ביום שלישי בשבוע שעבר שוגרה אזהרה מתוך המחנה: אם הנשיא יפטר את התובע המיוחד רוברט מולר, אמרו שני סנטורים רפובליקנים, לינדזי גרהאם מדרום קרוליינה וג'ף פלייק מאריזונה, הדחה היא תסריט אפשרי. “אם הוא יפטר אותו בלי סיבה”, אמר פלייק, “במה זה שונה ממה שעשה ניקסון ב'טבח של מוצאי שבת'?”
ה”טבח” הזה התרחש ב־20 באוקטובר בשנת 1973. הישראלים היו עסוקים במלחמה של ממש, אבל אמריקה סערה בגלל מלחמה פוליטית. הנשיא ריצ'רד ניקסון דרש משר המשפטים שלו לפטר את התובע המיוחד בפרשת ווטרגייט, הלה סירב ופוטר. ניקסון פנה לסגנו, ודרש שיפטר את התובע. גם הוא סירב, והתפטר. ניקסון פנה לשלישי ברשימה, רוברט בורק. גם הוא חשב להתפטר, אלא ששוכנע על ידי חבריו המתפטרים להישאר ולבצע – מחשש ליציבותה של המערכת המשפטית. בורק פיטר את התובע, ארצ'יבלד קוקס. המהלכים להדחתו של הנשיא תפסו תאוצה.
ניקסון, הזכיר הסנטור פלייק לפני כמה ימים, אומנם “עזב לפני שהודח. אבל זה היה הפתרון אז, וזה יהיה הפתרון עכשיו”. אם דונלד טראמפ העלה על דעתו לפטר את התובע המיוחד שמונה לחקור את פרשת קשריו עם רוסיה, מולר, האצבע המאיימת הונפה מול פניו. אם תפטר – תפוטר. ואת זה אומרים שני סנטורים רפובליקנים.
דיבורים על הדחה אפשרית של טראמפ החלו כבר ביום הראשון לכהונתו. פרופ' לורנס טרייב מאוניברסיטת הארוורד החל מלמד קורס אקדמי משפטי על הדחתו של טראמפ. לפני שנה, במאי 2017, פרסם מאמר ב”וושינגטון פוסט” שבו הסביר שההדחה מוצדקת והכרחית. העילה הייתה פיטוריו של ראש האף־בי־איי ג'יימס קומי, שהיו מי שהשוו אותם לפיטורים של ניקסון באותם מוצאי שבת מרים ונמהרים.
עסקה מפתה
הדיבורים על הדחה מתגברים לאחרונה בשל שתי סיבות. האחת – העימות הקשה בין הנשיא לבין התובע, שעלול להוביל למהלך ברוטלי ולמשבר פוליטי שכבר מזמן לא היה כמוהו. השנייה – בחירות אמצע הקדנציה המתקרבות, בנובמבר הקרוב. בבחירות האלה רוצים הדמוקרטים לנצח, הם רוצים לכבוש מחדש את הסנאט ואת בית הנבחרים. לבוחרים הזועמים שאין להם אמון בטראמפ, ושיבואו להצביע בהמוניהם כדי להביע את עמדתם, הם מציעים עסקה מפתה: תנו לנו רוב גדול מספיק, ונוכל לחשוב על הדחה.
חשיבה לא בהכרח מבטיחה הצלחה. קשה להדיח נשיא אמריקאי. כל כך קשה, שזה לא קרה מעולם. ספרון חדש מאת קאס סנסטיין, “הדחה: מדריך לאזרח”, מנסה להסביר מדוע זה קשה, ולבחון, אם כי בעדינות יחסית, האם ובאילו תנאים יהיה גם טראמפ מועמד להדחה. סנסטיין, צריך לומר, הוא אחד המשפטנים הבולטים באמריקה, אך איננו חשוד בניטרליות פוליטית. הוא כיהן בממשלו של ברק אובמה ונשוי למי שהייתה השגרירה של אובמה באו”ם, סמנתה פאוור.
הנשיא האחרון שנאלץ לעבור הליך הדחה היה קודם־קודמו של אובמה, ביל קלינטון. פרשת מוניקה לוינסקי הובילה להגשת כתב הדחה נגדו, להצבעה מרשיעה בבית הנבחרים – הצבעה על פי מפתח מפלגתי – ולבלימה בסנאט. החוקה האמריקאית קבעה הליך תובעני להדחתו של נשיא, שבקצהו הדרישה לרוב של שני שלישים מהסנאט - שקשה מאוד להשיג.
נגד ארבעה נשיאים בלבד בכל תולדות האומה האמריקאית נפתחו הליכי הדחה. קלינטון היה האחרון, ב־1998, ג'ון טיילר היה הראשון, ב־1842. חטאו היה הטלת וטו על חוקים שהקונגרס ביקש להעביר. הוא נשיא שבימיו נקבע תקדים: הראשון שהקונגרס התגבר על וטו שלו. הוא נשיא שבימיו נקבע עוד תקדים: הראשון שהקונגרס מנסה להדיח. ואם רוצים, אפשר להוסיף עוד אחד: הליך ההדחה הראשון שבו הקונגרס נכשל.
הכישלון השני בא זמן לא רב לאחר מלחמת האזרחים, כאשר הקונגרס ניסה להדיח את סגנו ויורשו של הנשיא הנרצח אברהם לינקולן – אנדרו ג'ונסון. לנשיא הייתה החוצפה להחליף את שר המלחמה אדווין סטנטון. הקונגרס רתח, והיה קרוב למדי להצלחה. רק קול אחד אפשר לג'ונסון להמשיך בתפקידו, עד למועד הבחירות החוקי, שבו החליטו הבוחרים להחליף נשיא.
הכישלונות החוזרים אינם עניין מקרי, מסביר סנסטיין בספר שהוציא. הם פרי תכנון מדוקדק של מנסחי החוקה, שביקשו לאפשר לנשיא מרחב תמרון ופעולה רחב. הנשיא איננו ראש ממשלה, שכל רוב אקראי בפרלמנט יכול להדיח אותו. הוא איננו נזקק לקואליציות ולתמיכת המחוקקים. רק נסיבות מיוחדות מאוד – פשעים חמורים – אמורות להצדיק הדחה של הנשיא. בסך הכל, השיטה הזאת עבדה לא רע עד עכשיו. טיילר, ג'ונסון וקלינטון, שפשעיהם לא היו חמורים, או לא היו חמורים מספיק (קלינטון בלי ספק שיקר בעדותו, אך מלכתחילה החקירה נגדו עסקה בעניינים שלא מצדיקים הדחה של נשיא), הצליחו להתגבר על ההליך. ניקסון, שמעשיו היו חמורים בהחלט, לא הצליח. הוא התפטר מתפקידו כנשיא משום שהבין שיפסיד בקונגרס, והעדיף לשים את המפתחות לפני שהצבעה מרשיעה תיאלץ אותו לעשות זאת. סנסטיין מפרט בספר את כתב האישום נגד ניקסון, וקובע שלא כל הסעיפים עומדים בקריטריון המצדיק הדחה. התחמקות מתשלום מסים איננה עבירה שמצדיקה הדחה של נשיא, הוא כותב.
ממילא, ספרו מעלה שאלה חשובה שהתשובה עליה מורכבת. הליך ההדחה של נשיא הוא הליך מעין משפטי. יש אישומים שמוגשים לקונגרס, יש דיון, יש טענות בעד ונגד, יש קריטריונים שקובעת החוקה, ועמדותיהם של משפטנים דגולים ביחס למה שעומד ולא עומד בקריטריונים הללו. אלא שהקונגרס האמריקאי איננו גוף משפטי – הוא גוף פוליטי. לא במקרה קלינטון הורשע בבית הנבחרים (רוב רפובליקני), אך לא בסנאט (לא היו שני שלישים רפובליקנים). לא במקרה טראמפ מוזהר מפני מה שצפוי לו בעתיד – אם וכאשר הדמוקרטים יזכו לניצחון סוחף בבחירות של נובמבר – אבל נותר רגוע למדי ביחס להווה (רוב רפובליקני בשני בתי הקונגרס). כלומר, ההליך אומנם נחזה כהליך משפטי, אבל מדובר בלי ספק בהליך פוליטי. קונגרס עוין לנשיא, שיש בו רוב גדול המתנגד למדיניותו, יוכל למצוא את האמתלה המשפטית, אמיתית או מופרכת, להדחה. קונגרס אוהד לנשיא, ובעיקר כזה הקשוב לבוחרים שהם אוהדי הנשיא, עשוי למצוא את הסיבות לא להדיח – גם במקרה שמדובר בנשיא שיש הצדקה להדחתו.
מה שהחוקה מתירה
מה מצבו של טראמפ? מבחינה משפטית, ספק אם הוא עומד בקריטריון סביר של הדחה. ציוצים בטוויטר, התנהגות גסת רוח, החלטות שנויות במחלוקת – כל אלה אינם עילה להדחה. הנשיא נבחר כדי לבצע מדיניות, יש לו הרבה כוח כדי שיוכל לבצע מדיניות. הוא יכול להשתגע אם הוא רוצה, הוא יכול לקלל, הוא יכול לפטר את שריו, לעלוב בבוחריו, לוותר על קריאת מסמכים, לשנות את דעתו אחת ליומיים. כל אלה אינם פשעים. כל אלה מותרים במסגרת הסמכויות שהעניקה החוקה לנשיא. מתי יהיה מועמד להדחה? אם יתברר שתיאם את מהלכיו עם מעצמה זרה כדי לחבל בהליך הבחירות התקין - זו תהיה עילה לניסיון הדחה. או אם יתברר שביצע מהלכים שמטרתם לחבל בחקירה חוקית.
מה מצבו של טראמפ? מבחינה פוליטית, השמיים שמעליו מתקדרים. אחרי נובמבר יהיה קשה יותר. הדמוקרטים כנראה ינצחו בבחירות, אולי אפילו ניצחון דרמטי. מפלגתו שלו תתחיל לחשב את מהלכיה לקראת מערכת הבחירות של 2020. אולי יתייצבו מולו מועמדים נוספים שיבקשו לאתגר אותו מבפנים, אולי תחלחל ההכרה המפלגתית שטראמפ מוביל להתרסקות פוליטית. במידה רבה, דעת הקהל תקבע: אם תיווצר אווירה לאומית של צורך בהדחה, הקונגרס ייעתר לה ביתר קלות. אם תהיה אווירה שמתנגדת להדחה – זה מה שקרה בעת ניסיון ההדחה של קלינטון – הקונגרס ייזהר.