50 שנה לרצח מרטין לותר קינג: החזון עוד רחוק ממימוש

יום שבת, כמה ימים לפני 4 באפריל, המועד שבו מציינת ארצות הברית 50 שנה לרצח מרטין לותר קינג – המטיף שהוביל את המאבק לשוויון של שחורים באמריקה - נפתרה תעלומה. לא תעלומה חשובה במיוחד, אבל בכל זאת מסקרנת. ביום שלפני הרצח נאם קינג את אחד מנאומיו המפורסמים ביותר: הנאום ״על פסגת ההר״. הנה, גם אצלנו פסח, ואפשר להיזכר בנאום שבו השווה קינג את עצמו למשה: ״רק את דברו של האלוהים אני רוצה לעשות. הוא אפשר לי לעלות אל פסגת ההר, שממנה ראיתי את הארץ המובטחת״. זה נחשב במידה של צדק לנאום נבואי, משום שקינג אומר בו שהוא רוצה לזכות באריכות ימים, אבל שהוא ״לא מודאג בעניין הזה״, ש״דבר אינו מדאיג אותי״, ש״אף אחד איננו מפחיד אותי״ – משום שכבר היה על הפסגה, משום שכבר ראה ״בתפארתו של אלוהים״.
 

כאילו ידע שביום למחרת יפגעו בו כדורי הרובה של ג׳יימס ארל ריי. כאילו הבין שאנשים כמותו לא מגיעים למנוחה ולנחלה – הם עולים בסערה השמיימה. כך או כך, בנאום המפורסם ההוא ציטט מכתב שקיבל בעקבות ניסיון התנקשות קודם בחייו – בשנת 1958. קינג כמעט מת באירוע ההוא, שבו ננעץ סכין (בעצם, מכשיר לפתיחת מכתבים) בחזהו, והחמיץ רק במעט את לבו. קצין המשטרה שהגיע אליו הזהיר אותו: אל תדבר, אל תתעטש – שמא העיטוש יוביל את הסכין אל המילימטרים החסרים. קינג סיפר לקהל בממפיס על תלמידת כיתה ט׳ לבנה, מבית ספר בווייט פליינס, שכתבה לו לבית החולים: ״כמה אני שמחה שלא התעטשת״.

כבר שנים ארוכות שחוקרים מחפשים את המכתב ההוא, ואת מי שחיברה אותו, ולא מוצאים. היו שהניחו שקינג המציא את הסיפור, היו שהמשיכו להתעקש. קמרון מקווירטר, איש העיתון "וול סטריט ג׳ורנל", היה אחד מהם – התעקש ומצא. אומנם לא תלמידה בכיתה ט׳, אלא פעילת זכויות אדם. אומנם לא מבית ספר בווייט פליינס, אלא מעיירה סמוכה. אבל כן, היא הייתה לבנה. וכן, היא נהגה לכתוב מכתבים למנהיגים. וכן, מכתבה מסתיים בשורה שקינג ציטט. כנראה זה המכתב שכיוון אליו. או שלא זכר במדויק מי כתב אותו, או שהחליט לקשט אותו קצת לשמחת מאזיניו. 

והם אכן שמחו, כמה ששמחו. זה היה נאום מזהיר. ולמחרת התאבלו – כמה שהתאבלו. למחרת הבינו שזה היה הנאום המזהיר האחרון. אמריקה הכריזה על יום אבל לאומי, שלווה במהומות אלימות בערים רבות. אחר כך ליוותה את קינג במסעו האחרון. אחר כך ניסתה להבין מי רצח אותו, ומדוע. היורה נתפס בלונדון. תיאוריות קונספירציה השתוללו וממשיכות עד היום – שחורים רבים מאמינים כי אחת מסוכנויות הממשל הייתה שותפה לתוכנית לרצוח את קינג. ועדות חקירה ישבו על המדוכה, ולא הצליחו למצוא הוכחות לטענות האלה. 

על ציפיות וסבלנות

ומה שקינג ראה מפסגת ההר עוד לא התממש. לא כפי שהיה רוצה. כ־40 מיליון שחורים גרים היום באמריקה, שהם קרוב ל־15% מכלל האוכלוסייה. רובם ילידי המקום, אבל גם מספר המהגרים השחורים בעלייה מתמדת. הוא עומד כיום על כארבעה מיליון, אבל חשוב יותר: העלייה בקצב ההגירה של שחורים לארצות הברית כפולה מזו של בני גזעים אחרים, בעיקר בגלל הלחץ להגירה של אפריקאים. 
 

מתי יוגשם חלומו של קינג? זו שאלה שהיא עניין של ציפיות, של סבלנות, של אסטרטגיה. לאמריקה כבר היה נשיא שחור – ללא ספק פריצת דרך. ומצד שני הנשיא הזה לא הצליח לשפר בהרבה את מצבם של בני הקהילה השחורה. בתקופת כהונתו נרשמו תקריות אלימות, מהומות, התנגשויות עם המשטרה. המתח הגזעי באמריקה לא התרופף בתקופת ברק אובמה, אולי אפילו התחזק. נסיקתו הפתאומית של דונלד טראמפ לנשיאות רק חיזקה את הרושם הזה. טראמפ נישא, בין השאר, על קולותיהם של מצביעים לבנים מאזורים כפריים, שהרגישו שאמריקה בורחת להם מבין האצבעות. הוא נישא, בין השאר, על קולותיהם של מצביעים שאינם אוהדים את רעיון השוויון כפי שאמריקה הליברלית מפענחת אותו.

אז הנה, שאלת הציפיות: אם השחורים מצפים לשוויון מלא, בהכנסות, בגישה לצמרת, בהשכלה, בתעסוקה – דרכם עוד ארוכה מאוד. על כל דולר שיש למשפחה אמריקאית לבנה ממוצעת, למשפחה שחורה ממוצעת יש עשירית בלבד – עשרה סנטים. ובתרגום לעושר: משפחה לבנה ממוצעת שווה יותר מ־170 אלף דולר – משפחה שחורה ממוצעת שווה כ־17 אלף דולר. המשבר הכלכלי של סוף העשור הקודם העמיק את הפער הזה. ומכיוון שהמשבר החל בסוף תקופת כהונתו של הנשיא ג׳ורג׳ בוש, ונמשך אל תוך כהונתו של אובמה, אין קושי לומר שבתקופתו של הנשיא השחור הראשון העמיק הפער הכלכלי בין שחורים ובין לבנים באמריקה – גם אם לא באשמתו של הנשיא. אחד מכל עשרה לבנים באמריקה מוגדר עני. אחד מכל ארבעה שחורים מוגדר עני.

והנה, שאלת הסבלנות: במקביל להעמקת הפער הכלכלי, בשל נסיבות שהשפיעו על כל מי שעני באמריקה (גם הפער בין לבנים עניים ללבנים עשירים העמיק), יש סימנים לשיפור מתמשך בתחומים אחרים. חינוך הוא אחד מהם: הפער בשיעור השחורים שיש להם תעודת בגרות, לעומת שיעור הלבנים שיש להם תעודה הולך ומצטמצם. בתחילת שנות ה־90 היה פער של כ־14%, כיום הוא עומד על כ־7%. רוב מוחלט מבין השחורים, 87%, מסיימים את בית הספר התיכון. 

וכמובן, בית ספר תיכון הוא רק שלב אחד, ובשלב האוניברסיטה הפער ניכר יותר. לקצת יותר משליש מהלבנים יש תואר אקדמי, לעומת קצת פחות מרבע מהשחורים. אגב, מצבם של אמריקאים ממוצא היספאני גרוע יותר: רק ל־15% מהם יש תואר אקדמי, אך על כך יאמרו השחורים – ובצדק – שהם היו שם קודם. כלומר, שהפער בינם לבין הלבנים אמור להיסגר לפני שייסגר הפער בין ההיספאנים לבין הלבנים. 

מי אשם

מעמדתו על ראש ההר, קינג אולי ראה ואולי לא ראה ש־50 שנה לאחר מותו זה יהיה המצב. הוא ראה מאבק ארוך, קשה. האם התכוון לכל כך ארוך וכל כך קשה? אין לדעת. הטענה המושמעת מפי רוב ניכר מבין השחורים היא שהנסיבות הן אלה שמפריעות להם לסגור את הפער ולהגיע לשוויון. הלבנים נהנים מיתרון בגלל צבע עורם – כך סבורים 92% מקרב השחורים. הלבנים לא נהנים מיתרון בשל צבע עורם – כך סבורים רוב הלבנים (54%).

ובמילים אחרות: השחורים נוטים להאשים נסיבות חיצוניות במצבם הפחות טוב, בעוד הלבנים נוטים להאשים, גם אם בנימוס, את השחורים עצמם. אחד מכל עשרה שחורים מובטל – האם משום שלא התאמץ מספיק למצוא עבודה, משום שלא למד מספיק בכדי שירצו אותו לעבודה, משום שלא הסכים להתפשר על עבודה שלא נראתה לו, או משום שהוא מופלה לרעה בקבלה לעבודה? כך או כך, זה שיעור כפול מזה של מובטלים באמריקה הלבנה, ופי שלושה מזה של מובטלים בקרב אמריקאים־אסייתים. 

מעמדתו על ראש ההר קינג לא יכול היה לראות – אלא אם אתם מניחים שבאמת היה נביא – ששבע מכל עשר לידות בקהילה השחורה יהיו של נשים חד־הוריות. הוא לא יכול היה לראות זאת, משום שכאשר נרצח, בסוף שנות ה־60, היה שיעור הלידות החד־הוריות של שחורים פחות מ־40% – עדיין גבוה מאוד, גבוה הרבה יותר מזה של משפחות לבנות, אבל לא גבוה כמו 70%. התוצאה היא שיותר ממחצית הילדים השחורים חיים עם הורה אחד, לעומת כ־20% מהילדים הלבנים. זה משפיע כמובן, על המצב הכלכלי, על החינוך ועל תשומת הלב ההורית. 

למה כל זה קורה? הנה, כאן נוצר הקושי לייצר אסטרטגיה. השחורים מניחים שהם מופלים לרעה על ידי המשטרה (84%), ובבתי המשפט (75%), ובמקומות עבודה (64%), ובחנויות ובמסעדות (49%). הלבנים לא מקבלים את ההנחה הזאת. ממילא, חלק ניכר מהשחורים סבורים שהאחריות לתיקון מוטלת על מי שמפלה. ממילא, חלק ניכר מהלבנים סבורים שהאחריות לתיקון מוטלת על מי שהתנהלותו מביאה לתוצאות לא רצויות.