"יש משחקים שידברו עליהם גם במונדיאל הבא ולא תהיה בעיה לשלוף אותם מאחת המגירות בזיכרון. המשחק בין ספרד לניגריה הוא בשביל אחת המגירות העליונות, ליד המקום שבו אתם שומרים את המספר הסודי של הכספומט".
את הפתיח הזה כתבתי ב–14 ביוני 1998, לפני 20 שנה, באצטדיון בנאנט, צרפת, כשאני נרגש ונרעש מהישגה של הנבחרת האפריקאית, שניצחה את מי שכעבור 12 שנה תזכה בתואר העולמי. רק שהיום אני אפילו לא זוכר במעומעם את אותו משחק, חושב שכבר בסוף אותו טורניר הוא פרח, ברח מזיכרוני.
מונדיאל זה לא רק כדורגל. בעצם ספורט הוא לפעמים רק חלק קטן ממנו. הטורניר הוא אוסף מדהים של אושר בלתי נגמר, טרגדיות אנושיות ובמיוחד מקבץ של עמים שבין חלק מהם אין קשר חוץ מהמשחק עצמו. לשמחתי, יצא לי לסקר מספר טורנירים, בשלוש יבשות שונות, שרק על מה שקרה מסביב להם, מה שנחשב אז טפל, אפשר לכתוב ספר.
צרפת 1998
כבר במונדיאל הראשון נפל עלי המשחק הכי טעון פוליטית, מבוא למלחמת עולם: ארצות הברית נגד איראן, באצטדיון ז'רלן שבליון.
המשחק נערך ביום ראשון, כך שבמשך כל אותו סופשבוע דילגתי בין מחנות האימונים של הנבחרות, שהתכוננו תחת מתקפה תקשורתית כבדה. היה ברור שמעבר למשחק המותח טמון פה מוקש אמיתי.
האיראנים התאמנו מאחורי דלתיים סגורות בעיירה איסנז'ו. הם דאגו לשלוח לעיתונאים רק את מאמנם ג'לאל טלאבי, ששלט היטב באנגלית, משום שהתגורר במשך שנים בסן דייגו, שם הייתה למשפחתו מכולת. "עשו טובה, אין לי כבר כוח לשאלות על פוליטיקה", הוא ביקש מהעיתונאים הרבים שהציבו מולו מיקרופון. "אנחנו משחקים נגד אנשים ולא נגד ממשלות. אם האמריקאים ירצו, נחליף איתם חולצות בסיום".
בטהרן היו קצת פחות ספורטיביים. שידור המשחק הועבר בעיכוב של עשר שניות, כך שבמקרה של קטסטרופה על הדשא, או מחאה יוצאת דופן, המשטר יוכל לחתוך את התמונה.
פיפ"א, התאחדות הכדורגל העולמית, הודיעה שלא תאפשר הכנסת כרזות פוליטיות לתחומי האצטדיון, או כל אביזר שיעורר פרובוקציה. דווקא במחנה האמריקאי, במרחק של 150 ק"מ מהמחנה האיראני, בארמון פיזאי המרהיב, הייתה אווירה משוחררת. לא אשכח שבין השחקנים הסתובבו טווסים, מדיירי המקום. הקפטן תומאס דולי הסביר לנוכחים: "אם נצליח לקרב בין העמים, עשינו דבר גדול. אני מאמין שהמטרה המשותפת היא שלום בכל העולם".
דברי ההרגעה לא עזרו. למחרת, יום המשחק, הסתובבתי כבר משעות הצהריים ליד האצטדיון כמו עיתונאי שמסקר מלחמה ולא אירוע ספורטיבי. חיפשתי דם ותמרות עשן. אוהדים איראניים רבים נהרו במהלך הבוקר לליון, אבל לא בטיסות מטהרן. אלה היו גולים שברחו בזמן ממשטר האייתוללות ונדדו למערב. למרות הריחוק מהמולדת, הפטריוטיות עדיין שיחקה תפקיד.
עשר שעות לפני הפתיחה, במרחק של קילומטר מהאצטדיון, במלון "מרקור", נערכה מסיבת עיתונאים של מתנגדי המשטר האיראני. סיפרו שם שעם כל הכבוד למונדיאל, המשטר שאותו מייצגת הנבחרת ביצע מעשי זוועה, ביניהם הוצאתו להורג של קפטן הנבחרת לשעבר, חביב קאבירי.
"תארו לכם שכאן, בצרפת, מישל פלאטיני היה מוצא להורג", ניסה לזעזע את הנוכחים שחקן הנבחרת האיראנית לשעבר חסן נאייב, שברח לצרפת אחרי שמשפחתו נרדפה.
תופי המלחמה לא הפסיקו להרעיש, אבל על הדשא הספורט הציג את אחת משעותיו היפות. הייתה זו איראן שניצחה 1-2 במשחק הוגן להפליא, שבסופו השחקנים התחבקו.
למחרת, כשבאנו למחנה האיראני החוגג, שאלנו אם גם נגד ישראל הנבחרת שלהם הייתה משחקת. טלאבי, המאמן, הרגיש לארג'. "צריך לשחק", חייך. "כדורגל זה כדורגל, ופוליטיקה היא פוליטיקה, שני דברים שונים".
מונדיאל הוא המקום שבו העת החדשה מכריעה קרבות וסוגרת חשבונות. איראן נגד אמריקה אומנם היה המשחק הפוליטי המרכזי של אותו טורניר, אבל ב–31 ביוני נערך בסט. אטיין עימות לא פחות מתוח, בין אנגליה לארגנטינה. על הדשא שכב חשבון ספורטיבי כואב במיוחד שהאנגלים סחבו מגביע העולם שנערך במקסיקו 1986, אז ארגנטינה ניצחה 1-2 במשחק שנכנס להיסטוריה. את שני השערים לזכות הדרום אמריקאים הבקיע אז דייגו מראדונה, אולי גדול הכדורגלנים בכל הזמנים. שער אחד מפורסם בזכות הסלאלום הבלתי אפשרי שבו חלף על פני חצי נבחרת אנגליה. השער השני, מפורסם אולי יותר, משום שהארגנטינאי נעזר בידו כדי לכבוש. שער לא חוקי שנעלם מעיני השופט.
את ההשפלה הבריטים לא שכחו, ומארגני הטורניר הבינו באיזו כמות חומר נפץ מדובר. לכן את שמינית גמר גביע העולם, מהמשחקים היותר מרכזיים בטורניר, שלחו לסט. אטיין המנומנמת והרחוקה מאור הזרקורים. שהכאוס לא יפגע ביופיה של פריז.
הצהובונים הבריטיים ניפחו את העימות. הכותרת של ה"סאן" בבוקר המשחק הייתה: "אל תבכי בשבילנו, ארגנטינה". לקוראים חולקה תמונת יד בגודל טבעי של המאמן הבריטי גלן הודל, מודבקת למקל, התרסה ליד ההיא של מראדונה. הארגנטינאים לא נשארו מאחור. כותרת העיתון "אולה" צעקה: "אלוהים, תן לנו את היד השנייה".
רק שהמשחק בין השתיים הוא הרבה מעבר לספורט. ב–1982 נערכה מלחמת פוקלנד בין המדינות, ויכוח על שליטה בקבוצת איים בדרום האוקיינוס האטלנטי. טריטוריה בריטית שהארגנטינאים טוענים לבעלות עתיקת יומין עליה.
את הארגנטינאים קל להדליק. מספיק שמזכירים להם את "הגנרל בלגרנו", משחתת שהוטבעה במלחמה על ידי שני טילי טורפדו בריטיים, מהלומה שגבתה את חייהם של 323 אנשי צוות. ארגנטינה לא הצליחה להחזיר לעצמה את השליטה על האיים, לכן הכדורגל היה זירה בהחלט מכובדת כדי להכות בה את הבריטים.
בחדר העיתונות בסט. אטיין פגשתי שעה לפני שריקת הפתיחה את פטריק ווטס, עיתונאי מה"פינגווין ניוז" שבאיי פוקלנד, שלא חש במשבר זהות. "הלוואי שהאנגלים ינצחו, ואם לא אז שההולנדים יעיפו את ארגנטינה ברבע הגמר", הוא ביקש. "זה אומנם רק ספורט, אבל הם חושבים שהאי שייך להם, ואני בריטי בלב".
לא עזר לבחור, אותו ערב היה סוער במיוחד עבור האנגלים. הכוכב הגדול דיוויד בקהאם הורחק, התוצאה הייתה 2-2 בתום המועד החוקי. העימות הוכרע בדו–קרב פנדלים דרמטי, שבו ניצחה ארגנטינה, שרק העמיקה את שיברון הלב האנגלי.
ווטס מאיי פוקלנד יכול היה להתנחם בכך שהאושר הארגנטינאי לא החזיק מעמד. כמה ימים לאחר מכן, בשלב רבע הגמר, הולנד הדיחה את הדרום אמריקאים ושלחה גם אותם הביתה.
יש במונדיאל תמונות שנשארות בזיכרון אף על פי שהן לא ממש השפיעו על זהות האלופה. באותה סט. אטיין, למשל, התקיים משחק בין מרוקו לסקוטלנד. המנצחת הייתה צריכה לקוות שברזיל תנצח את נורווגיה כדי להעפיל לשלב הבא, אין באנקר ספורטיבי מזה.
הסקוטים היו נבחרת איומה, מהחלשות בטורניר, אבל זה לא הפריע להם למלא את האצטדיון באוהדיהם. אלפים רבים עמדו בחוץ וחיכו שבמזל ייפול לידם כרטיס.
הסקוטים שונים מהאנגלים, אף על פי שהם שכנים מאותו אי. אצל האנגלים קל למצוא את החוליגנים שעוברים מהר מאלכוהול לאלימות. אצל הסקוטים שכרות מובילה לא פעם לשירה. אצטדיון שלם ראה את מרוקו מפרקת 0-3 את סקוטלנד העלובה. עשר דקות לסיום, במקום שריקות בוז לשחקנים שבזבזו הזדמנות לעלייה לשלב הבא, הופיעה שירת תודה שהרעידה את היציעים.
בסיום שחקני סקוטלנד עשו סיבוב והודו לאוהדיהם כאילו הרגע ניצחו, ואילו המרוקאים שכבו על הדשא בוכים בלב קרוע. כן, בזמן שהם הביסו את הסקוטים, נורווגיה הדהימה את ברזיל 1-2 ועלתה במקומם לשמינית הגמר.
וישנו גם המראה ההוא, שאולי מסמל יותר מכל את גביע העולם של 1998. יום אחרי שצרפת זכתה לראשונה בתולדותיה בתואר העולמי, נתלתה על שער הניצחון שנבנה בתחילת המאה ה–19 על ידי האדריכל ז'אן שלגרן, בפקודת נפוליאון, תמונה ענקית של זינאדין זידאן, כוכב הנבחרת, בנם של מהגרים אלג'יראים. צרפת החדשה.
יפן וקוריאה 2002
מה שארבע שנים יכולות לעשות. צרפת הגיעה למונדיאל במזרח הרחוק כשהיא אלופת העולם ואלופת אירופה. המהמרים קבעו שהיא מועמדת לגביע נוסף. רק שטורניר כזה הוא עניין של מומנטום. סנגל הדהימה את האלופה 0-1 במשחק הפתיחה, במשחק השני הצרפתים נפרדו בתיקו ללא שערים עם אורוגוואי. נשאר משחק אחרון וקובע, נגד דנמרק, כדי לדעת אם צרפת ממשיכה לשמינית הגמר.
מארגני הטורניר החליטו לאכסן את העיתונאים עם הנבחרות באותו מלון. ככה מצאתי את עצמי ביום המשחק הקובע של האלופה יורד עם שחקניה ללובי ועושה איתם טיול קצר ברחובות הסמוכים לשחרור המתח. לא היה צריך להיות פסיכולוג כדי לראות את מצב הרוח הירוד של השחקנים, את חוסר התקשורת בינם לבין המאמן רוז'ה לאמר. שעות לפני המשחק הבנו לאן נושבת הרוח.
צעדתי ממש ליד זידאן, הכוכב הגדול של המונדיאל הקודם, שאמור היה להיות המושיע. בדרך חזרה למלון מישהו דחף לו מכתב ליד. יכול להיות שזו הייתה בקשה נואשת מאוהד. לא עזר. באותו יום הדנים ניצחו 0-2 את צרפת והעיפו אותה מגביע העולם. דווקא דניס רומדאל הדני היטיב בסיום לבטא את מה שכולם הרגישו: "לא יכול להיות שצרפת נוסעת הביתה כבר עכשיו".
זה היה ללא ספק חודש מכונן לא רק עבור צרפת שקרסה אלא גם עבור קוריאה הדרומית. לא רק מבחינת אירוח הטורניר היוקרתי אלא גם לנוכח ההצלחה המדהימה על הדשא. לפני הטורניר לא נתנו לקוריאנים צ'אנס, אבל מיד אחרי הניצחון על פולין במשחק הראשון היה ברור שמשהו מריח אחרת, וזה לא היה הקימצ'י, המאכל הלאומי.
ההצלחה הייתה גם ביציעים וברחובות. אף פעם לא ראיתי אהדה כזו. מדובר בהיסטריה שהייתה שמורה לביטלס או למייקל ג'קסון בימים שבהם שלט בעולם הפופ.
בפעם הראשונה נתקלתי בנבחרת הקוריאנית בעיר דאגו, לפני המשחק נגד ארצות הברית. אבטחה כבדה, 6,000 שוטרים. שוב, לא רק ספורט שיחק כאן תפקיד: התברר שבחשבונות הפנימיים ישנם לא מעט קוריאנים שסולדים מהנוכחות הצבאית האמריקאית על אדמתם.
אבל ערימות השוטרים ניצבו שם בעיקר כדי למנוע התקפת היסטריה על השחקנים. מחוץ למלון חיכו אלפים, ואז הופיע אוטובוס עמוס בכתובות גרפיטי, מלווה באופנועני משטרה. צרחות, התעלפויות. כל שחקן שם קיבל מעמד של כוכב רוק. אמרו לי שזה עוד כלום, הציעו לגשת לאצטדיון יום לפני המשחק כדי לראות מה הולך שם.
זה היה יום לוהט, 35 מעלות, בלי צל. אכן, מחוץ לחומות המגרש היו פרושים מאות אוהלים ואלפי אנשים. שאלתי מה קורה. סיפרו על שמועה שבקרוב תיפתח קופה וימכרו את מעט הכרטיסים שנשארו. שמועה בלבד. קוריאה הדרומית הגיעה באותו טורניר לחצי הגמר, כשהיא נישאת על גלי האופוריה. מאז לא הצליחה אפילו להתקרב לאותו הישג.
ארצות הברית, כוכבת הסיפורונים הקטנים, השאירה חותם גם כאן. כבר בתחילת המונדיאל היא הטיסה במסוק צ'ינוק ענק את שחקני הנבחרת לבסיס "פעמון החירות" שנמצא בפנמון–ג'ום שעל הגבול עם קוריאה הצפונית. מחלקת יחסי הציבור האמריקאית סחבה אחרי הבחורים המצוינים גם ערימת עיתונאים. אכן מראה מדהים נגלה בפני המשלחת. אחד מול השני, במרחק של מטרים ספורים, עמדו שם חיילי הדרום מול הצפון, לא זזים. ביל קלינטון, נשיאה לשעבר של ארצות הברית, אמר פעם שזה המקום המסוכן ביותר בעולם.
הנבחרת האמריקאית ערכה סיור מצולם, חתמה לחיילים מהמולדת שבדיוק שבו ממשמרת. השוער טוני מיאולה קלט שעל התג שלי כתוב "ישראל" ואמר: "לא דומה כאן למה שקורה אצלכם?". 16 שנה עברו מאז, ואולי אצל הקוריאנים יש, בניגוד אלינו, מגמת שינוי.
מונדיאל הוא מקום שאליו כל העולם מגיע. כוכבים שפעם תליתם פוסטר שלהם בחדר שוטפים לידכם ידיים בשירותים. ב–1998, באצטדיון בנאנט, מיהרתי להיכנס ליציע לפני משחק בין ברזיל למרוקו. איך שאני בא לקחת סיבוב בגרם המדרגות, יורד לקראתי במהירות פלה, מלך הכדורגל העולמי. בשנייה האחרונה זזתי הצדה ומנעתי התנגשות הרת אסון לספורט העולמי (פחות אני, יותר הוא).
בבוסאן שבקוריאה הדרומית עמדתי מול מקומי ענק ולא הייתי משוכנע אם זה אכן הוא, עד ששאלתי את אחת המתנדבות: "זה צ'ה בום קון?". "ברור שזה הוא", היא ענתה. צ'ה בום קון היה עבור ילד ישראלי חובב כדורגל בשנות ה–70 כמו המן הרשע. הכדורגל שלנו השתייך באותן שנים לאסיה והיינו תמיד פוגשים את הקוריאנים במשחקי הכרעה. הענק הזה גרם לי לא פעם לדמעות.
"לא אנגלית, רק גרמנית", הסביר הקוריאני ששיחק כמה שנים בפרנקפורט. בסוף, בעזרת מתורגמן, הוא ענה: "מה עם שפיגלר, עדיין בעניינים?".
בניגוד למונדיאל באירופה, למזרח הרחוק כבר הגיעו פחות אוהדים. ואם הגיעו, הם היו יותר מהעשירון העליון ולא אלה שמוכנים להעביר חודש שלם בשקי שינה בגנים ציבוריים. אבל כמו הסקוטים ב–1998, פה האירים ייצגו את האי הבריטי בכבוד. אירלנד עלתה לשמינית הגמר, ומטוסים שלמים עשו את הדרך מדבלין לסוואן כדי להשתתף בחגיגה. אלפי אוהדים הגיעו כדי לתמוך באנדרדוג במאבקו בספרד החזקה.
זה היה קרוב, אבל אירלנד הודחה מהטורניר בדו–קרב בעיטות 11 מטר אכזרי. בדרך חזרה לחניה נדחסתי לשאטל עם המוני אוהדים אירים, ששברו תוכניות חיסכון ועברו חצי כדור הארץ בשביל להגיע למשחק שבסופו חזרו הביתה כמפסידים.
אני מכיר אוהדים שאחרי כזו טראומה לא יוצאים חצי שנה מהמיטה. ואם כן, זה רק כדי להוציא עצבים. אותה נסיעה התחילה במועקת הפסד אופיינית, עד שמישהו מיושבי האוטובוס, בחור מקועקע מכף רגל ועד ראש, צעק: "לא יכול להיות שנגמר לנו הכוח, לא יכול להיות שאי אפשר להוציא עוד".
ואז בין ענני הדיכאון הוא התחיל לשיר את "תמיד תסתכל על הצד הבהיר של החיים" של חבורת מונטי פייתון. בחצי השעה הבאה של הנסיעה הופיעו רק שירים שמחים ובדיחות. עם כל הכבוד לכדורגל, זה עדיין ספורט.
דרום אפריקה 2010
שערי ברזל וגדר חשמלית קידמו את פני באכסניה של פיטר ואלזה בצפון יוהנסבורג. זו שכונת וילות נאה, רק שכולה סגורה ומחושמלת. לא, אין סיבה לדאגה, הבטיחו המארחים האדיבים. הם רק היו המומים כשביקשתי בערב לצעוד למסעדה הסמוכה. הציעו בידידות שאקח לשם רכב, גם אם מדובר ב–200 מטרים, שתי דקות הליכה.
השמועות על אלימות קיצונית בדרום אפריקה עשו את שלהן. כל רצח הובלט, כל שוד תפס כותרת ראשית. לא פלא שהזהירו מראש שגם כאשר יש אור אדום ברמזור, מוטב ללחוץ על הגז. דווקא את אחד המשחקים הפחות מעניינים בטורניר, סלובניה מול ארצות הברית - כן, שוב האמריקאים נדחפים - תקעו באצטדיון אליס פארק בדאון טאון יוהנסבורג. במשחקי מונדיאל קשה למצוא חניה. המקומות הטובים שמורים לעסקנים ואחר כך למכובדים, ואם נשאר אז לעיתונאים. לי לא נשאר. עשיתי סיבוב אחד עם הרכב, ניסיתי סיבוב שני, ובסוף מצאתי את עצמי באחת השכונות הסמוכות למגרש. מהמקומות שלפני תחילת המשחקים המליצו לתיירים לא להתקרב אליהם. אבל לא הייתה ברירה, שריקת הפתיחה התקרבה.
היו בשכונה מאות אנשים, לא פחות, שעמדו במקומות חניה פנויים והשכירו אותם אף על פי שאין עליהם בעלות. לכו תתווכחו. שילמתי לאחד הבחורים 50 ראנד, והוא הבטיח שאפשר להיות שקט, הרכב באחריותו.
המשחק נגמר ואחריו יש עבודה וריצה לחדרי ההלבשה. יצאתי מהאצטדיון אחרי שהצופים עזבו והשוטרים נסעו לביתם. הכל היה חשוך, כמו במבוא לסרט אימה. נכנסתי לאותה שכונה והמקומות היחידים שהיו פתוחים נראו מאחורי סורגים. זאת אומרת, המוכר עמד מאחורי סורג, שחס וחלילה הקונה לא ינסה לשדוד.
הייתי משוכנע שאת הרומן עם החיים אסיים באותו יום, אין סיכוי שאצא בחתיכה אחת. התקרבתי לרכב שנח באזור חשוך וזיהיתי דמות שישבה על מכסה המנוע. הנה זה מגיע, אפשר להריץ את הקרדיטים. המשכתי בצעדי זחילה ואז זיהיתי - השומר שלי. וואללה, חיכה. נתתי לו טיפ קטן, נכנסתי לרכב והוא המשיך להשגיח מקרוב לכל מקרה של תקלה.
זה היה מונדיאל מסוג אחר, אולי הכי מרגש שחוויתי. כל דבר נראה שם שונה מהנוף המוכר. ביום הפתיחה, המארחים באכסניה הציעו שאחנה את המכונית באוניברסיטה סמוכה לביתם ומשם אמשיך בהסעת אוהדים לאצטדיון. הזהירו שהתנועה בעייתית. אכן, זה היה יום עמוס בפקקים. נדחסתי עם מקומיים לאוטובוס הצפוף. שש שעות לפני השריקה והם כבר היו נרגשים, התבדחו שיהיה לנו מזל אם נגיע בזמן.
ואז כשאנחנו עומדים ולא זזים, מישהו התחיל לשיר את "שושולוזה", שיר עממי בשפת הזולו. האוטובוס, כמו בתרגולת, נחלק לשני קולות מתואמים להפליא. אלה שרים, ההם מלווים. רגע שלא קשור לכדורגל ועדיין מעביר בי צמרמורת.
דרום אפריקה הציגה לבאים נופים מרהיבים, מרחבים בלתי נגמרים. נסיעות של מאות קילומטרים עם בונוס של זריחה במדבר בדרך למשחק. במלון בדרבן קוף נכנס לחדר ושאל שקית סוכר. כשחזרתי פעם לבית הארחה ראיתי באמצע השום מקום שלט קטן שנכתב עליו "פארק אריות".
אני באפריקה, צריך איזה אריה כדי לספר לחבר'ה. הגעתי לבית כמו בעיירות האמריקאיות של פעם, באמצע השממה. קידם את פני בחור במדי צופים שלחץ את ידי והכיר לי את אמו, שישבה על הקופה. חשבתי שטעיתי בכתובת, לא היה שם כלום, אבל הבחור הבהיר ש–800 מטר בהמשך, על דרך עפר, יש שער אדום ושם כבר יפתחו.
15 לביאות ואריות ואני לבד איתם בתוך שמורה. אין פקחים, אף מדריך. אם אני יוצא מהרכב, החיות מסודרות עם בשר לחודש הקרוב. זוהי אפריקה.
היה גם כדורגל, בקור חודר עצמות. אצלנו שולט בחודשים האלה החום, שם קור מקפיא. באליס פארק, יוהנסבורג, רעדתי ביציע כשברזיל ניצחה את קוריאה הצפונית 1-2. הקוריאנים הפתיעו במשחק לחימה מופתי, אפילו הגיעו להפסקה עם 0-0 מכובד, אבל המשך הטורניר היה פחות טוב מבחינתם, עם תבוסות לפורטוגל וחוף השנהב. האגדות סיפרו שכשחזרו הביתה, ציפה להם עונש של עבודות פרך.
מונדיאל הוא אוסף של סיפורים כאלה. יש גיבורים ונבלים. אופוריה שקשה להסביר מול אכזבה שמובילה לדיכאון לאומי. לפעמים אפשר לחשוב שדווקא הספורט, שאמור להיות העיקר, נדחק לתפקיד משני.