נשיא בבעיה: הטענות על הטרדה מינית מאיימות לטלטל את כיסא טראמפ

מה השתנה מאז? מדוע חוזרות המתלוננות נגדו לבמה הציבורית? ג’סיקה לידס כבר סיפרה את הסיפור ל”ניו יורק טיימס” בחודש אוקטובר שעבר. אותו סיפור שפרשה השבוע בטלוויזיה מול המראיינת הפחות אהודה על טראמפ, מייגן קלי. הנה, ריח של דז’ה וו באוויר. קלי הייתה מי שהפנתה לטראמפ שאלה מטרידה על יחסו לנשים, בעימות הטלוויזיוני של מועמדים לבחירות שהנחתה בקיץ 2015. “כינית נשים שאתה לא אוהב ‘חזירות שמנות’, ‘כלבות’, ‘מרושלות’, ‘חיות מגעילות’”, הזכירה לו. טראמפ הגיב בקביעה ש”יצא לה דם מהעיניים, דם מאני לא יודע איפה”. הקטטה ביניהם נמשכה לסירוגין לאורכה של מערכת הבחירות. גם היא משמשת את טראמפ כתחמושת המוכיחה שבוחריו ידעו היטב לקראת מה הם הולכים ולאיזה סוג של טיפוס הם מצביעים.

אז מה השתנה? האווירה הציבורית השתנתה, או כך לפחות מקוות המאשימות הדורשות חקירה. וביתר פירוט: שורה של גברים מהוליווד ועד לוושינגטון, בתעשיית הבידור, בתקשורת, בפוליטיקה, נאלצו לשלם את המחיר על שנים של התנהגות מגונה. הארווי ויינשטיין כנראה כבר לא יפיק סרטים. צ’רלי רוז כבר לא יככב בטלוויזיה. השף מאריו בטאלי לא יבשל. ליאון ויזלטיר לא יערוך מגזינים. הסנטור אל פרנקן נדחף החוצה על ידי מפלגתו שלו. ג’ון קוניירס, ותיק המחוקקים בקונגרס, הלך הביתה בגיל 88. וזה לא נגמר: רק שלשום נודע שהכתב הראשי של המגזין הנחשב “הניו יורקר” בוושינגטון, ריאן ליזה, פוטר בעקבות חקירה הנוגעת ליחסו לנשים שאיתן עבד. כך שרשימת המואשמים והמודחים מסחררת: אנשי צמרת, משפיענים, ידוענים, כוכבים.

בעולם של הכחשה

כבר אפשר להגדיר את הקמפיין MeToo# כהצלחה מסחררת, אם זמנית או ארוכת טווח - עוד מוקדם לקבוע. כמה מהנשים שבלטו בקמפיין הזה מככבות על שער “איש השנה” – בעצם “נשות השנה” - של המגזין “טיים”. חלקן סבורות שמה שהיה לא יהיה עוד, שנחצה קו פרשת המים. כבר החלו להישמע הקולות המודאגים של היום שאחרי: מה יקרה ליחסי נשים וגברים, איך תתקדם היכרות, איך יתברר אם הוא מעוניין ואם היא מעוניינת בעידן שבו גם גישוש עלול להיגמר בחקירה. דאגות מוקדמות, מוגזמות. רוב המקרים שעלו לכותרות היו מקרים שקשה להטיל בהם ספק ממשי. מדובר בגברים חזקים שניצלו את מעמדם בגסות בלתי מתקבלת על הדעת – לא בצעירים ביישנים שבטעות פירשו לא נכון מחווה של צעירה ביישנית שעמדה לצדם.

כך או כך, כל ההצלחה הזו לא יכולה להיות שלמה כאשר הסמל המרכזי של צמרת השלטון האמריקאית הוא אדם שהטריד וניצח. העדויות לא קעקעו את מעמדו, התלונות לא שחקו את כוחו, הקמפיין לא הסיט שערה מראשו. אמריקה סוערת, וטראמפ כאילו לא בעסק. הוא בשלו. מזהה כנראה שמה שנדמה כקונצנזוס לאומי אינו באמת קונצנזוס. מזהה כנראה שלא לכל הבוחרים, מכל המפלגות והזרמים, אותה רגישות להטרדה מינית. מזהה כנראה שמי שרצה אותו בשלטון לא ייתן לכמה נשים עם סיפורים מטרידים מלפני שנים להפריע לו.

הוא אפילו לא מנסה להעמיד פנים או להוריד פרופיל או להשכיח את מעורבותו לכאורה בהטרדות. בשבועות האחרונים בלט בעמידה לצדו של המועמד הרפובליקני לסנאט ממדינת אלבמה, רוי מור, שהוטחו בו טענות חמורות על התנהגות בלתי הולמת מינית עם קטינות ממש, ילדות בנות 14. מור הכחיש, טראמפ בחר להאמין לו ולתמוך בו למרות העדויות, למרות סימני השאלה הכבדים.

לא כולם בחרו לעשות כמוהו, גם לא במפלגתו שלו. מנהיג הרוב בסנאט, מיץ’ מקונל, הסתייג ממור. הוא קיווה שטראמפ יחבור אליו. אבל הנשיא הפתיע אותו. בכמה שיחות טלפון ביניהם התברר שטראמפ חי בעולם של הכחשה. מי הנשים האלה שמאשימות את מור, שאל, ומדוע צצו דווקא עכשיו – עשרות שנים לאחר המעשים הנטענים, ושבועות ספורים לפני שמור אמור להיבחר לסנאט? יועצי הנשיא הזהירו אותו שמוטב להתרחק מהמרוץ הזה, שמטרידי ילדות אינם סחורה שכדאי לגעת בה. אבל טראמפ פשוט לא קונה את הסיפור הזה. הוא כנראה מזהה במור את מה שהוא מזהה גם בעצמו; גבר שנהג כפי שנוהגים גברים, ונפל לכאורה קורבן לעלילה מרושעת שמטרתה פוליטית: למנוע את בחירתו.

נגד טראמפ הוגשה תביעה על ידי אחת ממי שטוענות נגדו כי נקט התנהגות לא ראויה. סאמר זרווס התחרתה בתוכנית הטלוויזיה שלו ב־2006. לטענתה, ב־2007 הטריד אותה מינית במלון בבוורלי הילס. כאשר השמיעה את טענותיה, טראמפ הגיב שמדובר ב”מעשיות מפוברקות”. היא הגישה נגדו תביעת דיבה. עורכי הדין שלו טענו בתחילת החודש בבית המשפט שעם כל הכבוד, לנשיא אין זמן לשטויות – שהתביעה תמתין עד לסיום כהונתו.

לא ישכח ולא יסלח

ובכל זאת, נדמה שלנשיא יש בעיה. הוא לא יוכל להמשיך להדוף את ההאשמות בלי התייחסות רצינית יותר וברורה יותר לשאלת ההטרדות המיניות. דעת הקהל משתנה, התקשורת מוצאת בנושא עניין בלתי פוסק, וכל גבר מוכר שמשלם את המחיר על התנהלותו רק מדגיש את מצבו המוזר של הנשיא האמריקאי שהטריד – אם להאמין לנשים – ולא שילם מחיר.

מה אפשר לדרוש ממנו? ברור שאין שום סיכוי למהלך שיביא אותו להתפטרות. זה מהלך פוליטי די שקוף, המתנהל בחצרה של המפלגה הדמוקרטית. מטרתו האמיתית אינה להדיח את טראמפ – סנאטורים נבונים כמו קורי בוקר יודעים שטראמפ לא הולך שום מקום – אלא לצבור נקודות לקראת מערכת הבחירות הבאה, בעוד כשנה. ככל שהמפלגה הרפובליקנית תיראה כמפלגה שמטרידה, מחפה על מטרידים, מתעלמת מהטרדות, מתעלמת מנשים נפגעות – כך גובר הסיכוי שמצביעים, ובעיקר מצביעות, יחליטו להעניש את נבחריה ומועמדיה. מבחן ראשון ולא קובע היה אתמול בבחירות המיוחדות לסנאט שנערכו באלבמה השמרנית. יש מדינות אחרות, שמרניות פחות, שבה יקשה על הרפובליקנים להסביר מדוע אינם מתיישרים לפי רוח הזמן. סימן מובהק ומשמעותי לכך שמשהו בכל זאת זז אפילו בחצרו של טראמפ ניתן עם הודעתה של השגרירה־כוכבת באו”ם ניקי היילי, ש”צריך להקשיב לנשים שמאשימות את טראמפ”.

היילי היא בלי ספק אחת ההצלחות של ממשל טראמפ. היא מרשימה, בולטת, מוכרת, פופולרית. היא גם אישה אמביציוזית מאוד, שלא רואה באו”ם תחנה אחרונה, אלא עוד תחנה בדרך ממשרת המושלת, שכבר כיהנה בה, למשרת הנשיא, שהיא מן הסתם חפצה בה. היילי מבינה שהדרך הזו תהיה מסובכת יותר עבור אישה שמעלימה עין מעבירות חמורות נגד נשים של חבריה לדרך הפוליטית. היילי מבינה שאם תהיה מועמדת לנשיאות באחד הסיבובים הקרובים, היא תרצה לטעון שנשים צריכות להצביע לה – אולי הנשיאה הראשונה, שתפתיע ותבוא דווקא מימין.

לכן, ואולי גם מתוך תחושת אחריות ומתוך עיקרון, אמרה מה שאמרה, ועל פי דיווחים הרתיחה את טראמפ, שמן הסתם לא ישכח ולא יסלח. היילי מבינה שהזמנים השתנו. היילי מבינה שגם לנאמנות לטראמפ צריך להיות גבול, אם היא מבקשת לעצמה עתיד פוליטי בעידן המשתנה הזה. ובאשר לטראמפ עצמו: המקסימום שאפשר לצפות שיקרה הוא לאמירות תקיפות יותר נגד הטרדות, ולהתנערות מהירה יותר ממטרידים, גם כאשר הם באים מהמחנה הפוליטי שלו. זה לא הרבה. אבל בדבר אחד טראמפ צודק: האמריקאים אכן ידעו, ובכל זאת בחרו בו.