אליאנה קרבצ'יק גדלה בעיר אוברה שבצפון־מזרח ארגנטינה, בין הגבולות עם ברזיל ופרגוואי, ולא ראתה את הים עד גיל 21. בילדותה בוודאי לא חשבה שהוא יהפוך למוקד חייה. אחרי שסיימה את התיכון, החלה ללמוד הנדסה תעשייתית באוניברסיטה, אבל שתי טרגדיות שהתרחשו זו אחרי זו - מותו של אחיה הבכור בתאונת דרכים ומותה של אמה מהתקף לב - גרמו לה להפסיק את הלימודים ולחפש כיוון חדש לחייה.
התפנית אירעה כשקרבצ'יק הייתה בת 21. "יום אחד גיליתי באינטרנט מודעה של הצי שקוראת לצעירים להתגייס", סיפרה לפני שנתיים למגזין "ויווה". "עזבתי הכל ונסעתי לבית הספר הצבאי של חיל הים באנסנדה. לקחתי תמונה של אמא בארנק".
כאשר היא ביקרה במאר דל פלאטה, שם היו מוצבות שלוש הצוללות הארגנטינאיות, מיד הבינה שזה הגורל שלה. "הצוללת תפסה את תשומת הלב שלי", אמרה. "אהבתי את זה שהיא לא מוכרת ומוזרה, ואז החלטתי שאני רוצה להיות צוללנית. לא הייתה אישה בצוללת, והחלטתי להיענות לאתגר ולהיות הראשונה".
קרבצ'יק סיימה את לימודיה באקדמיה הצבאית בשנת 2008 ומיד עברה לבית הספר של הצי, סיימה עם תואר קצונה בשנת 2012 והפכה לאישה הראשונה שמוצבת בצוללת לא רק בצי הארגנטינאי, אלא בכל אמריקה הלטינית. "לא היה משהו בדמותה או בגישה שלה שהציב אותה בעמדת נחיתות לעומת הגברים", סיפר קפטן אנריקה באלבי, לשעבר מפקד בית הספר. "היא הייתה בולטת בשל היכולות המנטליות שלה, ההחלטיות שלה, היא הייתה אחראית ומחויבת ללימודים, היא הייתה שותפה טובה ושמרה על פרופיל נמוך".
קרבצ'יק הייתה מוצבת במשך ארבע שנים על הצוללת סאלטה, ובשנה שעברה מונתה לאחראית על החימוש בצוללת סן חואן, והייתה בדרך להגשים את החלום להפוך לאישה הראשונה שתפקד על צוללת בצי הארגנטינאי לפני שתתחיל להתמקד בהקמת משפחה. במשפחתה כינו אותה "מלכת הימים", ועמיתיה בחיל הים הודו שהם מעריצים את אלי בתור בן אדם: "מקצוענית, חברה ושותפה טובה".
בשבוע האחרון מתפללים בני משפחתה של קרבצ'יק, חבריה ועמיתיה וכל ארגנטינה כי הקצינה פורצת הדרך תצליח להגשים את שאיפותיה, ולפחות בינתיים תשוב בשלום לחוף מבטחים. קרבצ'יק היא אחת מבין 44 אנשי הצוות שהיו על הצוללת סן חואן כאשר היא נעלמה ביום רביעי בשבוע שעבר ומאז אבדו עקבותיה.
סימני שווא
הצוללת, שמונעת על ידי דיזל חשמלי, נבנתה במספנות בגרמניה ונכנסה לשירות מבצעי בחיל הים הארגנטינאי ב־1985. כמו רבים מכלי השיט של הצי הארגנטינאי, סן חואן משתתפת במאבק בדיג הבלתי חוקי מול חופי המדינה, וגם במשימתה האחרונה היא נשלחה לסיור שגרתי ליד חוף פטגוניה בדרום האוקיינוס האטלנטי, הקצה הדרומי ביותר של אמריקה הלטינית.
אולם בשעות הבוקר של יום רביעי שעבר התקבל דיווח מהצוללת כי נגרם נזק למערכת הסוללות שלה, וניתנה לה הוראה לשוב מיד לבסיס האם. זמן קצר לאחר מכן, בהיותה מרוחקת כ־430 קילומטר מהחוף, אבד הקשר עם סן חואן, ומאז לא התקבלו ממנה שום אות או סימן. גם הדיווחים על כך שנקלטו שבעה ניסיונות קצרים מאוד לתקשורת לוויינית או שאותרו איתותים אקוסטיים באזור ההיעלמות ואף זוהו רפסודה ונורי תאורה לבנים, שנסכו תקווה מסוימת בבני המשפחות המודאגים, התבררו כלא קשורים לצוללת האבודה.
מבצע חיפושים נרחב בהשתתפות עשרות כלי שיט ומטוסים החל מיד אחרי הדיווח על היעלמות הצוללת, בפיקוחו של הנשיא מאוריסיו מאקרי, ששוהה בימים האחרונים בבסיס של חיל הים. מלבד כוחות ארגנטינאיים הצטרפו למאמצים גם ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, ברזיל, צ'ילה, אורוגוואי, קולומביה ופרו.
האמריקאים שלחו שני מטוסי סיור שמצוידים בחיישנים מתקדמים, אחד מהם של סוכנות החלל נאס"א, ועוד ארבע צוללות בלתי מאוישות קטנות שיכולות לפנות לכודים גם בעומק של 600 מטר מתחת לפני הים. הבריטים - שחולקים היסטוריה מתוחה עם ארגנטינה בשל המאבק על איי פוקלנד - שמו את הפוליטיקה בצד והציבו שתי ספינות סיור של חיל הים המלכותי עם ציוד שיכול לחפש סימני חיים במעמקי הים, וגם יחידת עילית שמתמחה בסיוע לצוללות במצוקה, נוסף על מטוס הרקולס שהועמד בכוננות בפוקלנד.
אף שהוראות חיל הים הארגנטינאי קובעות כי במקרה של אובדן תקשורת על הצוללת לעלות מעל פני המים, לא התגלה עד כה דבר, וגם מזג האוויר הסוער ששורר באזור והגלים בגובה של שבעה־שמונה מטרים, מקשים מאוד על המחפשים. שעון החול הולך ואוזל, וההערכות הן כי לאנשי הצוות היה חמצן לשבוע בלבד, עד יום רביעי האחרון.
אתמול התמקדו החיפושים באזור שבו שהתה הצוללת בזמן הקשר האחרון אחרי שנשמע רעש "בלתי נורמלי", פיצוץ ייתכן, אולם התעלומה רק גברה אחרי שהשופטת שמונתה לחקור את הפרשה, מרתה יאנס, ציינה כי יש מידע "רגיש מאוד" שנוגע לצוללת מבלי לפרט.
למרות זאת, מול פניהם המודאגות של אנשי הצי שמודים כי אין להם כל מושג היכן הצוללת (לפחות עד מועד סגירת העיתון) ואם היא מתחת לפני המים או שהצליחה לעלות, בני המשפחות מנסים לא לאבד תקווה, בסיוע של תפילות (גם מהאפיפיור הארגנטינאי פרנציסקוס) וייעוץ פסיכולוגי ודתי ותמיכה מכל המדינה.
אבל בין השורות אפשר לשמוע כי גם הם חוששים מהגרוע מכל, ואולי מתנחמים בכך שיקיריהם נמצאים במקום שאהבו מאוד. "יש ימים שאני מתחילה לבכות, אבל יש לי אמונה שהבן שלי יבוא הביתה", אמרה מריה רוסה בלקסטרו, אמו של איש הצוות פרננדו ויאריאל, בשיחה עם ה"ניו יורק טיימס". "הבן שלי מעולם לא פחד, אני זו שפחדה כל הזמן. הוא היה שמח בצוללת, הרגיש בטוח מאוד".
המשבר של פוטין
דגמים ראשונים של צוללות נבנו כבר במאה ה־17, ובמלחמת העצמאות האמריקאית בסוף המאה ה־18 הפעילו הכוחות האמריקאיים את הצוללת הצבאית הראשונה נגד הבריטים. גם במלחמת האזרחים האמריקאית כבר השתמשו שני הצדדים בצוללות.
ב־1870, כאשר יצא ספרו של ז'ול ורן "20 אלף מיל מתחת למים", הצוללות היו עדיין בגדר כלי נדיר וקרובות למדע בדיוני, אולם פחות מחצי מאה לאחר מכן, במלחמת העולם הראשונה, הן כבר הפכו חלק בלתי נפרד משדה הקרב. במהלך מלחמת העולם השנייה הטילו צוללות גרמניות מדגם U אימה על כלי שיט אזרחיים וצבאיים באוקיינוס האטלנטי, ובמלחמה הקרה הפעילו האמריקאים והסובייטים צוללות בעיקר לאיסוף מודיעין, אך גם ככלי נשק אסטרטגי למכה שנייה במקרה של מלחמה גרעינית.
גם כיום, מדינות רבות, בהן כמובן ישראל, מחזיקות בצוללות מתקדמות, בעיקר לצורך התרעה, איסוף מודיעין ולעתים גם עבור תקיפת מטרות מרחוק, כפי שהרוסים עושים מדי פעם בסוריה. השבוע, מלבד החיפושים אחרי סן חואן והעדכונים הנמשכים בפרשת 3000 בישראל, פורסמו צילומי לוויין שמעידים כי הצפון קוריאנים בונים צוללת מבצעית מדגם מתקדם, שתאפשר שיגור של טילים בליסטיים מלב ים ותגביר את האיום על ארה"ב. ניסוי מוצלח ראשון בטיל בליסטי מצוללת נערך בקוריאה הצפונית כבר באוגוסט אשתקד.
לאורך השנים הפכו הצוללות גם לקבר אחים עבור אנשי הצוות שלהן, אחרי שנפגעו בלחימה או בשל תאונות ותקלות. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי נחקק האסון של טביעת הצוללת אח"י דקר עם 69 אנשי הצוות ב־25 בינואר 1968, בהפלגת הבכורה שלה מבריטניה לישראל אחרי שהצטרפה לחיל הים. שרידי הצוללת התגלו רק במאי 1999, ועד היום לא נקבע סופית מה גרם לטביעתה. דוח של חיל הים שפורסם לפני שנתיים העריך כי כשל טכני הוביל לאובדן שליטה או להתנגשות עם כלי שיט אחר.
אחד האסונות המפורסמים ביותר התרחש באוגוסט 2000. הצוללת הגרעינית קורסק, אחת המתקדמות בצי הרוסי, הייתה בעיצומו של תמרון בים ברנץ, הראשון מאז קריסתה של ברה"מ, כאשר אחד מטילי הטורפדו התפוצץ וגרם לסדרת פיצוצים נוספים שהעלו את הצוללת באש והטביעו אותה. מרביתם של 118 אנשי הצוות נספו מיד, אולם 23 מהם הצליחו לשרוד והיו לכודים באגף אחד בחלק האחורי של הצוללת, שם המתינו לחילוץ לפני שנחנקו למוות מאדים רעילים. בפתק שהשאיר מפקד הטורבינות, דמיטרי קלוסניקוב, הוא כתב: "נראה שאין סיכויים, 10%־20%. נקווה שמישהו לפחות יקרא את זה. הנה רשימת אנשי הצוות מאגפים אחרים שנמצאים כעת באגף התשיעי וינסו לצאת. בהתייחס לכולם, אין צורך להתייאש".
זה היה המשבר הראשון שעמו התמודד ולדימיר פוטין, שהפך בתחילת השנה לנשיא רוסיה, והתפקוד שלו ושל הרשויות היה אטי ולקוי. במשך ימים אחדים נטען כי אנשי הצוות יחולצו בשלום והצעות לעזרה מצד מדינות מערביות נדחו, בין השאר בשל הרצון לשמור על סודותיה של הצוללת. חמישה ימים לאחר האסון, אחרי שניסיונות הרוסים לחדור לצוללת לא צלחו, הם ביקשו סיוע מבריטניה ונורווגיה. כעבור ארבעה ימים התקבל האישור כי איש לא שרד.
פוטין היה בחופשה בזמן האסון ולא חזר מיד למוסקבה, וכאשר נפגש עם המשפחות, הן זעמו על המידע המבולבל שקיבלו ועל הכשלים של כוחות ההצלה. "פוטין יצא מהפגישה פגוע וחבול", כתב העיתונאי מאשה גסן בספרו "פוטין - האיש ללא פנים". "בינו לבינו החליט שלעולם לא ייקלע שוב למצב דומה. ואכן, בשום אסון אחר - ורבים כאלה עתידים להתרחש בתקופת כהונתו כנשיא - הוא לא הרשה לעצמו להתעמת עם הסבל באופן פומבי".
אחרי מאה שנה
האסון הכבד ביותר בתולדות הצוללות של הצי האמריקאי התרחש ב־10 באפריל 1963, כשהצוללת תרשר טבעה עם 129 אנשי צוות במהלך ניסויים של צלילות עומק ליד בוסטון. שרידיה התגלו בעומק 2,600 מטר מתחת לפני הים, והתפרשו על פני שטח של 134 אלף מ"ר.
התחקירים העלו כי ככל הנראה השתחרר אחד החיבורים בצינורות בחדר המנועים שהתמלא במים, והדבר גרם לקצר חשמלי שעצר את פעילות הכור הגרעיני, והצוללת החלה לאבד כוח וטבעה. בעקבות האסון גיבש הצי האמריקאי תוכנית של נהלים לבטיחות (SUBSAFE), שנועדה להבטיח שהמערכות של הצוללות מותאמות להתמודדות עם הצפות, ויש יכולת לחלץ את אנשי הצוות במקרה של הצפה.
צוללת שלא נבנתה לפי תוכנית הבטיחות הייתה הסקורפיון, וסיפורה הוא אחת התעלומות הימיות הגדולות אי־פעם. ב־21 במאי 1968 שהתה הצוללת עם 99 אנשי הצוות שלה מדרום לאיים האזוריים במרכז האוקיינוס האטלנטי, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה נוצר עמה קשר. רק אחרי קרוב לשבוע, משלא שבה לבסיסה בווירג'יניה כמתוכנן, החלו החיפושים אחריה. מכיוון שאלה העלו חרס, נקבע כי הצוללת אבדה. רק כעבור כמה חודשים התגלו חלקים שלה בעומק של יותר מ־3,000 מטר. עד היום לא ידוע בוודאות מה גרם לאסון, אך ההערכה היא כי מדובר בפיצוץ של טורפדו או של אחת הסוללות הגדולות של הצוללת, ובתוך כך נדחו תיאוריות שונות כמו התנגשות עם צוללת סובייטית.
לפני כחודשיים נמסר כי בים הצפוני, ליד החוף הבלגי, התגלו שרידיה של צוללת גרמנית שטבעה במהלך מלחמת העולם הראשונה עם 23 אנשי צוות. ההערכות הן כי מדובר בצוללת UB־20 שנעלמה ביולי 1917 במהלך צלילות ניסיון. לפי הארכיאולוג הימי תומס טרמוטה, שהיה הראשון שזיהה את הצוללת, ככל הנראה ספינת מלחמה בריטית התנגשה בה, והצוללת טבעה ואז נפגעה ממוקש ימי שהשמיד אותה.
מדובר בצוללת ה־U הגרמנית ה־11 שמתגלה באזור בלגיה. "לא ציפינו לגלות עוד צוללת כזו באזור הספציפי הזה", אמר טרמוטה, "הגרמנים ירצו לדעת איזו צוללת זו, ואנחנו ננסה לפענח את זה כדי שיוכלו לעדכן את המשפחות. אני מקווה שנוכל לקיים טקס בשנה הבאה באתר השברים עם הצי הגרמני, כדי לכבד אותם".