לפעמים כל מה שצריך זה שליח טוב. שליח שקשה לעמוד מולו, שקשה להתעמת איתו. אם נדמה שהתנועה לצמצום כמות הנשק באמריקה צוברת מומנטום – זה בזכות השליח. לא שליח אחד – הרבה שליחים. לא שליח כריזמטי ומנוסה – שליחים צעירים, אדומי לחיים, תלמידי בית ספר. לפני שבוע נטבחו חבריהם בפלורידה בעוד מסע ירי מזעזע. אחר באו התמונות המוכרות. הלוויות, דמעה על הלחי, גינויים והשתתפות בצער. הוויכוח העונתי על התיקון השני לחוקה – זה שמאפשר לכל אמריקאי לרכוש נשק במכולת הסמוכה למקום מגוריו – נשמע שגרתי, מתורגל. כמו שהיה בלאס וגאס – זוכרים את הטבח הנורא ההוא, רק לפני חצי שנה?
אבל פלורידה איננה לאס וגאס. בפלורידה לא נטבחה קבוצה אקראית של אמריקאים שהזדמנו לאותו קונצרט באותה שעה אומללה. בפלורידה לא פעל רוצח בלתי מוכר, שמניעיו אינם ברורים עד היום. בפלורידה נכנס תלמיד וירה בתלמידים. זה היה בית הספר שלו. זה היה בית הספר שלהם. אלה היו המורים שלו, והמורים שלהם. הוא נתפס – ויעמוד למשפט, מה שמבטיח שסיפורו עוד יהדהד למשך חודשים ארוכים, יגרור תשומת לב תקשורתית, ישמור את סיפור הטבח בתודעה הציבורית, אולי גם את הקמפיין לתיקון המצב. הם, התלמידים ששרדו את מסע הירי חסר הפשר שלו, נשארים ביחד. אותו בית ספר, אותן כיתות, רק חלק מהכיסאות עומדים מיותמים. ומשום מה – הם החליטו לא לשתוק. ומשום מה – מה שהתחילו תפס תאוצה, קיבל רוח גבית ומסתמן כאפקטיבי יותר מניסיונות קודמים לשנות את יחסה של אמריקה לנשק.
מעשי רצח המוני הם שגרה אמריקאית לא מבורכת. בליטלטון, קולורדו, נרצחו ב־1999 13 תלמידים ושני היורים התאבדו, באירוע המחריד של בית הספר התיכון קולומביין, שמוכר בעיקר בזכות הסרט שנעשה עליו. בפארקלנד פלורידה נהרגו יותר: 17, ובהם אליסה אלהדף, בת 14. ניקולס דוורט, בן 17. ארון פייס, עוזר מאמן הפוטבול, בן 37. ג׳יימי גוטנברג, בת 14. לוק הוייר, בן 15. הפרטים המתבררים מהחקירה הנמשכת אינם נעימים לאוזן. כמה שוטרים שיכלו להתערב העדיפו להסתתר. התראות שנקלטו במערכות המודיעין על מצבו הנפשי המעורער של היורה, ניקולס קרוז, לא טופלו. ״אני יודעת שהוא עומד להתפוצץ״, התריעה אישה שהתקשרה ל־אף־בי־איי בינואר. חבר משפחה צלצל 911 למשטרה והזהיר ש״יש לו הרבה נשק״.
הצלחתו של הלובי
זה השילוב הקטלני שתוצאתו ניחתת על אמריקה שוב ושוב; נערים או גברים לא לגמרי יציבים בנפשם, נשק זמין וזול, ומערכת אכיפת חוק שמתקשה להתמודד עם המפגע האקראי. כל מי שרוצה לשנות את המצב הזה מציע דרך אחרת לעשות זאת. יש מי שרוצה לשפר את איכות שירותי בריאות הנפש, וסבור שזה המפתח. יש מי שסבור שצריך להפוך את הנשק לפחות זמין. יש מי ששם דגש על אמצעי הגנה מפני התוקפים.
כך הנשיא דונלד טראמפ – שתרומתו העיקרית לדיון כרגע היא בהצעה לחמש מורים בבית הספר. מורים חמושים יוכלו להגיב, ומהר, לניסיונות לרצוח את תלמידיהם ואותם. מורים חמושים יוכלו, אולי, להרתיע יורים פוטנציאליים. בסקר שנערך בשנה שעברה התברר שאמריקה מפולגת בשאלת חימוש המורים. רוב קטן של 55% מתנגד – מיעוט גדול של 45% תומך. ייתכן שיתברר בשבועות הקרובים שמספר התומכים עולה. זה יהיה מוצא נוח מאוד ללובי הנשק, שלא רק שיכולתו למכור עוד ועוד לא תוגבל – אלא שמספר הקליינטים שלו יעלה, ויכלול גם אנשי חינוך.
ייתכן שיתברר שהאמריקאים לא קונים את הסחורה הזאת, ודורשים אמצעים קשוחים יותר, כולל פגיעה בקודשי התיקון השני לחוקה. כמה מחוקקים רפובליקנים הביעו הסכמה רפה להקשחת הכללים של מכירת נשק. לדוגמה, תקופת המתנה ארוכה יותר בין הגשת הבקשה לבין קבלת הנשק. לדוגמה, בדיקות מסודרות יותר בנוגע למצבו הנפשי של הרוכש.
המציאות האמריקאית מסבכת, כמובן, הצעות כאלה, שהן כלי פוליטי מוצלח בידי המפלגה הרפובליקנית, אבל סיכוייהן לשנות את המצב באורח דרמטי לא גדולים. על פי הערכות מקובלות, הציבור האמריקאי מחזיק כיום ביותר מ־300 מיליון כלי נשק – בממוצע כלי ירי כמעט לכל אזרח, כולל ילדים. בפועל, כלי נשק בידיהם של יותר מ־80 מיליון אמריקאים. כרבע מתוכם נרכשו ללא בדיקות רקע משמעותיות. ועוד: בכל פעם שנפוצות שמועות על שינוי קרוב בכללי הרכישה – כמו עכשיו, למשל – נרשם זינוק במספרם של הרוכשים. כמו הודעה על מחסור בעופות לקראת החגים בישראל, שמריצה קונים לחנויות שמא לא יישאר.
דעת הקהל בסך הכל נחרצת: 97% בעד בדיקות רקע למי שרוכשים נשק. כמעט 70% בעד איסור על מכירת נשק אוטומטי. יותר מ־%80 בעד תקופת המתנה מוארכת. 66% בעד חוקים ״נוקשים יותר״ למִשטור הסחר בנשק. למה זה לא מצליח להם? משום שכמו בכל עניין פוליטי, גם בעניין הנשק צריך למדוד לא רק מה אנשים חושבים, אלא גם כמה הנושא חשוב להם. מי שרוצים מגבלות על נשק – רוצים, אבל לא מתאמצים. מי שרוצים להמשיך להחזיק בנשק – רוצים, ומוכנים להשקיע. זה הבסיס להצלחתו של לובי הנשק בזירה הפוליטית. זה המפתח לחששם של המחוקקים מפני התנגשות עם קהל שאולי איננו הרוב, אבל מוכן לעשות הרבה למען השגת מטרתו.
עבד לרצון הבוחרים
אולי זה משתנה. יש סימנים שזה משתנה, אם כי לא כדאי למהר להסיק שתם עידן הנשק באמריקה. ברור שריאלית אין סיכוי לאף אחד לאסוף את מיליוני כלי הנשק שכבר נמכרו. ברור שריאלית כל מגבלה תוביל להרחבתו של השוק השחור למכירת נשק. ברור שריאלית אמריקה אינה ערוכה לפיקוח הדוק ומסודר על כל מה שקורה בכל שוק בכל עיירה בטקסס.
מה בכל זאת משתנה? אשף המספרים נייט סילבר צייץ לפני כמה ימים גרף העוקב אחר מספר החיפושים של אמריקאים ברשת את צירוף המילים ״מגבלות על נשק״. מתברר שבניגוד לאירועי ירי קודמים, שבהם נרשמה עלייה דרמטית בימים שאחרי הטבח, ואז ירידה מהירה כאשר הציבור פנה לעיסוקיו, הפעם הגרף לא יורד. פלורידה נשארה בתודעה. פלורידה מחזיקה מעמד יותר זמן מקודמותיה.
גם תגובתו של הנשיא מעניינת. טראמפ אינו מתכוון כמובן להתעמת עם האמריקאים חובבי הירי, שהם מצביעיו, ומצד שני הוא איננו מחויב לגמרי לדוקטרינות מסורתיות של המפלגה הרפובליקנית. כדאי לשים לב לחברות מסחריות שהחליטו לצמצם את שיתוף הפעולה שלהם עם לובי הנשק תחת לחץ ציבורי. חברות התעופה דלתא ויונייטד הודיעו שלא ייתנו יותר הנחות לחברי הלובי, כפי שנהגו לעשות. כך עשו גם חברות להשכרת רכב, כמו אוויס והרץ.
״פחדנות״, כינו זאת דוברי הלובי. וכמובן, זו אכן פחדנות. אבל העובדה שהחברות האלה – ברשימה יש כבר 15 – פוחדות יותר ממתנגדי הלובי מאשר מתומכי הלובי מלמדת משהו. היא מלמדת על כך שעל פי הערכתן, גם למתנגדי הנשק מתחיל להיות אכפת מספיק כדי לא להסתפק במחאה רפה ושכחה מהירה. היא מלמדת על כך שעל פי הערכתן, גם מתנגדי הנשק מתכוונים לעשות מעשה – כלומר, לפגוע במי שימשיך לתמוך בלובי הנשק.
הדרך לשינוי מהותי עוד ארוכה. מכשולים טכניים רבים עשויים להקשות עליו. מכשולים חוקיים – כולל פסיקות אפשריות של בית המשפט העליון – עשויים להיערם. הציבור הפכפך, ולמרות העלייה במספר מתנגדי הנשק בשנים האחרונות עד ל־%60, מספר המתנגדים עוד לא מגיע למה שהיה בראשית שנות ה־90, כאשר כמעט 80% מהציבור תמכו בחוקים נוקשים יותר (בשפל, המספר היה 43%).
ונכון, הלובי במגננה, אבל יש לו תרופה: הוא מושך זמן. חקיקה היא תהליך ארוך, איטי ומייגע, והתלמידים מפלורידה יצטרכו לחזור בסופו של דבר לספסל הלימודים ולדלל את מספר הפגישות עם מחוקקים, את ימי ההפגנות ואת הנסיעות המתוקשרות לוושינגטון. ככל שתתקדם השנה, תעבור תשומת הלב לבחירות אמצע הקדנציה, והמחוקקים יצטרכו ליישר קו כל אחד עם בוחרי מפלגתו.
מה זה אומר? שהדמוקרטים יעשו שימוש בקמפיין הנשק כדי לנצח מערכות בחירות. שהרפובליקנים, בלית ברירה, יעשו מה שאומרים בוחריהם – אחרת הבוחרים יישארו בבית. שהסיכוי לפעולה ממשית, נרחבת ומקיפה של הקונגרס לא נראית קרובה. לפחות לא לפני נובמבר, לפחות לא כל עוד הדמוקרטים הם מיעוט בבית הנבחרים ובסנאט. מנגד, גם הקונגרס הוא בסופו של דבר עבד לרצון הבוחרים. וגם הוא מוכרח להיות קשוב לציבור – כמו החברות המסחריות המהירות יותר לזהות לאן נושבת הרוח. אולי בכל זאת יקרה משהו, מתישהו. אולי בכל זאת יהודק הפיקוח, ותהודק השמירה. בינתיים, לא יזיק שיפור בשירותי בריאות הנפש, ובמהירות התגובה של רשויות החוק להתראות. וכן, גם בשמירה על בתי ספר. יש כמה מדינות באמריקה שיבחרו בקרוב בנתיב הזה.