שנה לטראמפ: האם הפופוליזם הוא הבשורה הגדולה של המאה ה־21

"אם זה היה מישהו אחר, לא הייתי עושה את הסלפי הזה", אומר היום חזן, "אבל טראמפ הוא מנהיג מהדור הנוכחי. הוא נואם כמו כריש נדל"ן ולא כמו דיפלומט. בתחילת הריצה שלו לנשיאות הייתה כותרת: 'תפס טראמפ על חזן'. זה היה מעשה פופוליסטי. כשהוא היה בדיחה, התאים לתקשורת להשוות אותו אלי. כשהפך למנהיג העולם החופשי, זה כבר לא התאים. כל מה שקרה באותו אירוע הוא שראיתי אדם שהזכיר לי את עצמי. חוץ מזה שאפשר לראות שהוא חייך בסבלנות. רק כשביבי הבין שהסלולרי שלי נתקע הוא אמר לי להפסיק. אפילו אני הרגשתי קצת לא בנוח, אז אמרתי לטראמפ: 'עזוב'. אבל הוא היה רגוע, ענה שזה בסדר והמשיך לעמוד מחויך. אלה המנהיגים של העידן החדש".
 

"בשום מקום לא כתוב שאסור לעשות סלפי. כשהכללים נכתבו, לפני עשרות שנים, היה פה דור אחר. לא היו נשיאים שמעלים סרטונים שלהם לטוויטר שבהם הם מתאבקים מול גוף תקשורת. אגב, גם במשלחת האמריקאית אמרו שזה בסדר, משום שמדובר בטראמפ. מאובמה לא הייתי מבקש סלפי. אני מתאים את עצמי לאדם שמולי ולסיטואציה, ובדיוק מהסיבה הזו סירבתי להצעה של הנסיך צ'ארלס לתמונה משותפת לפני ההלוויה של שמעון פרס. אתה מחפש פופוליסט אמיתי בישראל? דבר על יאיר לפיד. אדם שמנהל מפלגה מסלון ביתו, מוכר ססמאות בלי הפסקה, אומר דברים וסותר אותם באותו נאום. זו לא פוליטיקה חדשה. פוליטיקה חדשה זה לומר לציבור את האמת גם כשהיא לא נעימה". 

ניפגש בבחירות

שנה בדיוק עברה מאז היבחרותו של טראמפ, ולא יהיה מוגזם לומר שהיחס לפוליטיקה באמריקה השתנה ללא הכר. ספורטאים כבר לא ששים להגיע לבית הלבן בעקבות הישגים, סלבס ואנשי רוח מתנערים מ"האיש הגס" שמנהל את המדינה, וזירת התקשורת המרכזית של הנשיא עם העם עברה מהמדיה המסורתית לטוויטר. 
 

חזן, שרואה בטראמפ בן דמותו עוד לפני שנבחר לנשיאות, מעיד על עצמו שהוא אינו פופוליסט וטוען שאנשים מבלבלים בין פופוליזם זול לחוסר פוליטיקלי קורקט. "יש הבדל עצום בין מי שאומר את מה שכולם רוצים לשמוע לבין מי שמוכן לומר הכל, גם דברים לא פופולריים", הוא אומר. "תקפתי בזמנו את בוגי יעלון, וכל הכנסת יצאה נגדי. שאלו מי אני שאזלזל בשר הביטחון. אפילו אבא שלי אמר לי שאני לא נורמלי, שבליכוד לא אוהבים כאלה שיורים בתוך הנגמ"ש, שלא יבחרו בי. בסוף ראית שכולם הצטרפו אלי והוא הודח. אני הכי לא פוליטיקלי קורקט בעולם, אבל כולם יודעים שאני לא מוכר ספינים. האינטליגנטים שמתנשאים עלי לא מעניינים אותי, אני עמך ישראל. לא מנסה להיות משהו שאני לא. לכן זה עובד לי. תסתכל למשל על אראל מרגלית. הוא ניסה להיות פופוליסט בשקל עם סרטון הקיבינימט, להיות מוטרף, אבל זה לא הוא באמת. אתה לא יכול לשחק לאורך זמן, ולכן הוא לא נבחר ועזב בסוף". 

אבל מעל כל פוליטיקאי שלא שוקל מילים יש תקרת זכוכית.  

"אני שואל את עצמי את השאלה הזאת בכל יום. התשובה תתקבל בבחירות הבאות. נגלה אם הציבור מעדיף מנהיגים אמיתיים או לא. אני מעדיף מנהיג שהוא לא דיפלומט על פני דיפלומט שהוא לא מנהיג. אם הציבור לא מוכן לזה, אז כנראה שאני לא אבחר, אולי הקדמתי את זמני. אבל אם אהפוך לפופוליסט שמפזר הבטחות ריקות מתוכן, תהיה לי לא תקרת זכוכית אלא תקרת בטון. זה לא כמו פעם, שהיה ערוץ טלוויזיה אחד והיו רואים את המנהיג מקריא משהו שכתבו לו ורגע אחרי המצלמה הייתה נכבית, הוא היה משחרר את העניבה, שותה וויסקי ומעשן סיגריה. היום בכל בית מריחים את הסיגריה. כשנבחרתי לכנסת אמרו לי למחוק את הפייסבוק ולהפסיק להעביר שידורים חיים מהמליאה, אבל החלטתי להיות מי שאני, אף על פי שזה גורם לי לפעמים לבכות בלילה. היום אפילו ראש הממשלה מצטלם לפייסבוק עם מוצ'ילה. רק מי שמתאים את עצמו לעידן החדש יכול להצליח".

פופוליזם, על פי הגדרת המילון, הוא אמירה או מעשה שמטרתם למצוא חן בעיני ההמונים ולצבור פופולריות גם אם אינם נכונים או ישימים. עם התפתחות סוגי המשטר השונים הפך הפופוליזם לסגנון פוליטי בולט, שעיקר מטרתו לגייס את פשוטי העם באמצעות מסרים ברורים וקליטים. הבחירה בטראמפ הייתה שיא השיאים של מגוון תופעות פוליטיות מהפכניות למדי ברחבי העולם.

עוד קודם לכן הצביעה בריטניה לטובת עזיבת האיחוד האירופי. לאחר הבחירות בארצות הברית התקרבה מרין לה פן עוד יותר להנהגת צרפת. בקטלוניה העלו הילוך בדרישת העצמאות מספרד באמצעות משאל העם. בגרמניה הפכה המפלגה הימנית הקיצונית “אלטרנטיבה לגרמניה" לשלישית בגודלה בפרלמנט, ובאוסטריה נבחר החודש קנצלר בן 31. כל התופעות האלו, כמו המנהיגים שהובילו אותן, הוגדרו בזו אחר זו כפופוליסטיות. 

 

"להיות פופוליסט זה לא רע", מפתיע הסופר ועורך התרבות והספרות של עיתון "הארץ", בני ציפר. "זה מה שצריך להיות. הגיע הזמן להיות פופוליסטים. הפופוליזם מחזיר את הכבוד לעם, לפופולוס, וזה מה שטראמפ עשה. המילה הזו קיבלה משמעות שלילית, כאילו שמה שהעם רוצה הוא בהכרח רע, אבל זה לא אמור להיות ככה".
 

הטענה שפופוליזם לא באמת פותר את בעיות היומיום אלא רק מסנוור את עיני הציבור, נדחית על ידי ציפר. "היחס השלילי כלפיו מגיע מנקודת מבט מתנשאת ואליטיסטית, אבל העם לא מטומטם. הוא יודע שהרבה מהדברים שפוליטיקאים מבטיחים לא יתאפשרו וקיימים רק לצורך האמירה. הוא פשוט נהנה ממנה. תסתכל על זה כמו על חיזור, כשהגבר אומר לבחורה שהיא יפה ומקסימה והוא יקטוף עבורה את הירח. הבחורה יודעת שהיא לא סופיה לורן, אבל היא נהנית מהחיזור. האזרח הפשוט יודע שהפוליטיקאי לא תמיד יכול לקיים, אבל הוא מבין את כוונתו".
 

“בני ציפר טועה בדרך שבה הוא מגדיר פופוליזם", טוען פרופ' יוסי שיין, ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ומומחה לארצות הברית. “פופוליזם זה מונח שבא לתאר תופעה שבה מנהיג במערכת דמוקרטית מנסה להשיג לעצמו תמיכה באמצעות שיח ישיר עם העם. להבדיל מיוון העתיקה, הדמוקרטיה המודרנית פועלת באמצעות נציגים ששולטים בשם העם. מפעם לפעם עולים מנהיגים שטוענים שחלה הידרדרות ושהשליטה עברה לקבוצות העשירות והמושחתות בחברה, שמשבשות את הרצון הכללי של העם. בא המנהיג החדש ומצייר את עצמו כנציג האותנטי של העם".

“ברור שבמובן העממי של המילה גם אובמה הוא פופוליסט, וגם רייגן היה כזה. במובן העמוק יותר, השאלה היא לא איך הפוליטיקאי נבחר או מאיזה צד של המפה הוא, אלא אם הוא מקעקע את מוסדות הדמוקרטיה. טראמפ נשמע פופוליסט יותר מקודמיו, כי הוא ניסה לערער על המוסדות. הוא הלך נגד המערכת ואמר שהיא גנובה ומושחתת. אגב, גם ברני סנדרס ניסה ללכת נגד המערכת ולכן גם הוא פופוליסט, אבל בשורה התחתונה זה לא ששניהם באו לקעקע את המשטר הדמוקרטי באמריקה ולכן הם לא פופוליסטים במלוא מובן המילה".

הוא מוסיף: "פופוליזם אמיתי תמצא במאה שעברה, עם עליית הקומוניזם והנאציזם, שהיו בהם לכאורה מוסדות דמוקרטיים אבל לא הייתה באמת דמוקרטיה, ובימינו בשיטת המשטר בטורקיה. ארדואן מספר לעם שהוא מנסה לתקן את העוול שנוצר לפניו, להחזיר את המדינה לטורקים, ולשם כך הוא משליט שלטון לא דמוקרטי. זה פופוליזם". 

נאום פייסבוק

פוליטיקאים פופוליסטים לא נוצרים יש מאין. למרות התדמית הקלילה והעממית שרובם מנסים לסגל לעצמם, ברוב המקרים עומדת מאחוריהם שורה של יועצים מנחים: פחות בנוגע למדיניות עצמה ויותר בנוגע לאופן שבו היא נתפסת בציבור. יורי גנקין הוא יועץ ומרצה שמתמחה בניהול משברים וקמפיינים ברשתות החברתיות. בניגוד להתנהלות של טראמפ, חזן ודומיהם, הוא טוען שגם בעולמנו יש דבר כזה פרסום שלילי.

“קח, למשל, את מיקי זוהר והפה שהוא פתח על ההורים השכולים", הוא שולף דוגמה. "דיברו עליו, אבל בצורה מאוד שלילית. ההפסד היה גדול מהרווח. עדיף להיות חכם מאשר להופיע בטלוויזיה ולצאת טמבל. לעומת זאת, מירי רגב לא הוזמנה לדבר בפרסי אופיר, אז היא השתמשה במדיום של פייסבוק ונאמה לאומה ללא גורם מתווך. זה מינוף נכון והבנה של המדיום הדיגיטלי. ואסור גם לשכוח שהכל תלוי בגוף שמחליט על עתידך בכנסת. אם אתה ביש עתיד, כל מה שאתה צריך לוודא זה שאתה בסדר עם לפיד. אם אתה בליכוד, צריך לרצות את המתפקדים. כל מה שהפוליטיקאי עושה הוא לרצות את מי שאחראי ישירות על בחירתו".
 

“עושים סתיו שפיר. היא דוגמה מצוינת לפופוליזם סביר שעובד. היא מיצבה את עצמה כקול של הציבור בוועדת הכספים. וכשהוועדה עולה לכותרות, לא רק שיש לה לגיטימציה לדבר, אלא שאנשים גם מחכים למוצא פיה. אם תפתח את הפה בנושאים ביטחוניים ומדיניים, שבהם היא לא נחשבת אוטוריטה, היא תצא רע. גם התומכים שלה יגידו: ‘סליחה, גברת, לאן את מתפזרת'". 

 

"יש אנשים שניחנים בכתיבה פופוליסטית, ואני דווקא בעד", אומר ציפר. "קשה מאוד לפנות לקהל גדול, שאתה לא יודע בדיוק מה הוא חושב, ולקלוע למטרה. אני יודע משיחות שהיו לי עם נתניהו עד כמה זה קשה. אחרי הנאום בעצרת התמיכה בו כולם האשימו אותו בפופוליזם זול. אני בעיקר שמעתי ממנו על יום שלם של הכנה לנאום ועל המיומנות שנדרשת כדי להפוך אותו למדויק ואפקטיבי".
 

"יכול להיות. לאנשים אין היום זמן להתעמק בנושאים", אומר גנקין. "בסקרים תמיד רואים שהעמודה של 'לא יודע' היא מאוד גבוהה. יש ריבוי ערוצים, אנשים צופים פחות בחדשות, ולכן מי שמספק תשובות, הזויות ככל שיהיו, נותן משהו שאפשר להיאחז בו".
 

"לא לכולם יש אומץ לומר את האמת, אז לפעמים היא נשמעת כמו פופוליזם זול", אומר חזן. "כשחנין זועבי טענה שחיילי צה"ל רוצחים, עניתי לה שהיא בוגדת. זו האמת שלי אבל בעיני התקשורת זה פופוליסטי, כי צברתי אהדה. הרבה פעמים אומרים לי בכנסת: 'חזן, בשביל מה עוד פעם הפופוליזם הזה?'. פעם זה הוריד לי את הביטחון, היום אני מבין שכשהדברים נכונים, הם מתפשטים כאש בשדה קוצים".

 

בין שמדובר בכלי תקשורת מרכזיים או באנשי אקדמיה חמורי סבר ובין שאלה אירועים שמתרחשים בכלל בארץ אחרת, ברוב המקרים אלה נציגי השמאל שמצביעים על פופוליזם במחנה הנגדי, ולכן גם טוענים לחוסר רצינות מצדו. "זה קורה כי השמאל חי במיתוס של נאורות", מסביר גנקין. "הרעיון, השגוי לדעתי, הוא שאם אתה איש שמאל אז אתה מחזיק בתפיסות נאורות, ואם אתה נאור אתה חייב להיות איש שמאל. התפיסה המתנשאת הזו היא אחד הגורמים שמשחקים חזק בחלוקה של 'אנחנו והם'. השמאל בטוח שהוא טוב מהימין, משכיל יותר - ולכן הוא לא יכול לנצח בבחירות.

הוא מוסיף: "רוב מפלגות הימין שעוררו את המהפכות האחרונות הן בסך הכל ריאקציונריות. מגיבות לבעיות שלא טופלו על ידי הממסד. למשל הניאו־נאצים בגרמניה, ברור שזו מפלגה נוראית. מרקל לא טיפלה במשבר ההגירה העצום בכלים שעמדו לרשותה, אז טבעי שתקום מפלגה שתפרוט על נימי הרגשות האלה. אותו הדבר עם לה פן בצרפת. אצלנו היו פעם אנשים שחשבו שאם פייגלין ייבחר לכנסת הוא ישגר למוחרת טיל לאו מהר הבית. רק כשהוא נבחר ראו אדם שקול, ענייני ואינטליגנטי. כנ"ל יהודה גליק".
 

"הסטריאוטיפ הוא שהפופוליזם קיים רק בימין, וזה כמובן לא נכון", אומר ציפר. "בשמאל הפופוליזם מתבטא בעניינים כלכליים. עוד מקום המדינה הבטיחו לאנשים שייתנו להם שיכונים, מכונית לכל פועל או שכר לימוד חינם לפני תקופת בחירות. פעם זה היה גורם לאנשים להצביע למפא"י. בישראל פופוליזם שמאלי יכול להתבטא רק כלכלית, כי הצעות מדיניות של השמאל הן לא פופולריות. הימין משתמש בפופוליזם במובן המדיני והחברתי, כמייצג של המזרחים והמקופחים, אבל אני לא מסתכל על זה כמשהו רע, כי זה נכון".
 

ציפר ספג אש על שינוי הגישה שלו והואשם בעצמו בפופוליזם זול. כמי שנולד והתחנך בצפון תל אביב על ערכי השמאל הליברלי, השתייך לאליטה התקשורתית והצטרף לבתו בהפגנות בבלעין, טבעי היה שיצטרף לרשימת העיתונאים והסופרים שדורשים היום שינוי מנהיגותי בישראל. במקום זאת הוא עלה בשנים האחרונות לכותרות כמי שסעד עם בני הזוג נתניהו ומאז הפך למעריץ של הזוג. 

 

"מסע ההתפכחות" שלו הגיע לדבריו לשיא כשנכח בפגישה של הקונסול הגרמני במזרח ירושלים עם נציגי שוברים שתיקה. "הייתי עד לארוחה שבה כל האנשים מהצד השמאלי היו מוכנים לעשות הכל - להשמיץ את ישראל ונתניהו - רק כדי להתחנף לגרמנים ולקבל מהם עוד קצת כסף", ציפר מספר. "זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי. הרגשתי כמו אבא שלי, שחי בווינה לפני עליית הנאצים. היו מחמיאים לו שהוא לא כמו היהודים האחרים, ואז מריצים בדיחות אנטישמיות והוא היה חייב לצחוק יחד איתם".

הוא מוסיף: "לפני הבחירות האחרונות נשמע לי מופרך כל מה שאומרים על שרה נתניהו והחלטתי לבדוק בעצמי את מה שקורה. זו ממש לא הקרבה לצלחת שגרמה לי לעזוב את המחנה ההוא. להפך, הצלחת שלי היא מצד שמאל, שם נמצאות טובות ההנאה שלי. רק שעם הזמן גיליתי שדרך השמאל היא הכל חוץ מליברלית. יותר משאני ימני היום, אני אנטי־שמאלני. שילמתי מחיר יקר על החברות עם נתניהו, אבל זה היה הפשע היחיד שלי". 
 

"השמאל הפך לכנסייה קטנה, נרדפת וסגורה, שכאילו מוחה על עוולות הכיבוש, אבל למעשה רק רוצה להתכנס בתוך עצמה", אומר ציפר. "עושים את זה על ידי הענשה של מי שעורק מהשורות ודמוניזציה של מי שלא שייך אליהן. מי שלא בשמאל נתפס כבבון, מזרחי, ימני פאשיסט. לכן אני טוען שהשמאל לא ליברלי".

"הוא רלוונטי כי הם לא איבדו את ההגמוניה אלא רק את ההסכמה שהם ראויים לשאת את הדגל. פעם המזרחים הסכימו באופן עיוור לשלטון של בן־גוריון, כי הם ראו בעצמם דפוקים ואת האשכנזים כמי שיודעים לנהל את המדינה. היה קונצנזוס שהמדינה בידיים טובות. היום זה לא עובד, אז השמאל זקוק למניפולציות".

 
 

ואולי אנחנו פשוט בעידן של ערעור על אוטוריטות. פעם מילה של איש צבא או של כלכלן נחשבה סוף פסוק. היום כל ח"כ דורש את זכות המחאה. “כל דור בטוח שהדור שמחליף אותו הוא סמכותי פחות וידען פחות", טוען ציפר, “אבל זה עובד גם בכיוון ההפוך. למשל באומנות. בזמן שהיא מערערת על הסמכויות והלגיטימציה של הפוליטיקאים, היא גם מחוברת לעטינים של הממסד ודורשת ממנו כסף".
 

“דווקא כל מה שנראה לנו קל ערך בריאליטי מלמד אותנו על סמכות והיררכיה. הרי מסתכלים עליך מבעד למצלמות, מתקדמים מפרק לפרק, ובסוף אתה עוד נתון לחסדיהם של אנשים שיכולים לזרוק אותך". 

 

"פרסונליזציה היא שם המשחק. האדם הוא החשוב ולא האג'נדה. אתה מצביע לפיד או נתניהו, לא יש עתיד או ליכוד"אומר גנקין. "התופעה הזו התחילה בשנות ה־90 עם התפוררות הגוש הקומוניסטי, שסימנה את קץ האידיאולוגיות. היום יש בעולם אידיאולוגיה אחת - קידוש האינדיבידואל. לא במקרה מייקל ג'ורדן הפך בשנות ה־90 לסמל של הכדורסל. אנשים כמוהו וכמו מדונה השתלטו על הזירות שלהם, ומשם זה זלג לפוליטיקה - לקלינטון, בלייר ונתניהו".

הוא מוסיף: "משם אפשר למתוח קו ישר לסיבות שהביאו לבחירתו של סבסטיאן קורץ באוסטריה ולהפיכה של לפיד, המאמי הלאומי, למועמד הבכיר לרשת את נתניהו. בדיוק באותה דרך הצליח בנט להרים את הבית היהודי. הוא לא הביא בשורה חדשה, אבל הראה לציבור שהמנהיגים של הציבור הדתי־לאומי לא חייבים להיות שאול יהלום אלא גם הייטקיסטים שחיים ברעננה. זה הבסיס למבנה הפופולריות".
 

"אנחנו רואים שלפני הצבעות גדולות רבים לא מגיעים להחלטה עד לרגע האחרון, כי הם לא באמת יודעים אם ברקזיט זה טוב או לא. וכשאתה לא מקבל החלטה מודעת מספיק זמן מראש, נכנסות השפעות כמו הצבעה מסורתית של המשפחה או מי קונה אותך בחמש הדקות האחרונות בדרך לקלפי".
 

בקמפיין האחרון הילרי קלינטון זכתה לתמיכה רחבה של זמרים, ספורטאים ואנשי תקשורת מפורסמים. הפופולריות שלהם עדיין לא סיפקה את הסחורה.
"לימין בכל העולם יש יתרון בעניין הזה. לצד הכיפיות שמשדרים זמרים ומפורסמים, הימין פונה לבסיס: למשפחה, לקשר שלנו לאדמה, לשייכות", אומר ציפר. "זה דבר שהשמאל לא יודע לדבר עליו. אתה יכול לדבר בצורה מאוד פופולרית על ערכים כמו אהבת אדם, אבל זה עדיין לא פופולרי כמו לדבר על אהבה למשפחה שלך. ישנו המשפט המפורסם של דוסטויבסקי שמאוד קל לאהוב את האנושות אבל מאוד קשה לאהוב בן אדם אחד. הזמר הכי פופולרי שידבר על אהבה של בני אדם לא יגיע לאפקט של אדם שיהיה פחות פופולרי כזמר אבל ידבר איתך על הבעיות האמיתיות שלך. לימין יש יכולת לדבר לאיש הפשוט".
 

אז לאן כל זה הולך?
"העולם המודרני נבנה על בסיס תנועות מחאה שניסו להרוס את המשטר הישן, המלוכני, הדתי, ולצורך כך יצרו פקידות שלא נותנת תחושה של ייצוג העם", מזכיר שיין. "דמוקרטיה היא לא טהורה אלא רק הסדר שהוא טוב יותר מהאפשרויות האחרות. לכן אומרים למשל שמשאלי עם הם מכשיר פופוליסטי, כי בעם ניתן לעשות מניפולציות. היום אין אידיאולוגיה גדולה נגד הדמוקרטיה כמו במאה שעברה אלא רק ירידה באיכות הדמוקרטיה. ועם זה אין לדעת כמה זמן נישאר".