נשלם, אך לא תם: היומן המצרי חזר הביתה

נביל אל-בסטוויסי נטל ביד רועדת את המחברת התכולה וזיהה אותה מיד. בבית המשפחה נשמרו עוד שבע מחברות דומות, עיזבון אחיו סייד, שהוצב במלחמת יום כיפור בסיני ולא שב. 

שלושה חודשים לפני כן התבשר נביל כי הרחק משם, בירושלים, מחזיק חייל מילואים ישראלי ביומן האישי שכתב סייד, והתגלה בחווה הסינית. מפי הישראלים למד מה כולל היומן בתוכו. כשנחת לבסוף בידיו, בפעם הראשונה, בחן אותו שניות ארוכות בטרם יפצה את פיו. "זה כתב היד שלו, וזו החתימה שלו", קבע אחרי שמישש וליטף את היומן מכל צדדיו. מעיניו החלו זולגות דמעות.
 

מה הסיכוי שאחרי 44 שנים יקבלו יקיריו של חלל פריט אינטימי מחפציו. זה מה שקרה לנביל, מהנדס בגמלאות תושב קהיר. בחודש אוקטובר התדפק על דלת ביתו עיתונאי מצרי, ובפיו סיפור מהאגדות. היהודים, אמר לו, מחזיקים ביומנו האישי של אחיך, שאותו מצאו בחווה הסינית.

 

נפילת האח במלחמת אוקטובר הכתה אנושות בבני המשפחה, שעדיין לא התאוששו מלכתה של אחותם ממחלה כמה שבועות לפני פרוץ המלחמה. גופתו לא הושבה להוריו, ולא נערכה לו הלוויה. מעולם לא קיבלו הודעה רשמית על מותו.

ארבע שנים וחצי לפני כן, בערב חורפי אחד, ישבתי בסלון ביתו של עודד ירון בירושלים. לפנינו היה מונח יומנו האישי של סייד. ירון, שלחם כחייל מילואים בסיני, ניסה במשך השנים לגלות את זהותו המלאה של הכותב ולגשש את הדרך אל המשפחה, אבל העלה חרס. שם משפחתו לא היה ידוע, כי לא ציין אותו בדפים. 

עוצמה רבה נחה בין השורות. זה לא היה יומן מלחמה אלא יצירה אזרחית של חייל. סייד כתב באריכות ובלשון עשירה על חבריו ליחידה, ואייר אותם כדיוקנאות. את דמותם תיאר בלשון ציורית, ואת פניהם צייר בקו סיפורי. כמה מגיבורי היומן נהרגו איתו, ולמעשה בעשותו כך העמיד להם אנדרטה מבלי שיידע. דפיו הראשונים של היומן נכתבו ביולי 73', ולסופו הגיע ב–15 באוקטובר. באותה יממה החל קרב החווה הסינית. 

אומנים, חובבי שפה, עיתונאים ואוצרי תערוכות ימצאו ביומנו עניין משלהם. בדפיו האחרונים יתעניינו גם קציני מודיעין. מהיומן מתברר מעל לכל ספק כי אפילו החייל הפשוט בצבא המצרי ידע כי המלחמה היא עניין חתום וקרוב כבר שבוע לפניה. ב–30 בספטמבר 73', מספרים הדפים, ידעו חיילי היחידה שלו, גדוד מרגמות, על ההחלטה לפתוח במלחמה נגד ישראל. ב–1 באוקטובר כבר הודיע להם מפקדם כי שעת הפתיחה נקבעה ליומיים או שלושה אחר כך.

איש מהם לא רצה במערכה, ובצדק. רובם קיפדו בה את חייהם. באחד משיאי היומן מתאר סייד בפירוט את תגובות החרדה שלהם, אחד–אחד, בהישמע הבשורה, עוד לפני שנורה לעברם הכדור הישראלי הראשון. כיצד נקרעו פניו של האחד מן האימה, איך פרץ חברו בבכי. על עצמו כתב: "עדיין אינני מוכן לפגוש את אלוהים. החיים מתוקים ויפים, ויש חלומות ותקוות גדולות המצפים שאגשימם". 

ב–30 בספטמבר כתב: "אני שואל את עצמי מדוע אני מנסה לרשום דבר־מה לפני הימים המעטים הקרובים, על ההפתעות שהם נושאים עמם. ייתכן שמילים אלה יהיו האחרונות, ולו על דרך המקרה. אני תמיד שונא את המוות ואת ריח המוות... עולות מול עיני תמונות הבובה המתוקה מעאלי (בת אחותו ספאא), כשהיא משחקת עמי בצחוקה העדין והמאושר, וקולה היפה מצלצל באוזני: 'אכתוב לך מכתב ואשאל לשלומך'. הייתה קוראת לי תמיד 'דוד חייל'". מעאלי, כיום בת 49, היא אם לילדים וגרה בקהיר. רק באחרונה התבשרה כי דודה כתב עליה באהבה רבה טרם מותו. 

נפילתם של סייד וחבריו בשלושת ימי הקרב הייתה מיותרת, בדיוק כמו נפילתם שם של 163 חיילי צה"ל. עמרי בר שדה מזיכרון יעקב - אז קיבוצניק מעין חרוד - לחם בשורות גדוד 890 של הצנחנים, שנשלח לאזור החווה הסינית.

"בתדריך חפוז", הוא נזכר, "קיבל הגדוד פקודה לפתוח את הצירים שהובילו אל ראש הגשר על גדות התעלה, ולשתק חוליות של ציידי טנקים מצריים שמנעו את תנועת הדוברות וכוחות השריון לגדת התעלה. עוד נאמר לנו שבליל אמש נכנס לשטח כוח צנחני מילואים, שהקשר איתו אבד, וייתכן שחלקם עודם בשטח".

בר שדה מספר כי ב–23:00 יצא הגדוד למשימה באור ירח ובתוואי שטח מישורי, ללא מודיעין על המתחם שבו הם צפויים להיתקל. הצנחנים, נאמנים להוראת המפקדים, סרקו את השטח בפריסה רחבה, מבלי שידעו כי הם נכנסים לתוך לועו של מתחם חטיבתי, שחייליו היו ערוכים ומצוידים היטב.

"שלוש שעות מרגע היציאה לדרך נתקלו הכוחות לראשונה", מספר בר שדה. "המצרים ירו אש מקלעים וארטילריה. תנאי השטח ויחסי הכוחות גרמו לנפגעים רבים, והקרב הפך למבצע חילוץ ארוך ומורכב, שאליו הוזעקו כוחות נוספים. אך בשעה שהמצרים ריכזו את האש לעברנו, החלו הדוברות לנוע לעבר התעלה בציר שמאחורינו".
 

 

ניסיתי להעריך בעזרתו באילו נסיבות אפשר שנהרג איש המרגמות המצרי. "סביר להניח שהבחור נפגע מאש כוחותינו לשיתוק מקורות הירי", הוא אמר. 

ב–6 באוקטובר, יום הצליחה, כתב: "עכשיו דממה ושקט. אותו שקט שלפני הסערה. כולם דרוכים, דוממים וחרדים. סלאח איברהים (אחד מחבריו) אמר לי: 'גם עכשיו אינני מאמין'. אופפת אותי תחושה שאם המלחמה תפרוץ, אמות. ואיני מבין למה אני רוצה למות איתו. הידידות כרכה את נפשותינו זו בזו. אבל הוא ברכב אחד, ואני בשני".

"אשמח להתבשר שהוא חי וקיים", אמר עודד ירון באותו ערב של חורף 2013. כבר אז היה ברור כי בידיו לא רק יומן אלא יצירת אומנות. לא ידענו מה שנגלה כמה שנים אחר כך: היומן הזה הוא האחרון בשמונה יצירות דומות, גדושות מילים וציורים. שבע מהן, כאמור, הותיר סייד בבית הוריו.

אף לא ידענו כי הוא סיים לימודי מדע המדינה באוניברסיטת קהיר. הודות לתואר האקדמי, התקבל לעבודה במשרד התרבות באלכסנדריה, אבל לא עבד ולו יום אחד, כי נקרא לחזית. הוא נולד בעיר טנטא ב–23 באוגוסט 1947, ונהרג בהיותו כבן 26. היום היה אמור להיות כבן 70.

המאמץ לגייס ידידים מצרים שיסכימו לצאת למסע החיפושים אחר החייל שרק שמו הפרטי ידוע, נתקל בקיר. אזרח מצרי צריך סיבה טובה כדי לפנות לצבא. כאשר מאחורי היוזמה שלו מסתתרים ישראלים, מתווסף לכך גם חשד. למרבה המזל, ביומנו הותיר סייד סימנים. אומנם הוא קימץ בפרטים על עצמו, אבל שפע מידע על חבריו. עשרה מהם מוזכרים בשמם המלא, בדיוקנאותיהם ובכתובותיהם. 

בקיץ האחרון החלטנו לנסות שוב. אספנו את כל הפרטים שעלו מתוך היומן, ואת הציורים, ופרסמנו כתבה בדפיו של עיתון זה. מ', עיתונאי מצרי דובר עברית, קרא ויצא למסע חיפוש. כך הגיע לחבר מוחמד אל–ערבי סאדק, אחד מאלה המוזכרים ביומן.

 

סאדק ראה את סייד נהרג לנגד עיניו מרסיס. הוא זכר כמובן את שמו המלא, סייד חוסיין אל–בסטוויסי. מאותו רגע, הדרך לבית המשפחה הייתה קלה. בעקבות גילוי זהותו של מחבר היומן, פרסמנו כאן כתבה שנייה. התגובות שהגיעו למערכת "מעריב–סופהשבוע" היו מרגשות. התברר כי בימי המלחמה הדחוקים כתב גם עודד ירון יומן מלחמה. 

"זה בהחלט עלול היה להסתיים אחרת", אמר, "שהם ימצאו את היומן שלי". לפני כשלושה שבועות נחת בקהיר שליח ישראלי ובידו היומן שמסר לו עודד ירון. השליח נתן את היצירה בידי המתרגם המצרי דובר העברית, עמר זכריא. הוא הלך לבית נביל אל–בסטוויסי, והשיב את הפריט היקר ליורשיו.

בני המשפחה הסתייגו מהרגע הראשון מכל מגע עם ישראלים.

 האפשרות שירון ייסע לקהיר וימסור בידם את היומן נראתה להם מפחידה ונדחתה על הסף. זכריא העריך כי חששו ממגע עם החייל הישראלי לשעבר. גם אם לא הרג את יקירם (ירון הגיע לחווה הסינית רק לאחר המערכה), הריהו מייצג את הצבא שעשה כן. 

"נוסף על כך, האווירה הכללית במצרים עדיין עוינת את ישראל", מספר זכריא בגילוי לב, "זו משפחה קטנה מהיישוב. הם לא רוצים לככב בכלי התקשורת כעושי נורמליזציה ומכניסי ישראלים לבתיהם. הסיפור ידוע, הוא סוקר היטב בתקשורת המצרית".

"אני מודה לו מאוד, הוא אדם אמין, טוב ומסור", אמר נביל אל–בסטוויסי לזכריא במעמד השבת היומן. את מילותיו על ירון בחר בקפידה, וניכר בו שהוא שומר על איפוק. הרגעים ההם היו קשים עבורו: לידיו צנחה יצירה חיה ונושמת פרי עטו של אחיו הקטן שאיננו, ובאותו רגע הוא מתחייב שיאמר מילות תודה למייצגו של האויב. 

"ידענו שדברים נקברו איתו בחול, אבל לא על קיומו של היומן. אילו החייל הישראלי היה קורע אותו וזורק, לא היינו יודעים עליו לעולם. האיש הזה שמר על דבר ששייך לאחי. זה מעשה אנושי, ואנחנו אומרים לו תודה".

בשיחה מקהיר הוסיף זכריא וסיפר כי סייד היה האח הכישרוני והאהוב של המשפחה. "הוא היה כמו הבן שלי", סיפר לו נביל אל–בסטוויסי בהתרגשות. בבית הותיר, פרט לשבעת היומנים הקודמים, רישומים בשחור על נייר, שאותם שומרת המשפחה באדיקות באלבומים.

 בעקבות הסיקור התקשורתי של הפרשה, התעוררה בקהיר התעניינות סביב יצירתו. העיתונאי מ' (שביקש כי לא נזכירו בשמו המלא) מתכוון לכתוב ספר תיעודי על הפרשה. סופר מצרי, ששמו לא נמסר לנו, הביע את רצונו לכתוב רומן. אחרים מתכננים תערוכה. 

ירון סיפר כי לאורך השנים הפך היומן לחלק בלתי נפרד מהבית. מבקרים וידידים חזרו וביקשו לראותו. הוא ניסה כמה פעמים להשיבו. בראשונה, שנה לאחר המלחמה, כשפרסם חלקים ממנו בעיתון "מעריב", בתרגומו של ארנון גרוס. הוא ניסה גם בעזרתו של אורי אבנרי, שנפגש רבות עם דמויות ממדינות ערב. 

אחרי החתימה על הסכם השלום, חיפש דרכים נוספות. מראשית המגעים האלה ידע שאם יפנה לגורמי ממשל בקהיר, קיים סיכוי רב שהיומן לא יגיע למשפחה. כשפנה אלי, עמד על כך שסייד עצמו יימצא או קרוביו מדרגה ראשונה. רק להם הסכים למסור את היומן.

"היצירה הזו איננה כה הרואית, שהשלטון ישמח להתהדר בה", הסביר ירון. "זו יצירה של בן אדם על בני אדם. סביר שהם היו דוחפים אותו לאיזו מגירה ושלום על ישראל. לכן לא רציתי מעורבות של שום גורם ממלכתי". 

שאלתי אותו אם התקשה להיפרד מהפריט. הוא השיב בשלילה. "התכוננתי לרגע הזה 44 שנים. תמיד הרגשתי שהוא אצלי בחזקת חפץ מושאל, שעליו לחזור לידי בעליו. קיוויתי שהוא חי. אחרי שהבנתי שנהרג, חיכיתי לרגע שאשיב אותו למשפחה. לא היה לי קשה להיפרד ממנו. כבר מ–74' ידעתי שאינו שלי".

ולמרות זאת, בימים שבהם נדד היומן בין ירושלים לקהיר, הציפה אותו הסקרנות בשלל שאלות. האם האחים העריכו את כישוריו המופלאים של סייד בזמן אמת? עד כמה הם אסירי תודה לישראלי ששמר עליו? האם יסכימו לשלוח פריטים של יקירם, או העתקים מציוריו, כדי לקיים תערוכה בירושלים? מה עלה בגורלה של מעאלי הקטנה? ירון ביקש לחזות בתמונתה העדכנית. 

המשפחה סירבה בנימוס ושלחה תמונות מינקותה. יותר מזה אינו מקובל, אמרו, שהרי היא אישה נשואה. בנוגע לתערוכה בישראל, חלוקים אחיו של סייד ביניהם. נביל מוכן לשתף פעולה עם הרעיון, אחיו חמדי מסתייג. 

"את האנושיות שלו. הוא היה בן מבוגר מחבריו ליחידה. הרי הם חיילים בני 19־20. אבל למרות פער השנים, הוא לא זלזל בהם ולא בז להם, אלא כתב עליהם בחיבה. אני מניח שאילו הייתה לו בחירה, הוא לא היה רוצה להיות שם". 

זכריא: "זה סיפור על שני לוחמים שלא הכירו זה את זה, אבל הגורל זימן אותם להיות שותפים. כל אחד מהם לבש מדים של צבא אחר, אבל הם אינם שונאים. וזה סיפורו של פריט אישי יקר שמוחזר ליורשיו אחרי שנים, בלי מעורבות של אף גורם רשמי. זה בעיני שלום. שלום של דיפלומטיה עממית".