לנילס ומרגרטה סוונסון היה חלום להשתתף בבנייתה של ברה"מ, שאותה ראו כדוגמה למדינה דמוקרטית וסוציאליסטית אמיתית. על כן, כמו עוד אלפי קומוניסטים ממולדתם שוודיה, הם עברו עם ילדיהם למדינה הקומוניסטית הצעירה בשנת 1923.
עשור מאוחר יותר נותק לפתע הקשר בינם לבין קרוביהם בשוודיה, והחשש היה כי גם הם הפכו לקורבנות של משטר הטרור של יוזף סטלין. אולם ב־1960 הגיע מכתב מקרל אולוף סוונסון (אז בן 33), ילדם של בני הזוג שנולד בברה"מ, ובו הוא סיפר להם כי המשפחה עברה תקופה קשה וכי הוא עצמו נלחם בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה.
אחרי שקיבל דרכון שוודי, הגיע סוונסון לשוודיה ב־1961 והתאחד עם בני המשפחה. הוא התגורר בשטוקהולם והחל לעבוד בתור עובד במה באופרה. שנים אחדות לאחר מכן אולץ להיכנס למכונית ועקבותיו נעלמו. מלבד מכתב אחד, שהגיע מווינה ובו התנצל על שעזב במפתיע, לא ידעו קרובי המשפחה מה עלה בגורלו.
התעלומה נפתרה רק באמצע שנות ה־80, כאשר יצא לאור ספרם של עריק הקג"ב וסילי מיטרוחין ושל ההיסטוריון לענייני מודיעין פרופ' כריסטופר אנדרו, שהיה מבוסס על הארכיונים של שירות הביון הסובייטי הידוע לשמצה. בספר נחשף כי סוונסון היה אחד מעשרות מרגלים שהפעילו הסובייטים בתוך שוודיה כדי לאסוף מידע לקראת אפשרות של פלישת הצבא האדום במקרה של עימות עם כוחות נאט"ו. הוא ככל הנראה נחטף על ידי מעסיקיו אחרי שהחל לשתות, והוחלט כי כבר לא יכול להמשיך במשימתו.
תפנית נוספת בפרשה התרחשה בשנת 2002, כאשר העיתון "אפטונבלדט" פרסם מפות סובייטיות שהתבססו על החומרים שהעבירו סוונסון והסוכנים האחרים. מי שסיפק את החומרים היה הגיאוגרף אולף ארלינגסון, שרכש את המפות שמונה שנים קודם לכן בלטביה בעת שעבד על פרויקט בינלאומי להקמת מאגר ממוחשב של הגיאוגרפיה של אזור הים הבלטי. רק אז הבינו גם בביון השוודי עד כמה היה נרחב הידע הסובייטי על הטופוגרפיה המקומית, והתגלה היכן תכננו הרוסים לפעול במקרה של פלישה באמצעות הנחתת כוחות מכיוון הים. "מומחי הצבא אצלנו לא ראו את המפות האלה קודם לכן", אמר ארלינגסון. "אם הם היו רואים אותן, לא היה להם ספק לגבי הכוונות הסובייטיות".
לא רק אנשי המודיעין בשוודיה לא ידעו על המפות שהכינו הסובייטים. פרויקט שרטוט המפות היה אחד הסודות הכמוסים ביותר של ברה"מ, ורק אחרי קריסתה של האימפריה הסובייטית ב־1991 החל להתברר היקף המאמץ המודיעיני הרוסי בהכנת מפות עבור כל נקודה על פני כדור הארץ. למעשה, אילו זה היה תלוי ברשויות במוסקבה, הסוד היה נשאר קבור ולא יוצא לעולם. הן אף הוציאו הוראה להשמיד את המפות שנשמרו באתרים במדינות הבלטיות, אולם גורמים שהיו מעורבים בפרויקט החשאי הבינו שיש כאן גם הזדמנות כלכלית, וכך אפשרו למומחים ולאנשי ביון במערב לקבל הצצה ראשונה לפרויקט המדהים.
אחד האנשים שסייעו לחשוף את הסוד לעולם היה אייברס זבירבוליס, חובב מפות לטבי שגילה ב־1993 על קיומו של מאגר מפות במשקל כולל של 6,000 טונות, שהיה אמור להיות מושמד. הוא יצר קשר עם שני קציני צבא שהסכימו למכור לו 100 טונות והעבירו אותם לחצר של בית ההוצאה לאור שניהל, אולם ילדים מקומיים שרפו חלק ניכר מהחומרים ורק שניים עד שלושה טונות שרדו.
זבירבוליס הקים בריגה את חנות המפות ובית ההוצאה לאור יאנה סטה, ובה מכר תמורת מחיר זעום את המפות הסובייטיות, שחלקן הגיעו לידיו של ארלינגסון. דבר הגילוי זכה לתהודה גם אחרי שזבירבוליס הציג חלק מהמפות בכנס בינלאומי בקלן שבגרמניה זמן קצר אחרי שמצא אותן, וחוקרים ואספנים מרחבי העולם מיהרו ליצור עמו קשר כדי לרכוש את המפות הייחודיות ולהתחיל לבדוק אותן לעומק.
"ויקיפדיה של העולם"
החודש יצא לאור הספר "האטלס האדום: איך ברה"מ מיפתה בחשאי את העולם", המספק ניתוח מקיף ראשון מסוגו על הפרויקט הסובייטי. המחברים הם אלכסנדר קנט, פרופסור לגיאוגרפיה מאוניברסיטת הכנסייה הנוצרית של קנטרברי באנגליה ונשיא האגודה הבריטית לקרטוגרפיה, וג'ון דביאס, חוקר מפות שמפעיל אתר מקיף על המפות הסובייטיות ונחשב אחד המומחים הגדולים ביותר למיזם הסודי.
כמו רבים אחרים שעוסקים בתחום המפות הסובייטיות, גם ההיכרות הראשונה של דביאס, לשעבר מפתח תוכנה שהודה כי כבר מגיל צעיר התעניין במפות, התרחשה בחנותו של זבירבוליס בריגה. "בתחילת העשור הקודם הייתי במשימה בלטביה, ושם, בחנות מפות מקומית, התלהבתי לגלות מפות סובייטיות מפורטות של לונדון, שאף הראו את הבית שלי ועוד הרבה מקומות אחרים", סיפר ל"מעריב־סופהשבוע".
לצד דיוויד ווטס, מבאי הכנס בקלן שבו הציג זבירבוליס את המפות הראשונות שהגיעו לידיו, עם ג'ון קרוקשנק, מנתח לשעבר וחובב מפות, ועם קנט שהיה אז עדיין סטודנט צעיר, הם החלו לחקור לעומק את פרשת המפות. ככל שחלף הזמן, הם גילו כי מדובר בפרויקט אדיר ממדים, שבמסגרתו המודיעין הצבאי הסובייטי מיפה לא רק את האויבות המסורתיות כמו ארה"ב ובריטניה, אלא כל פינה על פני כדור הארץ, ויצר את מה שדביאס וקנט מכנים "ויקיפדיה של העולם".
הפרויקט הסובייטי החל עוד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשנות ה־40 של המאה הקודמת, כאשר סטלין הורה לבצע מיפוי של כל חלקי ברה"מ, ובהדרגה גם של ערים ועיירות זרות ברחבי העולם, מיזם שנמשך והתרחב גם תחת יורשיו. לפי ההערכות, המודיעין הסובייטי יצר עד קריסתה של ברה"מ יותר ממיליון מפות שונות, בעיקר מפות טופוגרפיות בקנה מידה של 1:1,000,000 עד רמה טקטית של 1:10,000, או מפות עירוניות למטרות צבאיות ואזרחיות בקנה מידה של 1:25,000 או 1:10,000, אם כי היו גם מפות בקנה מידה של 1:5,000. גם ישראל זכתה להתייחסות - נמצאו מפות טופוגרפיות של המדינה לצד מפות עירוניות של ירושלים, תל אביב, חיפה, באר שבע, אילת ונתניה.
דביאס ציין כי כדי להכין מפה, הקרטוגרפים הרוסים השתמשו במגוון מקורות - מפות מקומיות, מדריכי תיירות, מדריכי עסקים, לוחות זמנים של רכבות, אטלסים של רכבות, שרטוטים של מרינות, נוסף על צילומים אוויריים שהגיעו ממטוסים או מלוויינים (לוויין הריגול הסובייטי הראשון שוגר ב־1962) וגם מסוכנים על הקרקע, כדוגמת סוונסון.
במפות הטופוגרפיות היו פרטים על יישובים עירוניים, דרכי תחבורה, מבנה פני השטח, אזורים חקלאיים ומידע על נהרות ונחלים, כולל רוחב ועומק. המפות העירוניות היו מפורטות יותר ולא פעם היה בהן שרטוט מדויק של כל הרחובות ושמותיהם ברוסית, הבחנה בין גבהים שונים של בניינים, סימון של מפעלים, מבני ממשל, מתקנים אסטרטגיים אזרחיים וביטחוניים ולעתים גם פירוט של תחנות אוטובוסים.
אפילו האמריקאים נעזרו
ההערכה היא כי לפחות בחלק מהמקרים, המידע נועד לאפשר היערכות למקרה של פלישה - למשל, פרטים על רוחב של כבישים עבור מעבר טנקים - אולם דביאס ציין כי זו לא הייתה הסיבה היחידה. "ההנחה שלהם הייתה שבסופו של דבר הקומוניזם ישלוט בעולם, ומי שמתכוון לנהל את העולם, צריך לדעת איפה נמצא כל דבר", הסביר בראיון שהעניק לפודקאסט של הסוכנות הלאומית למודיעין גיאוגרפי במשרד ההגנה האמריקאי. "אתה צריך לדעת את המידע הזה, מוכן ליום שבו יהיה בו צורך".
בסוכנות המיפוי הרשמית של בריטניה טענו לא פעם כי המפות הסובייטיות הן העתקים של המפות שלהם וכי מדובר בהפרת זכויות יוצרים, אולם בפועל כוללות המפות הצבאיות גם מידע שהועלם מהמפות הרשמיות בשל שיקולי ביטחון. כך למשל, המפה של העיירה צ'טהאם בדרום־מזרח בריטניה, שנוצרה ב־1982 והודפסה שנתיים לאחר מכן, כללה תיאור מפורט של המעגן שבו נבנו הצוללות הבריטיות, בעוד במפות הבריטיות האזור היה ריק לחלוטין. "מפות בריטניה הסובייטיות היו מפורטות הרבה יותר מהמפות הנוכחיות של סוכנות המיפוי", אמר השבוע קנט ל"טיימס" הבריטי.
אחרי שהתגלה דבר קיומן של המפות הסובייטיות עם תום המלחמה הקרה, הבינו גם במערב כי הן בעלות ערך רב אפילו היום. העיתונאי ג'יימס רייסן מה"ניו יורק טיימס", אשר מתמחה בסוגיות של מעקב ממשלתי, סיפר בהקדמה לספר החדש כי המפות ששרטטו הסובייטים בעת שכבשו את אפגניסטן בשנות ה־80 שימשו גם את הצבא האמריקאי בפלישה למדינה אחרי מתקפת ה־11 בספטמבר. "כשארה"ב החלה את ההפצצות כדי לסלק את ממשלת הטאליבן, במשך כמעט חודש השתמשו הטייסים האמריקאים במפות הסובייטיות", כתב. "קהילת הביון האמריקאית לא ידעה לעבד ולהפיץ במהירות צילומי לוויין עדכניים של אפגניסטן".
סיפור נוסף על השימוש במפות הסובייטיות סיפק קצין הצבא האירי לשעבר, קולונל דזמונד טרוורס, שבין השאר שירת בכוחות יוניפי"ל בדרום לבנון בשנות ה־80, היה מעורב בתחקירים אחרי מלחמת לבנון השנייה והיה חבר בוועדת גולדסטון לחקירת מבצע עופרת יצוקה. "המפות הסובייטיות היו טובות יותר בייצוג של הטופוגרפיה, שהתבססה על צילומי לוויין והייתה בצבע", סיפר למחברי הספר. הוא ציין כי המפות התמקדו בדרכי התחבורה יותר מאשר במאפיינים חברתיים וכי כללו סימונים של מקומות ייצור כמו טחנות מים ותחנות כוח במקום אתרים היסטוריים".
על אף המידע הרב שמספק הספר החדש, פרטים רבים נותרו חשאיים. ניסיונותיהם של דביאס וקנט לדבר עם אישים שהיו מעורבים בפרויקט נענו בשתיקה רועמת, שלדברי דביאס נובעת מ"תרבות השתיקה של ברה"מ ושל רוסיה כיום". גם ברוסיה עדיין שומרים בקנאות על המפות, ולפני חמש שנים נידון קולונל לשעבר ל־12 שנות מאסר על סעיף ריגול כיוון שהעביר 7,000 מפות טופוגרפיות שרכש מאספן רוסי לידיו של אדם שהעביר את החומרים למשרד ההגנה האמריקאי.
ספרם של קנט ודביאס מלמד איך שנים רבות לפני העידן הנוכחי - שבו לכל אחד יש מפות מפורטות וצילומי רחובות בלחיצת כפתור בטלפון החכם או במחשב - הצליחה ברה"מ למפות כמעט כל נקודה בעולם ברזולוציה גבוהה, עדות נוספת לאיכותו של הביון הסובייטי. "כיוון שכסף וטכנולוגיה לא היו העניין כאן והכל היה תלוי רק בכוח המוח ובעבודה קשה, הסובייטים יכלו להתמודד עם כל אחד", כתב ג'ו וייסברג, היוצר והמפיק של סדרת הריגול "האמריקאים" בביקורת על הספר. "לכן אין פלא שיוצרי המפות שלהם, כמו האתלטים שלהם, היו מהטובים בעולם".