ההשפעות הפסיכולוגיות שנותרו בקרב יזידיות שהיו שפחות מין של דאעש

מהלך ההסתערות של דאע"ש על עיראק וסוריה כלל התקפות על כמה קבוצות של מיעוטים. נראה כי המיעוט היזידי, אוכלוסייה כורדית קטנה בעלת דת ותרבות ייחודיות בצפון עיראק, סבל מיחסם הברברי של לוחמי דאע"ש במידה הרבה ביותר. גברים יזידיים נורו ונהרגו מיד, ואילו הנשים נשבו ונמכרו כשפחות מין. בזמן השבי הממושך הן חיו בטרור ובפחד מתמיד ואולצו לבצע כל אשר דרשו שוביהן. הן חוו טראומות רבות, שכללו מקרי אונס במשך כל ימות השבי על ידי גברים רבים ומכירות פומביות בשוק. תנאי השבי הקשים הותירו בנשים היזידיות גם השלכות ארוכות טווח.

לד"ר הופמן קשה לתאר את הזוועה, והוא מנסה כמה שיותר לחסוך במילים. לדבריו, מטרת המחקר, שערך עם שותפים נוספים, הייתה לנסות להבין לעומק מהן המשמעויות הפסיכולוגיות בעקבות מה שהנשים הללו עברו בשבי. תוצאות המחקר פורסמו בחודש שעבר בכתב העת הפסיכיאטרי המוביל World Psychiatry.

"ידוע זה מכבר שבעקבות חשיפה לאירוע טראומטי אנשים עלולים לפתח הפרעה פוסט־טראומטית (PTSD)", מספר ד"ר הופמן, "אולם, בשנים האחרונות הוצעו קריטריונים דיאגנוסטיים מדויקים על ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO) להפרעה פסיכיאטרית נוספת שעלולה להתפתח לאחר טראומה. הפרעה זו מכונה הפרעה פוסט־טראומטית מורכבת, (Complex PTSD (CPTSD. בעוד ש־PTSD מתפתחת בדרך כלל לאחר טראומה בודדת, CPTSD מתפתחת בעיקר לאחר טראומה מתמשכת, כאשר גורל הקורבן נתון בידי המתעלל או השובה. בניגוד ל־PTSD שיכול להתעורר בעקבות אירוע המזכיר את הטראומה הראשונית (ריח, רעש, מראה וכדומה), CPTSD נתפסת כהפרעה עמוקה יותר שפוגעת בשורש ה'ארגון העצמי' של האדם".

מה רציתם לבדוק במחקר הזה?
"רצינו לראות עד כמה ההפרעה הזאת של CPTSD שכיחה בקרב נשים ששהו תקופה של שנה־שנתיים בשבי דאע"ש, לעומת PTSD רגיל. רצינו לבדוק ממה סובלות הנשים האלה, גם כדי לבדוק עד כמה הקריטריונים החדשים של ארגון הבריאות העולמי מתאימים למצב של שבי, וגם לבחון בצורה פרקטית כיצד אפשר לטפל בנשים בצורה הכי טובה, כי טיפולים למצבים של PTSD לא מועילים למצבים של CPTSD. אגב, הצוותים שנמצאים שם כרגע לא מודעים מספיק לנושא של טראומה מורכבת, ונערכים בעיקר להתמודדות עם טראומה רגילה, כי הפרוטוקול הוא די חדש והם לא מספיק מודעים לניואנסים האלה".

לפצח את הקוד

תשאול הנשים היזידיות התקיים בחודשי מרץ־אפריל 2017 בארבעה מחנות שיועדו למשוחררי דאע"ש בצפון עיראק. לפני כן התקיים פיילוט של חיבור השאלות שישאלו ותרגומן לשפתן של הנשים. ד"ר הופמן הוביל את המחקר בשיתוף פרופ' עמית שרירא (מהחוג המשולב למדעי החברה) ופרופ' ארי זיבוטפסקי (מדעי המוח) מאוניברסיטת בר־אילן, עם ד"ר אפרים גרוסמן ופרופ' מנחם בן עזרא מאוניברסיטת אריאל. שותפים נוספים היו ד"ר לי קורן (מדעי החיים) מאוניברסיטת בר־אילן וד"ר מרדכי קידר (המחלקה לערבית ומרכז בגין־סאדאת), פרופ' יובל פלגי (החוג לגרונטולוגיה) מאוניברסיטת חיפה, ד"ר ביאיין ראסול (ארגון EMA כורדיסטן) וד"ר מירזה דינאאי (Luftbrücke Irak Germany, גרמניה).

כיצד התבצע המחקר?
"ערכנו ראיונות ל־108 נשים ששהו בארבעה מחנות שונים, שאליהם הגיעו אחרי שהשתחררו באחד משני אופנים מדאע"ש: או שפדו אותן, או שהן הצליחו לברוח. הראיונות נערכו על ידי נשים מקומיות כורדיות שבעצמן לא נפגעו, רובן יזידיות, שדיברו את השפה והיו מודעות למנטליות ולרגישות, ועברו הכשרה על ידינו דרך סקייפ. עברנו איתן על השאלון כמה פעמים, ותרגלנו מה קורה אם עונים להן ככה או ככה".

ד"ר הופמן מספר שהגיל הממוצע של הנשים שהשתתפו במחקר היה 24.4; רמת ההשכלה הייתה נמוכה מאוד (אמצע בית ספר יסודי בממוצע); הן היו 7־8 חודשים בשבי בממוצע; כל אחת נמכרה ארבע פעמים בממוצע; ובאופן ממוצע הן שהו עם 32 שבויות אחרות.

אילו שאלות נשאלו בראיונות?
"היו ארבעה סוגי שאלות: שאלות דמוגרפיות; שאלות שקשורות לשבי (כמה שבויות היו איתן, כמה חודשים הן היו בשבי); משתנים פסיכולוגיים שקשורים למצוקה פסיכולוגית; ושאלות שקשורות לטראומה שלהן, להפרעות הפסיכיאטריות בעקבות השבי. היו גם שאלות פתוחות לגבי מה שהן עברו בשבי, אבל היינו צריכים לצמצם את זה".

למה בעצם?
"כי אלה נשים שאפילו לא הרגישו בנוח לספר לנשים אחרות מה שהן עברו בגלל קודים חברתיים. אי אפשר היה למשל לשאול אותן שאלות ישירות בנושא של מין, כי יש קוד שלא מדברים על מין. אבל שאלנו שאלות עקיפות כמו למשל 'כמה פעמים נמכרת?', וברגע שיודעים כמה פעמים היא נמכרה במכירה פומבית, אפשר להבין מה היא עברה. זה ברור שבכל יום הן נאנסו מספר רב של פעמים על ידי כל מיני גברים ושהיו כל מיני חתונות מבוימות, זאת חוץ מטראומות נוספות שהן עברו".

הנשים שיתפו פעולה?
"בגדול, כן. מי שהשתתפה במחקר גם תוגמלה על ידי חבילות מזון".

לא יודעות מה קרה לבעל

ד"ר הופמן מספר שמה שהפתיע אותו במחקר הזה הייתה העובדה שבניגוד למחשבת החוקרים שככל שהיו עם השבויות יותר נשים בשבי, הן הרגישו יותר קל או פחות הרגישו את המצוקה, התברר שככל שהן היו עם יותר נשים - האחיות והבנות שלהן - הן היו צריכות לצפות בהתעללויות הנוספות, וזה עוד יותר הקשה עליהן. "אומנם הייתה תמיכה, אבל היה גם סבל", הוא אומר.

היו נשים שניסו להתאבד במהלך תקופה זו?
"לא התירו לנו לשאול את זה, כמו שלא התירו לשאול כמה מקרי אונס הן עברו. מה שכן, אנחנו יודעים שיש הרבה מאוד נשים שלא יודעות מה קרה לבעלים שלהן. יש הרבה נשים נשואות שעדיין הספק מה קרה עם הבעל מאוד מטריד אותן וקשה מנשוא עבורן. וגם יש לא מעט משפחות שבהן הילדים נעלמו. במדגם שלנו היו אחדות כאלה".

עם מה היה להן הכי קשה להתמודד אחרי השבי?
"קודם כל, מהשאלון עלה ש־23% מהן סבלו מ־PTSD, וקצת יותר מ־50% סבלו מ־CPTSD. כלומר, ראינו שכיחות גבוהה של הפרעה פוסט־טראומטית מורכבת בקרב נשים יזידיות שנשבו בידי דאע"ש. קורבנות השבי והאונס עם CPTSD היו גם יותר רגישות לתנאים במחנות השחרור שבהם שוכנו לאחר שחרור מדאע"ש מאשר קורבנות הסובלות 'רק' מ־PTSD. הן חוו יותר רעב, יותר הצקות ויותר הטרדות מאלה שכבר היו במחנה. המחנה לא נתפס כמקום בטוח עבורן, וזו בעצם אכזבה על אכזבה, כי סוף־סוף הן הגיעו לחוף מבטחים".

ובכל זאת, הנשים הרגישו אחרי השחרור תקווה מסוימת?
"שאלנו את זה, והייתה שונות מסוימת בתשובות. לא כולן אמרו 'לא' או 'כן'. ביקשנו דירוג בין1 ל־5 על תקווה באופן עקרוני. אפשר לומר שהיה חוסר תקווה, אבל לא כולן הרגישו את זה באותה מידה. עניין אותנו גם לחפש אצלן את תסמונת סטוקהולם, תופעה שבה אדם המוחזק בכפייה בידי אנשים זרים, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של אלה המחזיקים בו. בראיון כללנו את השאלה 'עד כמה אתן שונאות את השובה?', וגם כאן קיבלנו שונות מסוימת, לא כולן ענו 'שונאות מאוד'. היו גם כאלה שאמרו 'שונאות קצת'. אגב, אנחנו חשבנו שאם יהיו כאלה שיאמרו שהן 'פחות שונאות', אז גם הטראומה שלהן תהיה פחותה, אבל לא כך היה".

מה היו מסקנות המחקר?
"שממצאים אלה על CPTSD בשכיחות של יותר מ־50% חשובים ביותר, הן ברמה התיאורטית, היות שהגדרת הקריטריונים הקליניים של CPTSD הנה הגדרה חדשה; והן ברמה הפרקטית משום שנדרשים דרכי התערבות וטיפול שונות ל־PTSD ול־CPTSD. זה אומר שצריך להכשיר במיוחד אנשים שיודעים כיצד לטפל ב־CPTSD, כי זו אופרה אחרת לגמרי. הטיפול בכך כולל הרבה שלבים, כמו למשל למידת מיומנויות כדי להרגיש שאני שווה ולדעת איך להתמודד עם המציאות. כמו כן, ללמוד לזהות מקומות בטוחים ואנשים בטוחים, וללכת אליהם כשמרגישים איום. זה כולל גם הבניה מחדש של הזיכרון; זה לנסות לשפר פונקציות מפתח כגון ויסות רגשי וחיזוק המשאבים הנפשיים. הטיפול, כאמור, כולל הרבה שלבים, ומותר לעבור משלב לשלב רק כשסיימת את השלב הקודם. אם ישר מדלגים לעיבוד הטראומה, כמו שעושים ב־PTSD, הרי לא רק שזה לא עוזר, זה יכול אפילו להזיק".

בימים אלה מנסים החוקרים לגייס תקציב נוסף כדי להגביר את שיתוף הפעולה הישראלי־כורדי־בינלאומי עם גורמים רלוונטיים במחנות לפדויי השבי, במטרה לאפשר הכשרת צוותים שיעניקו טיפול מתאים לניצולות ולניצולי השבי. מטרה נוספת היא להמשיך לבצע מחקר מקיף על ההשפעות המורכבות של הטראומה, כדי לחלוק מהידע שלהם ולהעניק מעט סיוע לקורבנות האלימות של אחת הטרגדיות האנושית החמורות ביותר שהתרחשה בעשורים האחרונים".

הנשים הללו יכולות להשתקם לדעתך?
"אני נמצא כרגע בקשר עם כמה אנשים בעולם שמומחים ב־CPTSD והאמונה היא שכן. שאם יביאו להן את ההתערבות המתאימה, יהיה אפשר לשפר את המצב. אפשר לומר בזהירות שבעקבות המאמר שפרסמתי, התגובות שקיבלתי הן מעודדות. יש מישהי בארצות הברית שהיא אחת המומחיות ל־CPTSD, ואולי נחשוב יחד איך אפשר לעבוד ולעזור לנשים היזידיות. אפשר לומר שיש אולי התחלה של מציאת אנשים שרוצים להצטרף כדי לעזור".