שנת 2017 החלה בנובמבר של 2016, ביום הבחירות, ואולי באוקטובר, כמה שבועות מוקדם יותר, משהתברר שלטראמפ יש סיכוי מסוים לנצח, ואולי כבר במאי, כמה חודשים מוקדם יותר, משהתברר כשמפלגתו לא מצליחה לבלום את המרוץ שלו למועמדות. שנת 2017 החלה מתישהו בשנה שלפניה, כשהאמריקאים החליטו לטרוף את הקלפים ולהדהים את העולם ואת עצמם בבחירתו של מיליונר אקסצנטרי לנשיאם.
הבוחרים עשו את שלהם ב־2016 – טראמפ גמל להם ב־2017. הם הדהימו בבחירתם, הוא הדהים בשלטונו. מה מדהים בטראמפ? קודם כל שהוא לא השתנה, למרות התקוות, למרות התחזיות, למרות הגרסה האמריקאית של מה־שרואים־משם־לא־רואים־מכאן, למרות שנהוג שנשיא חדש סוגר כפתור בחולצה ומאמץ טון ממלכתי. מה עוד מדהים בטראמפ? שמתברר שהוא התכוון ברצינות. התכוון ברצינות לקצץ במסים, התכוון ברצינות, גם אם לא הצליח בזה, לבטל את ביטוח הבריאות של אובמה, התכוון ברצינות להכיר בירושלים כבירת ישראל, וברצינות לבניית חומה בגבול מקסיקו (שעוד מחכה למנופים הגדולים שאולי פעם יגיעו).
במהלך מערכת הבחירות שלו, טראמפ אמר הרבה מאוד דברים שהמילה רצינות גדולה עליהם. אבל בשנה שלאחר הבחירות – עוד כמה שבועות תחלוף שנה, שנדמית כנצח, מאז שהושבע לנשיא - התברר שהמילה רצינות לא גדולה עליו. הוא אומר, ומתכוון. הוא מתכוון, ומנסה לבצע. לעתים אפילו מצליח בזה. רשימת הישגיו כוללת מינוי של שופט שמרני לעליון, חקיקה משמעותית, הימנעות ממשברים חמורים, כלכלה שממשיכה להשתפר. אבל היא כוללת יותר מזה, משום שטראמפ, לטוב ולרע, איננו רק בעל סמכות שמנהל ממשל ומדינה. הוא גם מנהיג המשרה על עמו וארצו אווירה ציבורית, קובע טון, ניכר בנוכחותו בכל מה שקורה באמריקה, ובהרבה במה שקורה גם מעבר לה.
לדוגמה: הקמפיין MeToo#. זה קמפיין שתפור על השנה הראשונה של טראמפ. תגובה לבחירתו, תגובה ליחסו לנשים, תגובה לקלטת הלוהטת שנחשפה בבחירות. MeToo# הפך למה שהוא, במידה לא מבוטלת, בעטיו של טראמפ. הוא המחולל התרבותי, הוא המרעום המניע את שרשרת הפיצוץ. לא רק בתחום הזה: גם המצעד הניאו־נאצי בשרלוטסוויל שייך לעידן של טראמפ, וגם התגובה הלעתים־היסטרית למצעד בשרלוטסוויל שייכת לעידן של טראמפ.
הוא גם נשיא, אבל הרבה יותר מזה - הוא סמל. כמו קודמו – ברק אובמה, שהיה סמל. אבל לא כמו מי שקדמו לקודמו – בוש, קלינטון, בוש, רייגן, קרטר, חלקם נשיאים חשובים יותר (רייגן), חלקם חשובים פחות (קלינטון), אבל אף אחד מהם לא מהדהד כסמל בעוצמה כמו זו של אובמה (בגלל מי שהוא) או כמו זו של טראמפ (בגלל מי שהוא). אובמה קיבל את פרס נובל בזכות דיבורים בלבד. לטראמפ אפשר היה להעניק את האיג־נובל בגלל אותה סיבה. לא מה שעשית או מה שתעשה – אלא מי אתה.
בגלל מי שהוא, שנת 2017 היתה שנה מתעתעת: בעצם, שנה סבירה לגמרי, ואולי אפילו יותר מזה. שנה של כלכלה צומחת, שנה של ביטחון סביר, שנה שלא התרחשו בה אסונות דרמטיים יותר מהסטנדרט, שנה שלא החלה בה מלחמה, ולא התפשטה מגפה. זו היתה שנה סבירה באווירה רעה: אווירה של קטטה, של מחלוקת, של בוטות, של כעס.
במובן הזה, יכולתו של הנשיא למשוך תשומת לב, לרתק אליו את הציבור, את העיתונות, פוגעת בו. אם היה שותק לרגע, נרגע לרגע, אולי יכולנו לשים לב שבעצם די בסדר. אם היה שותק לרגע, מרפה ממקלדת הטוויטר, אולי יכולתנו להבחין שהשמיים לא נפלו, ששום דבר לא התמוטט, שכדור הארץ ממשיך להסתובב.
מצד שני, אם היה שותק לרגע הוא לא היה טראמפ, ושנת 2017 לא הייתה השנה של טראמפ. נסו לחשוב איך היינו זוכרים אותה בלעדיו. קשה – לא?