פיגוע במנהטן הוא אירוע שמושך אליו תשומת לב בינלאומית. מנהטן היא מרכז העולם, והיא גם האתר שבו התחולל הפיגוע החשוב ביותר במאה השנים האחרונות. כאשר מתרחש פיגוע במנהטן, העולם נעצר לרגע, כדי להביט, כדי לעכל, כדי לנסות לפענח את משמעותו. לפני קצת יותר מעשור ומחצה הוביל פיגוע במנהטן למלחמה שנמשכת עד היום. מי יודע לאן יוביל הפעם. מי יודע כיצד יגיב הציבור האמריקאי, כיצד יגיב נשיא אמריקאי בלתי צפוי, שש אלי מדון.
פיגוע במנהטן בעידן של טלוויזיה שמשדרת היסטריה ללא הפסקה, בעידן של רשתות חברתיות המנפחות כל תקרית לכדי משבר עולמי, הוא אירוע מפחיד, אבל בעצם לא יוצא דופן. מאז 1970 נספרו באמריקה קרוב ל־3,000 אירועים המוגדרים כפיגועים, או מעשי טרור. מספר הפיגועים שהיו בהם גם הרוגים עומד על כ־250. פיגוע הטרור הממוצע באמריקה פוגע בקצת יותר משלושה אנשים – פצועים והרוגים. אם רוצים לדייק, 3.3 נפגעים על פי התחשיב של ״סטארט״, התאגיד הלאומי לחקר הטרור והתגובות לטרור. ב־30 אירועי טרור מאז שנות ה־70 ועד היום היו יותר מעשרה נפגעים – ביניהם כמובן הפיגועים הקשים של 11 בספטמבר של שנת 2001, שבהם נרצחו כמעט 3,000 אזרחים, ועוד כ־6,000 נפצעו. ניו יורק ספגה את מספר הנפגעים הגדול ביותר במגדלי התאומים, אך מספר המתקפות הגבוה יותר נרשם דווקא בקליפורניה – 574 מתקפות מאז 1970 לעומת 492 בניו יורק.
מי תוקף באמריקה? יש התרשמות, ויש עובדות. ההתרשמות קובעת: מוסלמים, מזרח תיכון, העובדות קובעות: אקו־טרוריזם. החזית לשחרור כדור הארץ. כן, הארגון הרדיקלי למלחמה על כדור הארץ – כלומר, איכות סביבה והפסקת תיעוש – הוא האחראי למספר הגבוה יותר של מתקפות טרוריסטיות בארצות הברית. 50 מתקפות בסך הכל בעשר השנים שבין מגדלי התאומים לבין 2011. הבא אחריו בתור: החזית לשחרור בעלי החיים עם 34 מעשי טרור. ומצד שני – כל הפיגועים של שתי החזיתות האלה גם יחד, הנספרים כאירועי טרור, הסתכמו באפס הרוגים. אל־קאעידה, בארבעה פיגועים בתוך עשור, רצח אלפים רבים.
מניעים קשים לעיכול
שמונה רוכבי אופניים נרצחו שלשום במנהטן בפיגוע הדריסה הקטלני. זה פיגוע שגם הוא חריג ביחס להיסטוריה של פיגועים: באופן היסטורי, טרוריסטים הפועלים באמריקה מעדיפים מטענים. מאז שנות ה־70 יותר ממחצית הפיגועים היו באמצעות מטענים. אבל העובדה הזאת נמצאת בתהליך של שינוי. בעשורים האחרונים יורד מספרם של פיגועי המטען, ועולה מספרם של פיגועים מסוגים אחרים. דריסה היא עדיין אירוע נדיר, ומצד שני, פיגועי יחידים – להבדיל מפיגועים של ארגונים וקבוצות – נמצאים במגמה חדה של עלייה. אם אכן יתברר שהדורס, המהגר האוזבקי סייפולי סייפוב, החליט לפעול על דעת עצמו, וללא סיוע נוסף, גם הוא יצטרף לסטטיסטיקה הזאת, שקו פרשת המים שלה ידוע: יש מה שקרה באמריקה לפני הפיגוע באוקלהומה סיטי, ויש מה שקרה באמריקה לאחר הפיגוע ההוא.
168 הרוגים נמנו לאחר פיצוצו של בניין הממשל הפדרלי בעיר אוקלהומה סיטי בשנת 1995. למעלה מ־800 אזרחים נפגעו. המחבל, טימוטי מקווי, השתמש גם הוא במשאית גדולה, אך לא לשם דריסה של רוכבי אופניים. הוא מלכד את המשאית, בסיועם של כמה ידידים, והציב אותה במגרש החניה הסמוך לבניין. מעוצמת הפיצוץ קרס כשליש מהבניין.
מניעיו של המפגע קשים לעיכול. הוא כעס על האופן שבו טיפל הממשל הפדרלי בכמה משברים מול קבוצות קיצוניות של אמריקאים, בהן הכת של דיוויד כורש. מניע פוליטי, המאפשר להגדיר את המעשה כאירוע טרור. ולא סתם אירוע טרור: אירוע קטלני יותר מכל קודמיו, ושני רק לאירועי 11 בספטמבר. השפעתו המזיקה הנוספת הייתה בסוג ההשראה שסיפק למפגעים שאינם חבריהן של התארגנויות וקבוצות ידועות, אלא אמריקאים המבקשים לעשות מעשה של טרור על דעת עצמם ומטעם עצמם. כמו שכל ישראלי יודע, אלה מחבלים שקשה יותר לעצור. כמו הנהג ממנהטן שלשום, כמו היורה בלאס ווגאס לפני כמה שבועות, כמו שני האחים שהרגו שלושה על קו הסיום של מרתון בוסטון לפני ארבע שנים – אחים שהושפעו מאידיאולוגיה אסלאמית קיצונית אך לא היו חברים בארגון טרור מוכר.
"בלפסט של אמריקה"
עד הפיצוץ המזוויע באוקלהומה, רק חמישה אחוזים מכלל הפיגועים בוצע על ידי בודדים, השאר על ידי חברי ארגונים וקבוצות. אך מאז 1995 חל זינוק בשיעורם של המפגעים הבודדים, עד קרוב לשליש מכלל הפיגועים. במדינה בגודלה של אמריקה, המשופעת בנשק, ועוד יותר מזה במכוניות זמינות לדריסה ובכבישים עמוסים, יש קושי גדול לרשויות המודיעין לזהות ולרשויות המניעה לבלום את מבצעיהם של פיגועים מהסוג הזה. ואמנם הנשיא טראמפ כבר רמז שלשום שיהדק את הפיקוח על מהגרים הנכנסים לאמריקה, משום שגם הפעם (כמו במקרה של בוסטון, אך לא כמו בזה של אוקלהומה) היה המפגע מהגר. ומצד שני, המדינה שממנה בא הדורס סייפוב מעולם לא הייתה על הכוונת של הנשיא. הוא לא התכוון למנוע כניסה ממנה, ולא זיהה אותה כמדינה שפוטנציאל הנזק של המהגרים הבאים ממנה גבוה במיוחד.
מנהטן חשופה לפיגועים מהסוג שהיה השבוע, ותישאר חשופה. מן הסתם, החשש כעת הוא מפני חקיינים, שיזהו את פוטנציאל ההרס והפרסום הממתין לנהג המשאית הבא. ומצד שני, גם ביחס לטרור, תחושת החרדה, הנשענת בין השאר על עוצמת הדיווח, מטעה. אמריקה היא מדינה שאין בה הרבה טרור ביחס למדינות אחרות. ועוד יותר חשוב: הטרור באמריקה במגמת ירידה. שיאו היה בשנות ה־70, ומאז הגרפים מלמדים על דעיכה איטית. במספר האירועים הייתה ירידה חדה למדי, במספר הנפגעים הייתה ירידה מתונה יותר, בעיקר בגלל החריגים הבולטים – אוקלהומה, המגדלים, הפנטגון.
1975 הייתה שנה קשה במיוחד. פעמיים נעשו ניסיונות להתנקש בנשיא, ג׳רלד פורד, בתוך כשבועיים. פעם בסן פרנסיסקו, פעם בסקרמנטו. קוראים ישראלים ודאי ישמחו לשמוע שהמתנקשת מסן פרנסיסקו, שרה ג׳יין קהן, המירה בכלא את דתה (היא שוחררה ב־2007) והפכה ליהודייה. כך או כך, ההתנקשויות בנשיא היו רק פלח קטן בגל גדול של טרור. בתחילת השנה, בינואר, התפוצץ מטען באזור העסקים בניו יורק והרג ארבעה. המבצעים: חברי תנועה לאומנית מפורטו ריקו. ממש בסוף השנה, 29 בדצמבר, נרצחו 11 אמריקאים בשדה התעופה לה גווארדיה בפיצוץ מטען, עוד כ־80 נפצעו מן הפיצוץ.
מי ביצע אותו? הנה חידה שלפותרה יוענק פרס כספי: איש אינו יודע מי היה המבצע, ומה היו מניעיו, אם כי רוב החוקרים האמינו שמדובר בקבוצת טרור של לאומנים קרואטים. זו הייתה התקיפה הקטלנית ביותר בניו יורק מאז 1920, שבה נהרגו 38 אזרחים ליד וול סטריט – באותו אזור שבו ייהרגו אלפים כ־80 שנה מאוחר יותר. גם את המניע שמאחורי הפיגוע הזה אין איש יודע עד היום, אם כי גם ביחס אליו יש כמה השערות שהבולטת שבהן היא שבוצע על ידי אנרכיסטים איטלקים.
ערים כמו ניו יורק, שיקגו וסן פרנסיסקו התרגלו לפיגועים בשנים הסוערות ההן. סן פרנסיסקו אפילו כונתה על ידי סוכן FBI ״בלפסט של אמריקה״, על שם העיר למודת הסבל והטרור של צפון אירלנד. סיפור ידוע – כנראה אמיתי – מפגיש עיתונאי של "הניו יורק פוסט" עם מרואיינת קולנית שצועקת עליו: ״או, עוד פיגוע? מי זה הפעם?״ אגב, הייתה תשובה לשאלתה, משנת 1977. שוב לאומנים פורטוריקנים. בשנים ההן בלטו פיגועים של קבוצות לאומניות מהעולם השלישי, וגם של קבוצות שמאל רדיקליות, ששנות מלחמת וייטנאם ושלטונו של הנשיא ריצ׳רד ניקסון הביאו אותן לחיפוש אחר פתרונות אלימים ומהירי טווח כדי לשנות את הזירה הפוליטית.
האמריקאים היו כנראה אדישים יותר לפיגועים ההם מכפי שהם כיום. רוב המטרות לא הושגו, רוב המבצעים נשכחו. בקרוב כנראה נשכח גם את סייפולי סייפוב.