לפני ארבע שנים לערך יצא לאור ספרו של מרק אופנהיימר, “טורף הזן של אפר איסט סייד". טורף – במובן של טורף מיני, מטריד, תוקף. הספר מספר על נזיר בודהיסטי שהגיע לאמריקה בשנת 1964, כינס סביבו כת של חסידים, ובעיקר חסידות, שנוצלו על ידו מינית. זו הייתה חשיפה של “פינה אפלה במסורת הבודהיסטית", כפי שתיאר זאת המגזין “אטלנטיק", שפרסם את תחקירו המרתק של אופנהיימר.
בשבוע שעבר, שלא בטובתו, נחפז אופנהיימר לטפל בפינה אפלה אחרת – זו של המסורת היהודית האמריקאית. במאמר שפרסם במגזין “טאבלט" קבע הכותב היהודי המוכשר והבדרך כלל נינוח הזה שהארווי ויינשטיין, המפיק ההוליוודי שמואשם בסדרה ארוכה של הטרדות מיניות, מעשים מגונים ומעשי אונס, הוא “סוטה מסוג יהודי מאוד".
“הוא טיפוס שמוכר לכם", כתב אופנהיימר והשווה את ויינשטיין לדמויות הססגוניות והמגונות ברומנים של פיליפ רות. היהודי שעלה לגדולה ואיבד את המצפן המוסרי וההתנהגותי שלו. “מובן מאליו שכמעט כל הנשים האלה" – קורבנותיו של ויינשטיין – “אינן יהודיות", כתב. כמו אלכסנדר פורטנוי של רות, לדברי אופנהיימר, גם ויינשטיין חשק במה שמעל לליגה שאליה הורגל בילדותו ונערותו, “שיקסע אלילית".
יום למחרת, אופנהיימר כבר התנצל לאחר שספג מטח צפוף של ביקורת. “אנטישמיות", כונה המאמר הזה על ידי יותר ממגיב אחד (אנטישמים אמיתיים שמחו עליו כמובן). לברני פרבר ומירה סוכרוב, שפרסמו מאמר תגובה ב"קנדיאן ג׳ואיש ניוז", הזכיר המאמר הזה “תעמולה" מסוג גרוע במיוחד של “היהודי שאונס אישה לא יהודייה". על כן ההתנצלות של אופנהיימר באה לא רגע אחד מוקדם מדי: מאמרו, כפי שכתב בהתנצלות, אכן היה נמהר.
אבל את מה שכתב אין להשיב – לא לגמרי. כי אופנהיימר פתח תיבת פנדורה: ויינשטיין הוא אכן יהודי, וכמותו עוד רבים ממי שעלו בשבועות האחרונים ברשת הציד שנפרשה כדי ללכוד את בעלי הכוח, המשפיעים, המוכרים, שיחסם לנשים ראוי לגינוי. על כן המבוכה שבה מתקבלות החדשות הללו בקהילת יהודי אמריקה מובנת. וגם העיסוק הנרחב בהן בכלי התקשורת היהודיים ובשיח הקהילתי היהודי.
ויינשטיין הזכיר את בר המצווה שלו, כאשר ניסה להסביר כיצד יפצה על התנהגותו הנלוזה. אזכור משונה. מה שלא ידע זה שעוד חוגגי בר מצווה רבים ייפלו בעקבותיו. רובם לא מואשמים כמובן במעשים חמורים כשלו, אבל השיח שהתפתח סביבם מאלץ אותם להגיב, להתנצל, לפרוש, להתבייש. לפחות אלה מהם שיכולים. אלה מהם שעודם בחיים.
נלכדו ברשת
אבל חוץ ממנו, אפשר להזכיר שובל של גברים נוספים שמם הוזכר לאחרונה בהקשרים כאלו. האינטלקטואל היהודי החשוב ליאון ויזלטיר נלכד ברשת: מתברר שיש טענות שלפיהן כאשר היה עורכו הספרותי של המגזין “ניו ריפבליק" בימי תפארתו, נהג לכאורה להתייחס לנשים באופן שאינו הולם. מישל קוטל, שעבדה לצדו במגזין, קיבצה במאמר ארוך עדויות של נשים מהמשרד, “סיפורי ליאון".
לפי העדויות, אחת הוא נישק, ואחת הזמין לחדרו במלון, ולאחת העיר הערה שאיננה במקום. ויזלטיר, אחד השנונים והחריפים בכותביה של אמריקה, צבר לא מעט אויבים במהלך השנים – מבוקרים שספגו את שבט לשונו, אישי ציבור שהעליב, סופרים ועורכים שהשפיל. כולם צופים כעת בנפילתו, כמה מהם בהנאה שקשה להם להסתיר. ויזלטיר אמור היה להוציא מגזין חדש בקרוב, אבל בעקבות פרסום הטענות נגדו הודיע המו"ל על ניתוק הקשרים וביטול הפרויקט. ההתנצלות של ויזלטיר על “התנהגות עם קולגות נשים שהותירה אותם בהרגשה מושפלת" לא הועילה הרבה.
אחרי ויזלטיר, בא תורו של עוד איש תקשורת יהודי נודע: מרק הלפרין. הוא מחברו של רב מכר פוליטי נודע, “גיים צ’יינג’" – על הבחירות לנשיאות של שנת 2008 – שהפך גם לסרט מצליח למדי. הוא פרשן פוליטי בטלוויזיה, או לפחות היה. בעקבות פרסום טענות נגדו, על מנהגו לכאורה לחכך את עצמו בעובדות זוטרות שנכנסו למשרדו, החליטה רשת הטלוויזיה MSNBC לשלוח אותו לדרכו.
גם הוא התנצל כמובן “על הכאב שגרם", שהרי אין דרך להגן על מה שעשה. אבל בעוד ההתנצלות באוויר, החלו לצוץ מתלוננות נוספות נגדו, כולל סטודנטית שפגשה אותו כאשר הגיע להרצות בכיתתה. בינתיים הועלו טענות גם נגד הבמאי והסופר ג’יימס טובאק, גם הוא יהודי. עשרות נשים העידו נגדו, ו"לוס אנג’לס טיימס" פרסם את העדויות הללו. ומאז שפרסם, כך אומרים כתביו, הופיעו עוד עשרות סיפורים דומים.
בניגוד אליהם, חתן פרס נובל, הסופר אלי ויזל, כבר לא יכול להגיב. אבל בכל זאת, פורסמה לאחרונה האשמתה הבוטה של ג’ני ליסטמן: “כשהייתי בת 19, אלי ויזל תפס לי את התחת". העיתון היהודי “פורוורד" העלה לאתר שלו סיפור קצר על הטענות של ליסטמן, ואז הוריד אותו. עורכת העיתון, ג’יין אייזנר, הסבירה שהסיפור לא עומד בסטנדרט עיתונאי סביר. מדובר בטענה של אישה אחת, ללא אפשרות לאמת אותה, או לעמת אותו עם העובדות.
עם האצבע על הדופק
המבול הזה, שאין לדעת אם נגמר או מתי ייגמר, מטריד מאוד כמה מבכירי הקהילה היהודית. הם לא רוצים לדבר עליו בקול רם, לא לפתוח פה לשטן, לא לקשור את העניין החשוב והצודק – חיסול הטרדות מיניות – עם עניין פסול ולא צודק – ניסיון לקשור את ההטרדות למוצאם של המטרידים היהודים. ראש פדרציה יהודית גדולה אמר לי השבוע: “מה אתה רוצה? היהודים מצליחים, אז כשנופלים אנשים מצליחים - נופלים גם הרבה יהודים". כך בהוליווד, שנוסדה במידה רבה על ידי יהודים, ושגם כיום בולטים בה יהודים רבים בעמדות כוח. כך בתקשורת, שיש בה כותבים, עורכים ופרשנים יהודים רבים.
“אל תיגרר לקשור את היהודים לסיפור הזה", הזהיר אותי רב חשוב בלוס אנג’לס. גם הוא מעדיף לא להתראיין בשמו. “זה רק ייצור תחושה מדומה של הקשר יהודי", הסביר. "איך אפשר שלא לחבר?", שאלתי. “זה באמת קשה", אמר, “כי אנחנו מסתכלים קודם כל על היהודים, אז נדמה לנו שכל מה שקורה כמעט נוגע ליהודים. אבל צריך להסתכל על הרשימה המלאה".
נו – הסתכלתי: היא באמת ארוכה, ויש בה כמה לא־יהודים נודעים. הבולט שבהם, הנשיא לשעבר ג’ורג’ הרברט ווקר בוש. וכמובן גם הנשיא המכהן דונלד טראמפ, אבל הטענות נגדו אינן חדשות. לפני יומיים פרסמה רשת CNN רשימה חלקית של השמות של מי שנפלו מגובה רב בעקבות ויינשטיין. הנה היא: טובאק, השחקן בן אפלק (לא יהודי), הנשיא בוש (לא יהודי), היוצר כריס סבינו מהערוץ ניקולודיאון (לא יהודי), רוי פרייס, נשיא אמזון סטודיוס לשעבר, שהתפטר מתפקידו וארוסתו עזבה אותו בעקבות הטענות נגדו (לא יהודי) , לוקהרד סטיל מהאתר ווקס (לא יהודי), השף ג’ון בש (לא יהודי – אבל יש קשר יהודי: הוא פיטר את השף הישראלי אלון שעיה, שתמך בנשים שטענו כי בש הטריד אותן מינית), והלפרין (כבר הזכרנו).
ובמילים אחרות: גם אם נדמה לנו שכולם יהודים, זה לא המצב. שדרן הטלוויזיה הבכיר של פוקס, ביל אוריילי, עדיין מתמודד עם פרסומים חוזרים על האופן שבו נאלץ לפצות נשים בכסף רב כדי להשתיק תלונות נגדו. הוא אינו יהודי. אוריילי נוהג לטעון שהתקשורת הליברלית רודפת אותו ושהיא זו שהפילה אותו, אולם בגל האחרון של קורבנות – שהם כמובן קורבנות של עצמם – אין הטיה פוליטית ימינה, אלא להפך. התקשורת הליברלית מפילה ליברלים בכירים ומוכרים ומסלקת אותם מהדרך.
ואפשר להוסיף על זה: תקשורת שיש בה יהודים רבים בעמדות בכירות רבות אינה חסה על מטרידים יהודים (או אחרים). ממילא, היהודים של אמריקה עוקבים אחרי הסיפור הזה בעניין רב – כמו שאר האמריקאים – ובסקרנות מיוחדת כשמדובר ביהודים שמככבים בכותרות. כמה ממנהיגיהם עוקבים אחרי הסיפור הזה כשהאצבע על הדופק. יותר מדי יהודים, יותר מדי סיפורים שליליים, יותר מדי הזדמנויות לחבר חיבורים לא מוצלחים. זו סיבה טובה לעצור כאן.