הרבה דיבורים, מעט מעשים: מה הצליח לעשות טראמפ בשנה הראשונה?

הזמן רץ כשנהנים. כנראה גם כשלא. עובדה: שנה בדיוק עברה מאז 8 בנובמבר, אז ניצח דונלד טראמפ בבחירות באמריקה. שנה מאז הלילה שבו עמדו הפרשנים משתאים מול המפה הנצבעת באדום – ויסקונסין נפלה, מישיגן נפלה, פנסילבניה נפלה – יש נשיא חדש, וזה לא מי שחשבנו. שנה שבה רק מעט נהנו, ובכל זאת עברה, ואפילו די מהר. על התאוששות מההלם אין מה לדבר. טראמפ דואג לזה שההלם יכה שוב שוב.

על הסקת מסקנות אפשר לדבר – רק שכל אחד מגיע למסקנה הפוכה. מה הצליח טראמפ לעשות בשנה? הוא פילג את המפלגה הרפובליקנית, מפלגתו שלו, שרבים מחבריה מתקשים לקבל את אישיותו ואת סגנונו. הוא איחד את המפלגה הדמוקרטית – נגדו. במפלגה הדמוקרטית מסכימים רק על מעט דברים, אבל טראמפ סיפק להם לפחות עניין אחד משותף: הסלידה מהנשיא שבו בחרה אמריקה.
 

שתי מדינות בארצות הברית נדרשו אתמול לבחירות מיוחדות של מושלים: וירג’יניה וניו ג’רזי, והרבה דיו יישפך בימים הקרובים בניסיון להבין מה מלמדות תוצאותיהן על העתיד. כן – עתיד. הזמן רץ גם כשלא נהנים, ויום השנה לבחירות ההן מסמן את תחילת הספירה לאחור לבחירות הבאות, בחירות אמצע הקדנציה – בדיוק בעוד שנה (6 בנובמבר, יום שלישי). ניתוחים והרהורים אפשר להשאיר להיסטוריונים. הפוליטיקאים מוכרחים להביט קדימה כל הזמן, למרוץ הבא. חברי בית הנבחרים יעמדו לבחירה מחדש. שליש מהסנאט יעמוד לבחירה מחדש. חלק ממושלי המדינות יעמדו לבחירה מחדש. כולם יתמודדו באווירה של חוסר ודאות, של הכרח לפענח את השפעות מצב הרוח הפוליטי על סיכוייהם לתפוס לעצמם כיסא.

 

טראמפ מטיל צל גדול על המערכת הפוליטית, על המערכה הפוליטית. הוא שואב אליו תשומת לב, תקשורת, מעצב את סדר היום הציבורי. בהתאם, המועמדים צריכים לקבוע לעצמם כיצד ימצבו את עצמם מולו: האם יתקפו אותו, האם יתעלמו ממנו, האם ינסו ללכת בין הטיפות? לכאורה, יש תשובה פשוטה לשאלה הזו: טראמפ הוא נשיא מאוד לא אהוד, ועל כן ההיגיון מחייב להתרחק ממנו. ומצד שני, 8 בנובמבר בשנה שעברה עוד טרי בזיכרון. מטריד. גם אז אמרו שאין לו סיכוי. גם אז אמרו שכדאי להתרחק מהשפעתו המזיקה. גם אז אמרו שיפסיד. גם אז הסקרים ניבאו - וטעו. 

 

עד כמה טראמפ לא פופולרי? הכי לא פופולרי שיש. הכי לא פופולרי מכל הנשיאים, מאז שהחלו סקרים למדוד פופולריות. בערך 60% מהבוחרים אינם מרוצים ממנו. פחות מ־40% מרוצים. ומצד שני, חשבו על שני הנשיאים הבאים ברשימת הלא פופולריים לאחר תשעה חודשי נשיאות. הארי טרומן הוא היחיד, מלבד טראמפ, שאחוזי התמיכה בו היו שליליים ממש – יותר מתנגדים מתומכים. טרומן נחשב כיום לאחד מהנשיאים הגדולים בתולדות אמריקה. מצבו של ביל קלינטון היה טוב יותר – היו לו יותר תומכים ממתנגדים – אבל הוא הבא בתור. קלינטון אומנם לא היה נשיא גדול, אבל סיים את דרכו בבית הלבן כנשיא אהוד למדי. כך שתשעה חודשים של אובדן אמון לא מלמדים בהכרח על המשך הדרך.
 

טראמפ ציטט לא פעם את טרומן בנאומיו, בין השאר באו”ם, וראשית הקדנציות של שני הנשיאים הללו מושוות לא פעם. סיבות? יש כמה: שניהם לא זכו באמונו של רוב הציבור ולמרות זאת נעשו נשיאים (טרומן הושבע עם מותו של פרנקלין רוזוולט). שניהם פתחו את הכהונה כשמעליהם עננת מתיחות עם רוסיה, וכאשר סכנה גרעינית אורבת במזרח אסיה – קוריאה הייתה המשבר של טרומן, קוריאה היא גם משבר החוץ המרכזי המעסיק את טראמפ. לשניהם הייתה בעיה נמשכת עם הציבור. טרומן סיים את כהונתו השנייה, ב־1952, עם 32% תמיכה. ממוצע התמיכה בו לאורך הכהונה הוא הנמוך ביותר שנמדד עד היום, 45.4%. הבאים אחריו הם ג’ימי קרטר (בעשירית האחוז), ג’רלד פורד,  ו – הפתעה – ברק אובמה, עם ממוצע של 47.9%, לפי גאלופ.
 

אבל טראמפ אינו טרומן. שנה לאחר הבחירות גם זה ברור למדי. הוא מתקוטט עם העיתונות, ולא מתיידד איתה, כפי שעשה טרומן, גם בימים קשים. הוא מתעמת ללא הרף עם מי שרק אפשר – טרומן היה נשיא אהוד מאוד על עובדיו, גם כאשר לא הסכימו איתו. הוא מעורר רגשות תיעוב במתנגדים לו – רק מעטים פקפקו ביושרתו של טרומן, בהגינותו, בחריצותו, בכוונותיו הטובות. ומצד שני, לא צריך להפריז בגודל כישלונו האלקטורלי. אחוזי התמיכה בו אומנם צונחים, אבל כך קרה כמעט לכל הנשיאים בחצי השנה הראשונה לכהונתם. קלינטון כמעט ב־%30, אובמה וקרטר בכ־%20, לינדון ג’ונסון ורונלד רייגן ב־10%. היחיד ששמר על כוחו בחצי השנה הראשונה לכהונתו היה ג’ורג’ בוש האב – ודווקא הוא, למי ששכח, הפסיד 3.5 שנים אחר כך בבחירות, כאשר ניסה להיבחר לכהונה נוספת.
 

לטראמפ נותרו עוד שלוש שנים עד הבחירות הבאות. יש לו עוד זמן להחליט אם ירצה להתמודד שוב – כי לא לגמרי ברור שהוא נהנה מהתפקיד. יש לו עוד זמן להתאושש אם יחליט לעשות זאת. יש לו גם בוחרים, יותר מכפי שנדמה, שתומכים בו. על פי סקר “הוושינגטון פוסט” שנערך השבוע, במרוץ ראש בראש מול הילרי קלינטון, הוא היה מנצח גם כיום. כלומר, התוצאה הייתה שוויון של 40:40 באחוזי הבוחרים, ובהתאם ניצחון לטראמפ, משום שהיה מנצח ביותר מדינות (כפי שקרה גם לפני שנה: טראמפ אפילו הפסיד לקלינטון מבחינת מספר קולות, אבל ניצח בספירת המדינות). 

 

מדהים? כן, אפשר לומר שיש בזה משהו מדהים. והנה עוד נתון מדהים: נכון שאחוזי התמיכה בטראמפ ירדו מאז שנכנס לבית הלבן, אבל אם בודקים את מצבו בשנה האחרונה – כלומר, מנובמבר שעבר ועד נובמבר הנוכחי, מיום הבחירות עד יום השנה לבחירות החל היום, מצבו בדעת הקהל דווקא השתפר. לפי סקרי גאלופ, בנובמבר שעבר, ערב הבחירות, רק ל־32% מהאמריקאים הייתה דעה חיובית על טראמפ – כיום יש דעה חיובית עליו ל־40%. שיפור של 8%. ועוד כמה דברים מסייעים לו יותר מכפי שאולי נדמה: האמריקאים אומנם פחות מרוצים מהמצב הכללי של מדינתם, אבל ביטחונם בכלכלת אמריקה עלה מאוד – ב־14%. מי שמאמין, כפי שהאמינו יועציו של קלינטון, ש”זו הכלכלה, טמבל”, צריך להביא בחשבון שהמצב הכלכלי לא הידרדר בימיו של הנשיא הקופצני ומעורר המחלוקת. הוא השתפר.
 

טראמפ ייקח כמובן קרדיט על השיפור הזה, שלא בטוח שהוא ראוי לכולו. כך או כך, אין לו דברים רבים אחרים לקחת עליהם קרדיט. הוא אומנם הצטיין בכיבוש הזירה התקשורתית ובהתוויית סדר היום, אבל בחינה מדוקדקת של כוונותיו והבטחותיו מעלה שהוא נשיא לא מצליח במיוחד. אולי יריביו ימצאו בזה נחמה: הוא רוצה לעשות הרבה דברים שהם אינם אוהבים, אבל מצליח לעשות רק מעט מאוד מהם. 
 

רשימת התסכולים ארוכה: טראמפ לא עצר את ההגירה כפי שתכנן – בתי משפט עמדו בדרכו. הוא לא בנה חומה על הגבול – והמקסיקנים לא מראים סימני מוכנות לממן את החומה, כפי שהבטיח בבחירות. הוא לא הצליח לרסק את רפורמת הבריאות של ברק אובמה, אחת המטרות המרכזיות שלו. צפון קוריאה מתגרה בו, הרוסים לא ממש סופרים אותו, יחסיו עם אירופה מתוחים, במזרח התיכון לא שיקם את מעמדה של מדינתו. טראמפ מייצר הרבה מאוד רעש, ומעט מאוד עשייה. בתחילת הכהונה הצליח למנות שופט לבית המשפט העליון בהליך מהיר – זו הייתה הצלחה. כמעט יחידה.
 

וחגורת החקירה בשאלת קשרי הקמפיין שלו עם רוסיה מתהדקת סביבו. היא מפריעה לו לתפקד, היא מסיחה את דעת הממשל שלו, מעוררת ספקולציות על עתידו, על השאלה אם בכלל ישרוד וכיצד, מקשה עליו לזכות בתמיכה בקונגרס. היא תארך עוד זמן רב ותשאב ממנו אנרגיה רבה. כלומר עוד הרבה רעש, עוד פחות עשייה. וכל זה, בשנת בחירות, שבה פונים המחוקקים שאינם הנשיא לענייניהם, מתמקדים בבוחריהם, שוקלים את שיקולי השרידות שלהם. שנה שעוד יותר קשה לעשות בה. הנה, כבר התחלנו לסכם את השנה השנייה לכהונתו.