ביום ראשון הקרוב, כאשר על המסך בתיאטרון דולבי שבהוליווד יוצגו קטעים מחמשת המועמדים לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, יוכל הבמאי הלבנוני־צרפתי, זיהאד דוויירי, לחייך בשביעות רצון ולחוש תחושת ניצחון, גם אם לא ייצא בסופו של דבר עם הפסל המוזהב.
סרטו של דוויירי, "העלבון", הסרט הראשון שמייצג את לבנון בתחרות היוקרתית, מתאר מאבק שיצא משליטה בשל עלבון שהטיח גבר לבנוני נוצרי בפליט פלסטיני־לבנוני והתגלגל עד לבית המשפט. הסרט הוצג בפסטיבלים מובילים ברחבי העולם, ואף גרף את פרס "חוצה גבולות" בפסטיבל הבינלאומי של פאלם ספרינגס. השחקן הפלסטיני, כאמל אל־באשא, קיבל את פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל בוונציה, והסרט מוקרן כעת במדינות רבות, מארה"ב וקנדה עד לבנון ואסטוניה.
אבל אם זה היה תלוי בתנועת ה־BDS, הסרט לא היה זוכה להצלחה הבינלאומית ואפילו לא היה עולה על המסכים בלבנון או במדינות ערביות נוספות. הסיבה לכך היא סרטו הקודם של דוויירי, "ההתקפה", שחלקים ממנו צולמו בישראל ובשל כך הוחרם בכל 22 מדינות הליגה הערבית. בספטמבר האחרון אף נעצר דוויירי בביירות, אולם שוחרר בלי תנאים מגבילים ובית המשפט ביטל את כל האישומים נגדו. "כשאתה לא יכול להפריד פוליטיקה מהאומנות, אז המאבק שלך מתחזק", אמר ל"הוליווד ריפורטר". "אתה נלחם למען הסרט, אבל גם נגד טענות משפטיות ונגד האשמות פוליטיות. אני רואה בעצמי אדם שרק רוצה לספר את האמת, לא ליצור סנסציה".
"העלבון" אינו הסרט היחיד המועמד לאוסקר הקרוב שהצופים בלבנון כמעט שלא היו יכולים לראות בבתי הקולנוע. בינואר קבעה ועדת הצנזורה כי "העיתון" של סטיבן ספילברג, המועמד בקטגוריות הסרט הטוב ביותר והשחקנית הטובה ביותר (מריל סטריפ), לא יוכל להיות מוקרן בלבנון, וזאת בהתאם להחלטת הליגה הערבית משנת 2010 להחרים את ספילברג, מאחר שתרם מיליון דולר לישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה. בראיון שהעניק ספילברג ב־2006 לרגל צאת סרטו "מינכן", הוא הודה כי "מימי צעירותי הייתי תומך נלהב של ישראל", וכי "אם זה יהיה הכרחי, אני מוכן למות למען ארה"ב ולמען ישראל".
בעבר, החלטות דומות של הרשויות הלבנוניות על החרמת סרטים בשל קשרים כלשהם לישראל היו מיושמות כמעט ללא הפרעה. רק בקיץ האחרון נאסרה הקרנתו של "וונדר וומן" בכיכובה של גל גדות, אחרי שפעילי BDS לבנונים כינו אותו "הסרט של החיילת הישראלית". באופן מפתיע, דווקא הסרט "באטמן נגד סופרמן", שבו הופיעה גדות בתור וונדר וומן שנה קודם לכן, לא זכה לגורל דומה והגיע לבתי הקולנוע על אף ניסיונות מצד תומכי החרם.
הפעם, באופן חסר תקדים, החליט ראש הממשלה, סעד חרירי, שלא לתת לתנועת חיזבאללה, שהובילה את ההתנגדות ל"העיתון", לקבל את ההחלטות שמשפיעות על האזרחים והורה למשרד הפנים להתעלם מהחרמת הסרט אחרי קמפיין קולני ברשתות החברתיות. "אנחנו שמחים ומרוצים מכך שהצדק, ההיגיון ואהבת הקולנוע ניצחו, ואנחנו מודים לכל מי שהיו מעורבים בלובי המוצק שנעשה כדי לתקן את העוול", מסר קרלו וינצ'נטי, מנהל השיווק של איטליה פילם, מפיצת הסרטים במזרח התיכון.
מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, ככל הנראה כל כך הופתע עד שכאשר ביקש להגיב על כך באחד מנאומיו המצולמים, הוא לא הצליח לבטא כהלכה את שמו של הבמאי היהודי זוכה האוסקר. "אנחנו דוחים את ההחלטה הזו. אנחנו חושבים שזו טעות", אמר. "האיש הזה הודיע על תמיכתו בתוקפנות הישראלית נגד לבנון. הוא שילם לישראל מכספו כדי להרוג את ילדיכם ולהרוס את בתיכם". הוא הוסיף כי "אנחנו לא נגד אומנות, קולנוע או טלוויזיה, אבל אל תפשטו את הדברים - יש החלטה לבנונית להחרים את ישראל, ולכן תהיו מחויבים להחלטות שלכם".
מנהיג תנועת הכוחות הלבנוניים, סמיר ג'עג'ע, מיהר ללגלג על ארגון הטרור השיעי ואמר כי הקריאות לחרם הן "מצחיקות ועם זאת גם מצערות". "רוסיה מתואמת עם ישראל מבחינה פוליטית וצבאית על בסיס יומי בשמי סוריה, אז שיחרימו גם את מוסקבה", אמר הבכיר הנוצרי. "מדינות אירופה, במיוחד צרפת, הן הידידות הגדולות ביותר של הערבים ועדיין משתפות פעולה ומתואמות מבחינה פוליטית, תרבותית וכלכלית עם תל אביב, אז תחרימו את כולן".
בניגוד לסרטו של ספילברג, הסרט "ג'ונגל" ("בחזרה מטואיצ'י"), בכיכובו של דניאל רדקליף ("הארי פוטר"), הורד מהמסכים אחרי שהספיק להיות מוקרן במשך שבועיים בעקבות "תלונות" בסוכנות הביטחון הלבנונית. על אף שלא נמסר מהו אופי התלונות, היה ברור שהסיבה היא שהסרט מבוסס על רב־המכר של המטייל הישראלי יוסי גינסברג, על מסע ההישרדות האישי שלו בג'ונגל בבוליביה.
לא מדובר רק בסרטים בעלי נגיעה ישראלית שמרגיזים את הלבנונים. לאחרונה פורסם קדימון בן שלוש דקות בלבד ל"ביירות", שייצא לאקרנים בחודש אפריל ויביא את סיפורו של דיפלומט אמריקאי (בגילומו של ג'ון האם), שפועל בביירות בצל מלחמת האזרחים כדי לשחרר חבר מסוכנות הביון שנחטף על ידי ארגון קיצוני. בלבנון לא קיבלו באהדה את התיאורים בסרט, שצולם במרוקו, ברשתות החברתיות קראו להחרימו, ושר התרבות, ע'טאס חורי, האשים כי הוא נועד "לפגוע בביירות ובתושביה". "אנחנו בוודאי לא נקבל סרט שפוגע בתדמיתה של לבנון", אמר מבקר הסרטים הוותיק, אמיל שאהין. "חשוב מכך, צריך לאסור על הקרנתו ברחבי העולם, כי הוא משקף תמונה שלילית של המדינה שלנו". עם זאת, בינתיים לא התקבלה החלטה רשמית על חרם נגד הסרט.
סערה היסטורית
השבוע נפרדה הודו מסרידבי קאפור, אחת השחקניות המפורסמות והמצליחות בתולדות בוליווד, שהלכה לעולמה במפתיע כשטבעה בשל התקף לב בעת שהייתה באמבטיה במלון באבו דאבי. אלפים השתתפו בלווייתה של מי שפרצה את הדרך עבור לא מעט שחקניות בתעשיית הקולנוע של הודו בארבעת העשורים האחרונים.
בין המבקרים הרבים שהגיעו לבית המשפחה במומבאי היו גם השחקנית דיפיקה פדוקונה, ובן זוגה השחקן רנוויר סינג. השניים, מהזוגות המובילים של עולם הבידור ההודי, היו בחודשים האחרונים בעין הסערה בשל אחד הסרטים השנויים במחלוקת בתולדות בוליווד.
"פדמווט" הוא אפוס היסטורי שמתמקד בדמותה של המלכה ראני פדמווטי שתועדה בפואמה מפורסמת משנת 1540. לפי האגדה, פדמווטי (בגילומה של פדוקונה) שרפה את עצמה מעל גווייתו של בעלה, המלך רטאן סינג, כדי למנוע מהאיש שהרג אותו, הסולטן המוסלמי של דלהי אלהודין חילג'י (בגילומו של סינג), מלחלל את גופה, וזאת אחרי שהטיל מצור על המבצר שלהם מאחר שרצה אותה לעצמו. אמינותו ההיסטורית של האפוס אינה ברורה, אולם המלכה הפכה לסמל להערצה בקרב לאומנים הינדים, כמי שהייתה מוכנה להקריב את חייה כדי שלא להיכנע למוסלמים.
עוד במהלך הצילומים, לפני שנה, החל הסרט לעורר תגובות אלימות, במיוחד לאחר שנפוצו שמועות כי הוא כולל סצינות אינטימיות בין פדמווטי לבין חילג'י. פעילים רג'פוטים, שהמלך סינג השתייך אליהם, פרצו לסט הצילומים, התעמתו פיזית עם הבמאי סנג'אי לילה בהנסלי והרסו ציוד שעיכב את המשך ההפקה בימים אחדים. חודשיים לאחר מכן הוצת אתר צילומים נוסף.
ככל שהתקרב מועד יציאתו של הסרט לאקרנים ב־1 בדצמבר, גברו המחאות, כאשר מפגינים רג'פוטים ולאומנים הינדים תקפו בתי קולנוע. בכיר במפלגת השלטון ההינדית של ראש הממשלה נרנדרה מודי אף הציע פרס של 100 מיליון רופי למי שירצח את בהנסלי, ואת כוכבת הסרט, דיפיקה פדוקונה. הוא אף איים לשבור את רגליו של סינג. "אנשים כמו בהנסלי לא מבינים שפות אחרות, הם מבינים רק את שפת הנעליים", הוסיף בכיר אחר.
ראשי הממשלות המקומיות של חלק ממדינות הודו הודיעו כי לא יתירו את הפצת הסרט בתחומן, ואחרי שגם מפיצים סירבו לשחרר את הסרט לאקרנים, החליטו המפיקים בסוף נובמבר לדחות את השקתו למועד אחר. הוועדה שמעניקה רישיונות לסרטים החליטה כי ניתן יהיה להפיץ את הסרט, אולם דרשה כי המפיקים ישנו את שמו ל"פדמווט" במקום "פדמווטי" ויבצעו תיקונים מסוימים בעריכה הסופית. לאחר שבחנו את התוצאה הסופית, קבעו חברי הוועדה כי הסרט יכול להגיע לבתי הקולנוע והתאריך נקבע ל־25 בינואר.
על אף שההפגנות האלימות נמשכו, נפתחו ההקרנות תחת אבטחה כבדה. יום ההקרנות הראשון לא רשם הצלחה מהדהדת, אולם הימים הבאים שינו את התמונה, ו"פדמווט" הפך ללהיט בינלאומי עם הכנסות של יותר מ־5.25 מיליארד רופי (80.5 מיליון דולר) בתוך חודש בלבד, כולל קרוב ל־5 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון ליציאתו בארה"ב. גם החלטת ועדת הצנזורה במלזיה לאסור על הקרנתו כדי שלא לעורר מתחים דתיים, לא עצרה את המגמה שהפכה את הסרט לאחד מעשרת המכניסים בתולדות בוליווד. עתירה נוספת לבית המשפט בהודו נדחתה, והשופטים קבעו כי "האומה צריכה להיות גאה" בסיפור שמוצג בסרט.
בתעשיית הקולנוע ההודית מיהרו להבהיר כי האירועים סביב "פדמווט" לא ירתיעו אותם מלהמשיך להפיק סרטים על סיפורים היסטוריים. "היסטוריה היא בית אוצר לסיפורים", הדגיש הבמאי קטאן מהטה. "אנחנו לא יכולים להתעלם מאירועים היסטוריים כשמדובר ביוזמות יצירתיות. הייתי רוצה לעשות סרט היסטורי אפילו היום". "יש לנו היסטוריה ארוכה ומכובדת, והקולנוע הוא המדיום הגדול ביותר שיכול להביא את זה לאנשים", סיכם המפיק כמאל ג'אין.
אין מקום לסאטירה
ב־2 בפברואר ציינה רוסיה 75 שנה לאחד הרגעים המפורסמים ביותר שלה - הניצחון של הצבא האדום על הצבא הגרמני בקרב על סטלינגרד, שהוביל למפנה דרמטי בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. יותר מכל, הניצחון ההיסטורי מזוהה עם מפקד חזית סטלינגרד, מרשל גיאורגי ז'וקוב, גיבור ברה"מ שהיה בהמשך גם הקצין שקיבל את כניעת הגרמנים בברלין.
ז'וקוב היה אחד האישים המקורבים ביותר ליוזף סטלין, אולם התהילה שקיבל הקצין הבכיר בעקבות הישגיו הפכו אותו למוקצה בעיני הרודן והוא נדחק לשוליים עד מותו של סטלין ב־6 במרץ 1953, עשור אחרי הניצחון בסטלינגרד. רק אז הצליח הקצין הבכיר לשקם את מעמדו. דמותו של ז'וקוב זוכה לייצוג בולט בסרט הבריטי־צרפתי החדש, "מותו של יוזף סטלין". הסרט, שמבוסס על רומן גרפי צרפתי בשם דומה, מתאר באופן סאטירי את מאבקי הכוחות בצמרת הסובייטית בימים שסביב מותו, בעוד גופתו של סטלין שוכבת בבית האיגודים במוסקבה.
על הסרט חתום הבמאי והיוצר הסקוטי ארמנדו יאנוצ'י, שאחראי לכמה מהסאטירות הפוליטיות המצליחות ביותר בשנים האחרונות - הסדרה "The Thick of It" על הפוליטיקה הבריטית, הסרט "בסוד העניינים" על יחסי ארה"ב ובריטניה שגם היה מועמד לאוסקר, וכמובן הסדרה הסאטירית "Veep", בכיכובה של ג'וליה לואי־דרייפוס, על הפוליטיקה האמריקאית. בין השחקנים בסרט ניתן למצוא את סטיב בושמי (ניקיטה כרושצ'וב), מייקל פאלין (ויצ'סלב מולוטוב) וג'פרי טמבור (גרגורי מלנקוב), בעוד שאת ז'וקוב מגלם ג'ייסון אייזקס.
מאז שהסרט הוצג לראשונה בפסטיבל הסרטים של טורונטו בספטמבר האחרון הוא זכה לביקורות אוהדות ביותר, כאשר אתר Rotten Tomatoes העניק לו ציון של 97 מתוך 100. ב"יוסטון פרס" נכתב כי הסרט הוא "הסאטירה הפוליטית שהיינו צריכים כעת", בעוד ש"המירור" הבריטי, שכינה אותו "הסרט המצחיק ביותר של 2017", ציין כי "לנוכח הפוליטיקה בארה"ב ובבריטניה כיום, התסריטאים היו צריכים לשוב למעשי הטיהור ורצח העם של רוסיה הסטליניסטית כדי למצוא פוליטיקאים יותר רשעים, תאוותניים, טיפשים ובלתי כשירים".
מול השבחים היו גם מי שלא העלו חיוך מול מה שראו. במפלגה הקומוניסטית של רוסיה, כמו גם בסניף הבריטי של המפלגה, מיהרו למתוח ביקורת ולהאשים כי מדובר ב"מלחמה פסיכולוגית" של המערב. למרות זאת, הוענק לסרט רישיון הפצה ברוסיה, והוא היה אמור להגיע במהלך ינואר לאקרנים ברחבי המדינה.
אולם ברגע האחרון אסר משרד התרבות על הפצת הסרט, אחרי שפוליטיקאים רוסים ואנשי קולנוע בכירים נדהמו ממה שראו על המסך בהקרנה מיוחדת. "זה כל כך דוחה!", אמרה חברת הפרלמנט, השחקנית לשעבר ילנה דרפקו. "מעולם לא נראה דבר כזה! זו לחלוטין דיבה, משחק בלופים שנועד לשכנע אותנו שהמדינה שלנו איומה, ושהתושבים והמנהיגים הם טיפשים, שהכל מעוות, מההמנון ועד הדמויות".
בית קולנוע בודד במוסקבה שהעז להפר את הצו והחל להקרין את הסרט זכה לביקור בלתי ידידותי מכוחות המשטרה והחליט מיד להפסיק את ה"מרד", אולם משרד התרבות החליט בכל זאת להגיש נגדו תביעה. יאנוצ'י עצמו הביע תקווה כי בסופו של דבר יוקרן הסרט גם ברוסיה. "כל הרוסים שראו את הסרט עד כה, כולל אנשי תקשורת, אמרו שהם נהנו והעריכו אותו", אמר הבמאי ל"גרדיאן". "הם אמרו שני דברים: זה מצחיק, אבל זו גם האמת. אני עדיין בטוח שנצליח להביא את הסרט לבתי הקולנוע".