר תיאר סייד ביומנו כי חיילי היחידה התבשרו סופית מפי מפקדיהם כי תפרוץ בקרוב. הוא מתאר את תגובות הזעזוע שהבשורה חוללה בקרבם.

“עיני מוחמד רגב הילדון יצאו מחוריהן מרוב הפתעה, ופניו החווירו", נכתב ביומן. “פני חבר אחר האדימו, והוא ביקש ‘אל תעזבו אותי לבדי'. עלי יוסף טאיע נעצב ואמר: ‘עצבי אינם נשמעים לי'. ואילו אחמד פהמי עזב והצטרף לכוחות

העורפיים, כי הוא לחם במלחמת ההתשה, ואינו מוכן לסבול שנית. מוטב שאקבל תואר שהיד", ניחם סייד את עצמו, “שהרי הוא טוב מסתם מנוח".

החלומות שלא התגשמו

עודד ירון קיבל את הבשורות מקהיר על גורלו של סייד בצער רב, אבל ללא הפתעה. כבר ארבעה עשורים ויותר היומן הזה הוא איבר משמעותי בעיצוב הזיכרונות שלו מאותה מלחמה. לכל אחד מבני דורו, המצולקים ממנה בנפש, יש אירוע שדרכו הם חווים את הטרגדיה.

עודד שירת בגדוד מילואים 332, שהיה חלק מחטיבת הצנחנים הסדירה, והתמחותו הייתה ירי מרגמות. את רוב ימי המלחמה עבר בראס–סודאר, ומספר כי לחם מעט באופן יחסי. בשוך הקרבות הועבר עם חבריו לחווה הסינית, שכבר נלקחה מידי המצרים בקרב המר כדי להחזיקה בעוד השיחות עם המצרים בקילומטר ה–101 נמשכות. אז הופיע אחד מחבריו לגדוד עם היומן שמצא בין הריסות המתחם רחב הידיים. עודד מספר שהתנדב לקחת את היומן כי חשב שיוכל לפענח את הכתוב בעזרת אחיו, ששירת בחיל המודיעין וידע ערבית. מאז מצוי היומן ברשותו.

“אני מאוד מצטער שצדקתי כשאמרתי כי 99% שהוא אינו בין החיים", אמר לנו השבוע מביתו בירושלים. “אכפת לי מהאיש הזה ומהיצירה שלו, ואני מצטער שהוא מת. מותו היה אידיוטי. לחשוב שאפילו לא היה לוחם דגול אלא בשר תותחים".

במשך השנים ניסה ירון למצוא קצה חוט לבני המשפחה כדי להשיב להם את יצירתו של יקירם. מאמציו לא עלו יפה. ב–1974 ביקרה בישראל סנאא חסן, חוקרת וסופרת מצרייה–אמריקאית, אבל היא סירבה לסייע לו, בנימוק שדרכה לקהיר חסומה בצו השלטונות. בשלהי אותה שנה נתן לפרסום חלקים מהיומן ל"מעריב", אבל הפרסום הנרחב, בשני ימי שישי עוקבים, לא הניב כל תגובה מקהיר.

לאחר החתימה על הסכם השלום, ב–1979, חשב שהשערים ייפתחו בפניו והוא יזכה להגיע אל בני המשפחה, אבל לא מצא את הדרך אליהם. מאז התחתן ירון, הביא לעולם שני בנים, בנה חיים שלמים, והיומן חיכה במגירה לגואליו, לצד יומן המלחמה שניהל הוא עצמו באותה מערכה. מדי פעם, בעיקר בימי כיפור, חילצו ירון ורעייתו ציפי את שני היומנים ממגירותיהם כדי להראות לחברים שבאו לבקרם.

הכרתי את עודד ירון בנסיבות הקשורות ביומן לפני ארבע שנים. הוא ביקש דרך להשיב אותו לבעליו, וכך נפגשנו אז בפעם הראשונה. כבר אז הציב שני תנאים להחזרת היומן לידיים מצריות. האחד, אם יימצא בן משפחה או קרוב כלשהו. והתנאי השני, אם ירצה בכך באמת, מתוך אהבת אחיו וגעגוע אליו, בבחינת שבו בנים לגבולם. “זה מעשה אנושי בין אנשים ולא בין ממשלות", הסביר חייל המילואים הישראלי את התעקשותו לא למסור את הפריט היקר לידי גורמי ממשל מצריים. רק בסיום שיחתנו הוא הודה כי נקשר אל הפריט המיוחד. “אצטער שהיומן ייצא מידי. אבל אם אדע שהגיע לבן משפחה שאכפת לו, אמסור זאת ברצון ואהיה שלם עם זה".

ביום שני, 1 באוקטובר 1973, סיפר מפקד הגדוד שבו שירת סייד אל–בסטוויסי לחייליו כי המערכה תיפתח בתוך יומיים או שלושה. המערכה התלקחה בשבת, כמה ימים אחר כך. סייד כתב ביומנו: “עדיין אינני מוכן לפגוש את אלוהים. החיים מתוקים ויפים, ועדיין יש חלומות ותקוות גדולות המצפות שאגשים אותן".