שבע שנים בערך עברו מאז שפרסם העיתונאי בוב וודוורד את ספרו על ממשל ברק אובמה: “המלחמות של אובמה”. ספר עמוס בגילויים מעניינים, באנקדוטות מאירות עיניים. הוא כבש את הכותרות. הוא כבש את מצעדי המכירות. סקנדל גדול לא היה, אבל כמה אי־נעימויות בהחלט היו. לדוגמה, אי־נעימות הכרוכה במצבו הנפשי של הנשיא – לא נשיא ארצות הברית חלילה, אלא נשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי.
הספר תיאר את המחלוקות החריפות בין בכירים בממשל על המשך המלחמה באפגניסטן, את ההתלבטויות של אובמה המתקשה להחליט, את מאבקי הכוח, את הלחישות במסדרון וההשמצות מאחורי הגב. שר ההגנה בוב גייטס, לדוגמה, חשב שמינויו של טום דנילון ליועץ לביטחון לאומי יהיה “אסון”. אז חשב. דונילון מונה, כך או כך. גייטס המשיך לכהן בממשל. אובמה נבחר לקדנציה שנייה. הייתה קריאה מעניינת, למדנו משהו, התווכחנו כמה ימים.
למייקל וולף, שספרו “אש וזעם: בתוך הבית הלבן של טראמפ”, המתאר את שנת נשיאותו הראשונה של טראמפ, יצא בשישי האחרון בארצות הברית ונחטף מהמדפים - הצליח אפילו יותר. לא בהכרח משום שספרו טוב יותר, או משום שהרכילות עסיסית יותר, או משום שאמינותו גבוהה יותר. הוא הצליח בזכות הנושא: טראמפ – מוזר לומר, אבל המציאות מחייבת להתרגל לזה – יותר מעניין מאובמה. וזה אף על פי שאובמה היה מעניין יותר מקודמיו, בוש וקלינטון, ומן הסתם גם יותר מרוב הנשיאים שלפניהם. טראמפ יותר מעניין – וגם יותר יעיל כשמדובר בקידום של ספר שערורייתי. אובמה יודע לשתוק או לזרוק חצי הלצה. טראמפ מסתער בכל כוחו. טראמפ מעניק לוולף את המתנה שכל מחבר רוצה בה: הסקנדל.
כמעט כל נשיא עובר בכהונתו את החוויה הזו. מישהו כותב, משהו מתגלה. ב־2004 נאלצה משפחתו של הנשיא המכהן, ג’ורג’ בוש, להתמודד עם ספרה השערורייתי ועב־הכרס של קיטי קלי: "המשפחה, הסיפור האמיתי של שושלת בוש". הגילוי העיקרי בספר, שהיה עמוס ברכילות עסיסית: הנשיא בוש נהג להשתמש בקוקאין בקמפ דיוויד כאשר אביו היה נשיא. הבית הלבן כמובן הכחיש, מה שלא הזיק לספר. ומצד שני, גם הנזק לבוש לא היה גדול. הספר פורסם בספטמבר, חודשיים לפני הבחירות שבהן ביקש בוש מחדש את אמון העם. בנובמבר התברר שהעם עוד נותן בו אמון. המועמד הדמוקרטי, ג’ון קרי, נשלח בחזרה לסנאט. בוש נשאר לעוד ארבע שנים לא קלות בבית הלבן.
מקדם חרדה
הספרים החשובים על נשיאיה של אמריקה יוצאים שנים רבות לאחר שכהונתם מסתיימת. אלה הספרים המעצבים את התודעה, המקבעים את התפקיד ההיסטורי שמילא כל נשיא. שני ספרים כאלה מככבים כעת ברשימת רבי־המכר האמריקאית: “גרנט”, של רון צ’רנוב, על חייו ופועלו של מי שהיה הגנרל שהביא ניצחון לצפון במלחמת האזרחים, ואחר כך היה נשיא לשתי כהונות רדופות בסקנדלים. רב־המכר החשוב ביותר על יוליסס סימפסון גרנט נכתב על ידי גרנט עצמו. ערב מותו, כאשר משפחתו על סף עוני ואולי מעבר לסף, החליט הנשיא לשעבר לכתוב את זיכרונותיו כדי להשאיר משהו ליורשיו. הצלחת הספר, שהוא עצמו לא זכה לראות, הייתה מסחררת.
ועוד ספר מככב כעת ברשימת רבי־המכר – רשימה שללא ספק תשתנה השבוע כדי לפנות מקום לספרו של וולף. הוא עוסק בנשיא שקדם לגרנט, אנדרו ג’קסון. בעצם, באפיזודה חשובה אחת מחייו של ג’קסון: הניצחון המפתיע והמסעיר על הבריטים, בקרב המפורסם של ניו אורלינס שחתם את מלחמת 1812.
מושא הספר – הגנרל ג’קסון – המשיך לקריירה פוליטית ששינתה את פניה של אמריקה. גם הוא כיהן פעמיים, וגם חייו וכהונתו היו עשירים בסקנדלים. בין השאר, כנראה שנשא את אשתו כאשר עוד הייתה נשואה לאיש אחר. אבל הספר על ניצחונו בניו אורלינס איננו ספר חשוב במיוחד. זה שעשוע לשעות הפנאי של מגיש הטלוויזיה בריאן קילמיד, אחד ממארחיה של תוכנית הבוקר “פוקס וחברים”, שהנשיא טראמפ – כך מסופר – נוהג לצפות בה באדיקות, ומעת לעת גם להגיב בטוויטר על מה שנאמר בה.
השערוריות הגדולות של גרנט נסובו על מעשי שחיתות. אלה של ג’קסון נגעו לא במעט באישיותו ובמזגו. גם עליו אמרו שאיננו יציב, שאיננו שפוי, שהוא פרא אדם שאיננו מבין נימוס בסיסי, שלא ראוי לתת בידיו את הכוח הנשיאותי. גם ממנו הממסד האמריקאי חרד וסלד, וגם במקרה שלו התעלמו הבוחרים מהממסד והכריעו אחרת. ולא שראוי להשוות את טראמפ לג’קסון. אבל ראוי לזכור שגלישה להיסטריה בעטיו של מועמד לנשיאות או של נשיא אינה תופעה חדשה. טראמפ הפחיד מחצית מבוחריה של אמריקה כבר בעת שניצח, וכל ספר המחזק את תחושת החרדה הזאת, ומאפשר לבוחרים הללו להתחזק בידיעתם שחרדתם מוצדקת, זוכה מיד לתשומת לב ולאהדה – אהדתם של מי שהסכימו איתו מראש.
בחברה טובה
וכמובן, יש ניסיון לחלץ מהספר החדש על טראמפ גם דיון רציני. הוא נשען על לא מעט ביטויים מתוכו שיש בהם הטלת ספק ביציבותו הנפשית של הנשיא – הוא נשען על תגובתו הלא לגמרי בוגרת של טראמפ להטלת הספק הזאת (“אני גאון שפוי”); הוא נשען על חוות דעתם הלא לגמרי אמינה של פסיכיאטרים שזה זמן מטילים ספק בטראמפ. רק מקרה הוא כמובן שמדובר בפסיכיאטרים שכולם הצביעו למועמדת היריבה שהפסידה בבחירות. רק מקרה הוא שמדובר בפסיכיאטרים שהפוליטיקה שלהם וחוות הדעת המקצועית שלהם מתאימות לזו לזו.
האם טראמפ שפוי? ב־1964 קבעה אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית את "חוק גולדווטר" – על שמו של המועמד לנשיאות בארי גולדווטר. החוק מזכיר שפסיכיאטרים אינם אמורים לספק חוות דעת מקצועית על מצבו הנפשי של מי שאינם מכירים ולא בדקו. הם עשו את זה אז – כאשר הטילו ספק בשפיותו של גולדווטר הרפובליקני, שבסופו של דבר הפסיד ללינדון ג’ונסון בפער גדול ולא התקרב לבית הלבן. הם עושים זאת שוב כיום, בספרים ובמאמרים, שהשטף שלהם כנראה רק יתגבר בעקבות גילוייו של וולף.
אגב, גולדווטר תבע לדין את עורך המגזין שערך משאל בין פסיכיאטרים, וזכה ב־75 אלף דולר כפיצוי. אבל לא החוק האתי ולא הפיצוי מרתיעים מספיק כדי לעצור את הדיון הנוגע לטראמפ. כמו בימי גולדווטר – ובשונה מימיו של ג’קסון – הדיון מתמקד בהפקדתו של מי שאיננו יציב מנטלית על הכפתור המפעיל נשק גרעיני, ועל כן עשוי להחריב את העולם.
גולדווטר הפסיד בבחירות ההן במידה רבה, משום שג’ונסון היטיב להבהיר לבוחרים עד כמה מסוכן להציב אותו ליד הכפתור ההוא. אלא שגם על מצבו הנפשי של ג’ונסון עצמו עלו בהמשך שאלות. היו מי שחשבו שהוא בדיכאון – גם על הנשיא אייב לינקולן נהוג לחשוב שהיה בדיכאון. הנשיא שלפני ג’ונסון, ג’ון קנדי, השתמש בכדורים נגד חרדה (ובעוד כדורים רבים נגד כאבי הגב שלו, שהשפיעו גם הם על יכולת התפקוד שלו ועל מצבו הנפשי). הנשיא שירש את ג’ונסון, ריצ’רד ניקסון, לקח גם הוא כדורים, התבודד, סבל ממצבי רוח מתחלפים, ובאופן כללי היה לא תמיד מנומס ולא תמיד נחמד.
טראמפ השווה את עצמו בימים האחרונים לרונלד רייגן, שגם עליו נפוצו סיפורי בריאות מנטלית. האם היה בהם ממש? בדיעבד אפשר לשער שמחלת האלצהיימר, שנחשפה רשמית רק כמה שנים לאחר שפרש מתפקידו, השפיעה על רייגן כבר בשלהי כהונתו. יכול להיות שצריך מידה של אי־שפיות כדי להתמודד על תפקיד הנשיא. יכול להיות שהתפקיד עצמו מדרדר את מי שמחזיק בו.
ב־2016 פורסמה סקירה של חוקרים מאוניברסיטת דיוק שטענו כי כמחצית מנשיאיה של ארצות הברית היו במצב נפשי לא תקין. אם לדייק, 48%. הסקירה, שהסתמכה על מסמכים ביוגרפיים וסקרה נשיאים רק עד שנת 1974, מצאה כי ל־25% היה דיכאון, ל־8% חרדה, לעוד 8% מאניה דפרסיה, לעוד 8% תלות באלכוהול. הנה, כבר נמצאה לטראמפ חבורה שאפשר להתחבר אליה: אייב לינקולן, טדי רוזוולט, תומס ג’פרסון, וודרו וילסון. כל מה שנשאר לו כדי להיות ממש דומה לכל אלה - זה להיות נשיא מוצלח.