האם הנשיא האלמוני שהחליף את קסטרו, ירים את קובה מהקרשים?

בעוד שהכותרות הראשיות בימים אלו עוסקות במפגש הפסגה הצפוי בין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לשליט צפון קוריאה קים ג'ונג און, אירעה לאחרונה התפתחות דרמטית אחרת שזכתה לפחות כותרות: לראשונה זה שישה עשורים התמנה לנשיא קובה פוליטיקאי שאיננו נושא את השם קסטרו ואינו שייך לשושלת המשפחתית. הנשיא החדש מיגל דיאס־קאנל פותח עידן חדש בתולדות קובה, והחודשים הראשונים לכהונתו עשויים לכלול מעבר ממשטר קומוניסטי לממשל שיאמץ ערכים הנוטים לדמוקרטיה. 
 

"העולם לא רגיל לחדשות שקטות ולהתפתחויות שמתרחשות בלי אלימות ומשברים", אמר שגריר מערבי ותיק במרכז האו"ם בניו יורק בתדרוך עם עיתונאים בטון ביקורתי על כך שחילופי הגברי בשלטון בקובה "לא עוררו את העניין ותשומת הלב שהיו ראויים להם". לדבריו, "לא רק התמנה נשיא חדש לקובה. מדובר באירוע חסר תקדים בקורות המדינה, חברה ותיקה בארגון העולמי. רק בגלל האופן השליו שבו התמנה נשיא חדש למדינה הקומוניסטית, היה זה אירוע חריג בזירה העולמית".
 

דיפלומטים ועיתונאים במטה הראשי של האו"ם בניו יורק הסכימו שאכן חילופי הגברי בצמרת השלטון בקובה לא זכו לתשומת לב תקשורתית מספקת. "חבל, זאת באמת התפתחות מאתגרת, אבל העורכים שלי לא ביקשו ממני דיווח או פרשנות על הנשיא החדש בקובה", אמר כתב ותיק של סוכנות ידיעות אירופית באו"ם. 
 

לעומת כלי התקשורת שהתעלמו מהמינוי החדש בקובה, "הניו יורק טיימס" לא יכול היה להתעלם מההתפתחות במדינה הסמוכה לחופי ארצות הברית, ועוד כזאת שמסיימת את עידן שושלת קסטרו שנואת הנפש של כל נשיא וממשל בוושינגטון ב־60 השנים האחרונות. העיתון הקדיש שני עמודים לדיווחים ופרשנויות בעקבות בחירתו כנשיא קובה של דיאס־קאנל והעלה לא מעט שאלות, ספקות וחששות מהצפוי בעידן החדש של המדינה.
 

לבכירי המשטר בקובה, למקורביו של ראול קסטרו שכיהן כנשיא קובה מאז שנת 2006 , לפוליטיקאים ולעסקנים הקומוניסטים הוותיקים, דיאס־קאנל אומנם מוכר, אבל לרוב הגדול של אזרחי המדינה הוא דמות כמעט אלמונית. דיאס־קאנל, יליד 1960, נולד שנה לאחר שפידל קסטרו, בראשותם של מאות מורדים חמושים, סילק את השליט פולחנסיו בטיסטה המושחת והפך לשליט הרודני של קובה.

 

דיאס־קאנל, בן לאב מורה ולאם העובדת בבית חרושת, גדל באזור נידח, מרחק שעות נסיעה מהוואנה, אבל כנער התבלט כתלמיד מצטיין וסיים את לימודיו עם תואר של מהנדס אלקטרוני. מהפרטים הביוגרפיים המעטים ש"הניו יורק טיימס" דלה על אודותיו מצטיירת דמות של צעיר שאפתן, שהצטרף למפלגה הקומוניסטית השלטת, גילה מעורבות פעילה במסגרת המפלגה ומשך את תשומת לבו של הנשיא ראול קסטרו, שצירף אותו לחוגו הפנימי ומינה אותו לשומר ראשו ועוזרו. הוא שירת שלוש שנים בצבא ונשלח על ידי קסטרו לשמש שגריר בניקרגואה. בשנת 2013 מינה אותו קסטרו כסגן הנשיא.
 

אישים ופוליטיקאים בהוואנה שמכירים מקרוב את דיאס־קאנל מתארים אותו כנאמן לצמרת השלטת ומסור למפלגה הקומוניסטית, אבל מציינים גם שהוא פוליטיקאי יוצא דופן בזירה הפוליטית הפנימית. בשנים האחרונות הוא נקט עמדות עצמאיות שלא התיישבו בדיוק עם האידיאולוגיה של המפלגה. בין היתר, הוא תמך בפומבי בזכויות של הומוסקסואלים לשוויון ונתן חסותו למועדון להט"בי שפועל בהוואנה. כמו כן, הוא ידוע כתומך בזכויות של סטודנטים להביע דעות פוליטיות, גם אם הן מנוגדות לקו הרשמי של המפלגה. 
 

"צריך להיות זהיר מאוד בהגדרת אישיותו של הנשיא החדש בקובה", אמר בשיחה עמו דיפלומט, סגן ראש משלחת של מדינה מרכזית בדרום אמריקה. "דיאס־קאנל אינו קומוניסט במובן המקובל ואינו פוליטיקאי הכפוף לגמרי לאידיאולוגיה קומוניסטית. אבל הוא גם לא ליברלי, רחוק מזה. המבחן המרכזי של דיאס־קאנל בחודשים הקרובים יהיה למצוא מסלול בין נאמנות למפלגה לבין ביצוע רפורמות בתחומי כלכלה וחברה. הוא חייב להבטיח לעצמו את תמיכת צמרת המפלגה הקומוניסטית, אבל באותו הזמן לנקוט מהלכים שיבטיחו לו את אהדת האוכלוסייה, שמצפה לשיפורים במצבה הכלכלי. דיאס־קאנל לא יוכל להצליח או אפילו להישאר בתפקידו כנשיא בלי תמיכת המפלגה, ומעמדו כנשיא יהיה מעורער בלי האהדה של חלקים גדולים בקרב האוכלוסייה".
 

פידל קסטרו העביר כאמור את השלטון לידי אחיו ראול בשנת 2006, ומת עשר שנים לאחר מכן, בגיל 90. הוא נחשב דמות מיתולוגית בעיני הקובנים. בקרב ותיקי המפלגה, שלחמו לצדו במרד נגד בטיסטה וצעדו עמו במצעד ההיסטורי בהוואנה הכבושה, קסטרו הוא דמות של קדוש. מלבד שיפורים בשירותי ציבור, במיוחד בתחום הבריאות, קסטרו הותיר מדינה נחשלת, מפגרת כמעט בכל תחום. הרוב הגדול של כ־12 מיליון הנפשות באוכלוסיית קובה הם עניים מרודים. משטרו של קסטרו דיכא ביד קשה את חופש הביטוי והשליך לבתי כלא מתנגדים למשטרו. "אבל פידל היה ונשאר בקובה דמות אגדית, מיתוס", אמר הדיפלומט הדרום־אמריקאי. "אנשים מחוץ לקובה מתקשים להבין את מעמדו המיסטי, שליט עריץ שלא קידם מודרניזציה משמעותית של ארצו. אבל הוא זכור כאישיות מכוננת וכמנהיג החשוב בהיסטוריה של המדינה". 
 

לדברי הדיפלומט, "האתגר של הנשיא החדש יהיה לא לעשות משהו שעשוי לפגוע בדמותו של פידל קסטרו, אבל לבצע רפורמות לטובת האזרחים, שפידל קסטרו לא היה מסכים להן". 
 

לדברי "הניו יורק טיימס", "דיאס־קאנל יהיה חייב למצוא דרך לשקם את הכלכלה ההרוסה של קובה בזמן שנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, נסוג מכל קשר עם קובה. מעל לכל, הוא יהיה חייב למצוא דרך להתנהל מול האכזבה בקרב הקובנים שאיבדו סבלנות מהקצב האיטי של שינויים באי. וכל זה צריך הנשיא החדש לעשות בלי לפגוע ברגשות המהפכניים של קודמיו בתפקיד".
 

דיפלומטים מאמריקה הלטינית העוקבים אחרי ההתפתחות בקובה אומרים כי חילופי הגברי בצמרת השלטון בהוואנה אומנם מציינים את סוף עידן שושלת קסטרו בתפקיד הנשיאות, אבל צאצאיהם של פידל וראול קסטרו עדיין שומרים על עמדות בכירות בשלטון, ונוכחותם בצמרת תורגש היטב בסביבתו של הנשיא החדש. לדברי הדיפלומטים, גם ראול קסטרו בן ה־86, שוויתר על כהונת נשיא המדינה, נשאר בתפקידו כראש המפלגה הקומוניסטית בקובה וימשיך להשפיע על הנהגת קובה. בנו של ראול, אלחנדרו קסטרו בן ה־52, מכהן כראש מערכת המודיעין של הצבא ושל משרד הפנים. הוא מוערך במדינה כמי שניהל את המשא ומתן עם נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה על חידוש הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. מריאלה קסטרו, בתו של ראול, היא חברה בפרלמנט, פעילה בזירה הפוליטית וידועה במיוחד בגין מאבקה לשוויון זכויות ללהט"בים.

 

קשה להישאר אדיש לקצה של שושלת קסטרו בשלטון בקובה. בהיסטוריה המדינית של ארצות הברית, למייסד השושלת פידל קסטרו, לאחיו ראול ולמקורביהם בשלטון שמור מקום מיוחד כמי שהזינו את המשבר בין המדינות במשך עשרות שנים. בעקבות המהפכה הקובנית ב־1959, הידרדרו באופן משמעותי היחסים בין המדינות. ב־1961 ניתקה ארצות הברית את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה. ההידרדרות ביחסי המדינות הובילה, בין היתר, באפריל 1961 לפלישה למפרץ החזירים, המבצע הכושל בניסיון לפלוש לקובה ולהפיל את פידל קסטרו.

בפברואר 1962 הכריז הנשיא קנדי חרם על קובה, שאסר כל מגע עם המדינה. אבל תפיסתו של פידל קסטרו את השלטון במדינה סמוכה לחופה של ארצות הברית והפיכתה למדינה קומוניסטית נפלה כמתנה משמיים על מנהיגי ברית המועצות. ניקיטה חרושצ'וב הפך לפטרונו של פידל קסטרו, ותחת הנהגתו ברית המועצות הזרימה סיוע כלכלי בממדים עצומים לקובה, ומבחינה מעשית עזרה לקובה להתקיים בשנים הראשונות לאחר מהפכת קסטרו. 

 

קריסת ברית המועצות הנחיתה מהלומה אנושה על הכלכלה והמשק בקובה, שממנה המדינה לא התאוששה עד היום. נתונים על הכלכלה בקובה שפורסמו לא כבר בשבועון “אקונומיסט" מצביעים על כלכלה ומשק חלשים ונחשלים בהיקף קטסטרופלי. בדצמבר 2014 התחוללה היסטוריה כאשר נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, ונשיא קובה, ראול קסטרו, הודיעו על תחילתו של תהליך נורמליזציה של היחסים בין שתי המדינות. ארצות הברית וקובה חידשו רשמית את יחסיהן בחודשי הקיץ של 2015, לראשונה מאז ימי המלחמה הקרה. במרץ 2016 הגיע אובמה לביקור היסטורי בן שלושה ימים בהוואנה.

החלטת אובמה לחדש קשרים דיפלומטיים עם קובה נתפסה בזמנו כמפנה משמעותי, שיניב שיפור רציני במצב המשק והכלכלה. אבל זה לא קרה. ארצות הברית וקובה אומנם פתחו שגרירויות ומינו צוותים דיפלומטיים בשתי המדינות, הורגשו שינויים חיוביים בתחומי המשק והכלכלה, וחל גידול מרשים במספר התיירים האמריקאים המבקרים בקובה, אבל חידוש היחסים הדיפלומטיים לא גרר את ביטול החרם האמריקאי על קובה. זהו מהלך שבסמכות הקונגרס ליזום ולאשר. אובמה בזמנו ריכך כמה מחוקי החרם ואפשר קיום יחסי סחר מוגבלים עם קובה. אבל אחד המהלכים הראשונים שהנשיא טראמפ נקט עם כניסתו לבית הלבן היה ביטול ההקלות שאישר אובמה. 

 

לדברי דיפלומטים מדרום אמריקה, ראול קסטרו אחראי לקיפאון המתמשך בכלכלה בקובה. הוא התגלה כנשיא אפור, הססן וחסר חזון לביצוע מהלכים במטרה לקדם רפורמות בכלכלה. "האתגר האמיתי של הנשיא החדש הוא ביצוע רפורמות בהיקף נרחב ומשמעותי", אמר בשיחה עמו דיפלומט ממדינה לטינית. "בלי המיתוס המהפכני של קסטרו, דיאס־קאנל ייבחן באופן שיטתי – מה שהופך את הרפורמות בכלכלה ליותר קריטיות לביצוע", כתב השבועון "אקונומיסט".
 

מעניין שדווקא בקרב הקהילה הגדולה של יוצאי קובה במיאמי שבפלורידה, בחירתו של דיאס־קאנל לנשיא קובה עוררה ספקנות ואפילו ביטול. אלפי יוצאי קובה, ביניהם קובנים שלחמו לצדו של פידל קסטרו נגד שלטון בטיסטה, נמלטו משלטונו, מצאו מקלט בפלורידה הסמוכה וחלמו לראות את סוף שלטון משפחת קסטרו, קיבלו את חילופי הגברי כאירוע שלדעתם יתגלה כחסר משמעות לעתידה של קובה. "זהו רגע היסטורי, אבל הוא לא יניב שינוי היסטורי", אמר ל"ניו יורק טיימס" תומס רגלאדו, בעבר ראש עיריית מיאמי. "במשך שנים רבות חלמו יוצאי קובה בפלורידה להתפתחות בשלטון בהוואנה שתאפשר להם לשוב לארץ מולדתם. כשפידל קסטרו מת, הם רקדו ברחובות. אבל הם התאכזבו משלטונו של אחיו ראול קסטרו, וחילופי הגברי הנוכחיים כבר לא מרגשים אותם ולא מעוררים תקוות לשינויים אמיתיים".
 

סוכן בכיר לשעבר בסוכנות הביון המרכזית, שהיה מעורב בלכידת המהפכן הקובני צ'ה גווארה, אמר לעיתון: "המפלגה הקומוניסטית שלטת בקובה. הסיכויים לשינויים משמעותיים כתוצאה מבחירתו של הנשיא החדש קלושים ביותר. שינוי אמיתי בקובה יבוא רק אחרי מותו של ראול קסטרו".
 

בשבועות הקרובים צפויות התפתחויות מרתקות בזירה העולמית שיאפילו על המתרחש בקובה תחת הנהגתו של הנשיא החדש. אבל כדאי לעקוב אחרי השינוי בצמרת השלטון בקובה, שהתרחש בלי אף ירייה אחת, בלי אבדות בנפש ובאופן שמעורר הערכה למדינה קומוניסטית.