זה קרה לפני 50 שנה בדיוק: מחוץ לאולם באטלנטיק סיטי שבו נערכה תחרות מיס אמריקה הפגינו כמה מאות נשים נגד האירוע, ובאקט מחאה השליכו לתוך מכל חפצים שונים שסימלו בעיניהם את האפליה נגד נשים. בזה אחר זה נזרקו למכל נעלי עקב, מסלסלי שיער, גיליונות פלייבוי, ריסים מלאכותיים וגם חזיות. אומנם אף פריט לבוש לא הועלה באש, אך למחרת התנוססו בעיתונים הכותרות: "הנשים המשוחררות שרפו חזיות". בדיוק באותו זמן צעדו על הבמה באולם נשים בבגדי ים ובנעלי עקב והציגו את גופן לראווה בפני שופטים גברים, שהעניקו להן ציונים על המראה החיצוני שלהן.



חלפו חמישה עשורים, ומהנהלת הארגון, שמורכבת כיום מרוב של שבע נשים מתוך תשעה, יצאה שלשום הבשורה שלפיה תחרות מיס אמריקה לא תכלול יותר את שלב ההופעה בבגדי ים, וגם לא תצוגה של בגדי נשף. במקום זאת, המתמודדות יופיעו בבגדים המשקפים את אישיותן ויעברו ראיון עם השופטים שבו יפגינו את האינטליגנציה שלהן. "אנחנו בדרך למהפכה תרבותית", אמרה יו"ר הדירקטוריון גרטשן קרלסון, מיס אמריקה בעבר. היא עצמה החליפה בתפקידה את סם הסקל, שהתפטר בעקבות חשיפת מיילים שבהם הוא ובכירים אחרים בארגון כתבו אמירות פוגעניות לגבי המראה של אחדות מהמתמודדות.



מעודדות סן אנטוניו. צילום: Chris Covatta GETTY IMAGES NORTH AMERICA AFP



האם זו באמת מהפכה תרבותית? אם לשפוט לפי המתחולל בארצות הברית, התשובה היא כן. רק בחודש שעבר הודיעה קבוצת ה־NBA מטקסס, הסן אנטוניו ספרס, כי היא מפרקת את הרכב המעודדות שמופיע באופן מסורתי בזמן המחצית ומחליפה אותו בקבוצת ריקוד שתהיה "ידידותית לכל המשפחה". החלטה זו מצטרפת להודעה של ארגון "פורמולה 1" מחודש ינואר שלפיה הם לא ישתמשו יותר בנערות מסלול כדי ללוות את הנהגים לפני המרוצים.



״טוב שגם במקומות הללו מבינים שלא ניתן עוד להתייחס לנשים כאל מוצרי צריכה", אומרת מיכל גרא מרגליות, מנכ"לית שדולת הנשים בישראל. "אנחנו בעיצומה של מהפכה תרבותית ומגדרית בעולם המערבי בעקבות עבודה ארוכת שנים של נשים אמיצות ששילמו מחיר כבד, והיא זכתה להד תקשורתי וציבורי בקמפיין MeToo#. כשם שהמחאה החברתית שינתה לבלי היכר את התקשורת הכלכלית בישראל, כך המציאות והסיקור התקשורתי בישראל ובעולם בכל הנוגע לתפיסות ביחס לנשים ומגדר השתנו לבלי שוב בעקבות MeToo#.



"יחד עם זאת, לא ברור איך תיראה התחרות במתכונתה הנוכחית, ובוודאי לא ברור מה הטעם לקיומה. זה מצוין שנשים וגם גברים ירתמו את עצמן ועצמם לשפר את החברה שבה הם חיים, אבל בשביל זה ממש לא צריך שנשים יצטופפו על במה אחת, באיפור כבד ונעלי עקב, ויתחרו אחת בשנייה. אם המטרה היא העצמת נשים, עדיף שהמשאבים יוקדשו לתוכניות חינוך שבהן ילמדו שמגדר מסוים לא מחייב התנהגות כזאת או אחרת, ולייצר מצב שבו ילדות וילדים יוכלו לגדול בלי תקרות זכוכית מגדריות".



"העולם השתנה"


תחרות מיס אמריקה נערכת מדי שנה ב־50 מדינות ארצות הברית. התחרות נערכה לראשונה באטלנטיק סיטי בשנת 1921, ונערכה שם מדי שנה בחודש ספטמבר עד שנת 2004. בשנת 2006 עברה התחרות ללאס וגאס. הפרס בתחרות הוא מלגת לימודים.



לארצות הברית הגיעה הבשורה המשמחת על ביטול שלב בגדי הים רק עכשיו, אבל תחרות מיס עולם ביטלה את השלב הזה עוד ב־2015. "לא אכפת לי אם למישהי יש ישבן גדול בכמה סנטימטרים מאשר למתמודדת אחרת", אמרה אז ג'וליה מורלי, יו"ר התחרות ואשתו של המייסד. "אנחנו לא מסתכלים לה על הישבן, אנחנו באמת רק רוצים לשמוע אותה מדברת".



מורלי הסבירה שהתחרות נוסדה ב־1951 במטרה להעלות את המורל שהיה אז עדיין ירוד לאחר מלחמת העולם השנייה, אבל עתה, "אני לא רוצה ולא צריכה לראות נשים צועדות בביקיני". בתגובה הודיע דונלד טראמפ, אז עדיין איש עסקים והבעלים של מיס יוניברס, כי הוא אינו מתכוון לוותר על השלב הזה בתחרות שבהנהגתו.



גם בארץ ניצני המהפכה כבר נראים. טקס מלכת היופי המסורתי, שנערך מדי שנה מאז 1950 ושודר במשך עשרות שנים בטלוויזיה בזמן צפיית השיא, עבר ב־2015 להיות משודר רק באינטרנט. אם בעבר כולם ידעו לנקוב בשמותיהן של מלכות היופי הנבחרות, נראה שמעטים בישראל ידעו לנקוב בשמה של מלכת היופי לשנת 2018 (ניקול רזניקוב, בת 18 מעפולה).



נערות הפורמולה. ללא קרדיט



"העולם השתנה", אומרת רוית אסף, מלכת היופי לשעבר שמכהנת כיום כשופטת בתחרות. "בעבר כולם חיכו לתחרות הזו, שהייתה סוג של מופע מרכזי, ולאחרונה התחרות איבדה מהחשיבות ומהזוהר שהיו לה. מצד שני, אם היא לא הייתה רלוונטית בכלל, לא היו ממשיכים איתה. ועדיין, להגיד שמי שנבחרה בהכרח תצליח – לא. היום את יכולה להשתתף בתוכנית ריאליטי או שיהיו לך אלפי עוקבים באינסטגרם ולהצליח יותר".



אסף עוד זוכרת את התחרות שבה התבקשה לצעוד על הבמה בבגד ים מינימלי ובנעלי עקב. "אני מסתובבת כיום בבגד ים בים בבריכה ובים ומעלה תמונות לאינסטגרם בסבבה, אבל ללכת על מסלול בבגד ים כשקהל צופה בך, זה היה לא נעים ואפילו מביך", היא אומרת. "וזה לא קשור לאיך שאני נראית או אם אני מרוצה מהמראה שלי. עצם החשיפה הזו מול כל כך הרבה אנשים שבוהים בך היא לא נעימה באופן אישי, ולכן אני בעד הורדת השלב הזה מהתחרות. למה בכלל צריך ללכת עם בגדי ים על במה מול האומה? אם הגעתי לתחרות, כנראה שהנתונים שלי מספיק רלוונטיים כדי שאוכל להיות דוגמנית. השנה, כששפטתי בתחרות מלכות היופי, נכנסו אלינו לחדר השופטים ארבע בנות בבגדי ים בכל פעם. היה לי מביך להסתכל עליהן, אז מה הן חשבו?"



תחנה בדרך


בניגוד לצפוי, ישנן נשים שדווקא לא מברכות על השינוי שמתרחש בעולם. כך למשל, מייסדת הרכב המעודדות של קבוצת הספרס, רוזלין ג'ונס, האשימה את הנהלת הקבוצה בכניעה לנורמות השמרניות של חלק מהאוהדים; והדוגמנית קלי ברוק, שהייתה בעברה נערת מסלול ב"פורמולה 1", לא הבינה את המהלך: "זו אחת העבודות הכי מהנות שהיו לי, וגם משתלמות כלכלית", אמרה.



"בסדר הדברים בעולם נשים תמיד יהיו מנוצלות באופן כזה או אחר, ואם יש בתוכן מי שאומרת שהיא יכולה להפיק תועלת לקידום האינטרסים האישיים שלה ולתנאי הקיום שלה, אז אני תומכת", אומרת פרופ' הנרייט דהאן כלב, מייסדת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן־גוריון. "מדובר במצב לא אידיאלי, אבל אם ממילא העולם פועל כפי שהוא פועל ביחס למקום של הנשים בחיים שלנו, ואם גוף האישה מנוצל בדרכים שונות של יופי, החפצה ואפילו שירותי מין, ויש נשים שיכולות להפיק מכך יתרונות ולהפוך עצמן לחזקות יותר – אני בעד. בשבילי המודל הדומיננטי והראשוני של התפיסה הזו הוא הזמרת מדונה, שהחליטה שאם כבר היא חוטפת, לפחות תעשה מזה כסף".



פרופ' דהאן כלב לא מתחייבת למועד שבו תחרויות מסוג זה ייעלמו מן העולם. "כל עוד יש מי שמרוויח מהעניין, הדברים לא ייעלמו בקלות. המפיקים שמשקיעים ומצפים לרווחים, והפרסומות והתקשורת - זה לא ייגמר מהר כל כך. גם כעת הקריטריונים של היופי לא השתנו באופן מהותי. אולי הפרפורמנס השתנה, אבל היסודות של הייצוג או ההצגה של הגוף נשארו כפי שהם. הצעד שגרטשן עשתה כעת - אישה עם ניסיון אישי וציבורי, שעברה הטרדה מינית וחשפה את הנושא – הוא תחנה אחת בדרך. כלומר, אני לא רואה בזה גימיק, אלא חלק מסדר יום שהיא התוותה כפועל יוצא מהאג'נדה שלה. במובן הזה יש לראות בכך עוד צעד, איטי וקטן אולי, אבל בהחלט משמעותי. צעדים כאלה תמיד משמחים אותי, כי זה להוציא עוד לבנה מחומת הדיכוי של הנשים. באקט שריפת החזיות לפני 50 שנה הנשים לא הצליחו לחולל מהפכה, אלא הוציאו עוד אבן מהחומה. זו עבודה סיזיפית, אבל היא מתרחשת בכל יום".