זה היה בדיוק לפני 11 שנים. סוף יולי, שנת 2007. שני יריבים מרים, שעוד ייעשו ידידים, ברק אובמה והילרי קלינטון, נתונים בוויכוח קשה. הוא החל על הבמה בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, בעימות של המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות המקדימות. השאלה לאובמה: האם תיפגש בלי תנאים מוקדמים עם שליטי איראן, סוריה, ונצואלה, קובה, צפון קוריאה? תשובתו של אובמה: אפגש. בהמשך הדרך, לאחר שינצח את קלינטון, לאחר שייבחר לנשיא, לאחר שיכהן כמה שנים, אובמה אכן ייפגש עם כמה מנהיגים. גם יחתום על כמה הסכמים. קובה בראשן. וגם איראן – אם כי במקרה האיראני, לא היה ביקור ולא הייתה פגישה.
אבל אנחנו עוד ב־2007, הרבה לפני שאובמה נבחר, הרבה לפני שקלינטון נעשית לשרת החוץ שלו – אגב, את עיקר הישגיו, או מה שהוא רואה כהישגים במדיניות החוץ, השיג אובמה בתקופת הקדנציה השנייה שלו, עם שר החוץ ג'ון קרי לצדו. אנחנו בשלב שבו אובמה מוכן להיפגש, וקלינטון מזהה חולשה. תמימות, היא מכנה את ההסכמה הזאת. “אני לא רוצה שישתמשו בי לתעמולה”, היא אומרת. למחרת מצטרפת לביקורת שרת החוץ לשעבר מדלן אולברייט. היא עבדה אצל הבעל, ביל קלינטון. אבל גם לאובמה יש מישהו שעבד בבית הלבן של קלינטון: אנתוני לייק, לשעבר היועץ לביטחון לאומי. “אומה גדולה והנשיא שלה לעולם לא צריכים לפחד לשאת ולתת עם אף אחד”, קובע לייק. ואובמה מנצל את ההזדמנות כדי לרמוז: קלינטון פשוט דומה לנשיא ג'ורג' בוש. מי שרוצה שינוי, צריך להבין את זה.
שאלת המשא ומתן עם איראן לא הכריעה את הקרב בין אובמה לבין קלינטון, ולא את הקרב המאוחר יותר בין אובמה ליריבו הרפובליקני ג'ון מקיין, וגם לא את הקרב שבו ניצח דונלד טראמפ – המתנגד להסכם הגרעין – את קלינטון – שנאלצה לתמוך, גם אם לא בחדווה, במה שעשה אובמה. אבל אפשר לראות כיצד סיבוב אחר סיבוב, בחירות אחר בחירות, היא ממשיכה לרחף מעל המערכת הפוליטית והמדינית האמריקאית. כך, עוד מאז שג'ימי קרטר הפסיד לרונלד רייגן בצלו של משבר החטופים בטהרן (גם להפסד של קרטר היו כמובן עוד כמה וכמה סיבות).
ועכשיו טראמפ. עוד נשיא אמריקאי שמוכן לדבר, בלי תנאים מוקדמים. והפעם נשיא שאף פעם לא לגמרי ברור אצלו אם מדובר בטקטיקה או בשליפה נמהרת מהמותן. כך או כך, הוא יהפוך את השליפה לטקטיקה. הצעה למשא ומתן ללא תנאים תמיד פופולרית בקרב הבוחרים. קל להגן עליה במשפטים כמו “אנחנו לא מפחדים לדבר” ו”לדבר צריך דווקא עם אויבים”. יצא – הרווחנו פוטו־אופ, ומי יודע, אולי גם פריצת דרך מדינית. לא יצא – כפי שמסתמן לפחות מהתגובות האיראניות המוקדמות והמהירות להצעה - הרווחנו כמה נקודות בדעת הקהל האמריקאית, ואולי, כפי שדיווח “הניו יורק טיימס” אתמול, גם בדעת הקהל האיראנית.
יש לו קבלות
בכל מקרה, יחסית לדברים אחרים שהוא עושה, במקרה הזה נשמעת רק מעט ביקורת על טראמפ והצעתו. למפלגה הדמוקרטית – מלכת המשא ומתן בלי תנאים – קשה לבוא בטענות לנשיא שמוכן לדבר. למפלגה הרפובליקנית – שטראמפ הוא הנשיא שמייצג אותה – יש בחירות קשות על הראש. זה לא הזמן להתקוטט עם הנשיא, ולא הזמן לבחון נושאים מורכבים של מדיניות חוץ. כשאובמה הבטיח בלי תנאים מוקדמים, היה על מי ועל מה לכעוס. תמים, חלש, תבוסתן, חסר ניסיון. כשטראמפ מבטיח בלי תנאים מוקדמים, הוא כבר נשיא עם קבלות: הוא כבר ביטל את ההסכם עם איראן בלי למצמץ מול הזעם והתדהמה. הוא כבר איים על האיראנים בתוצאות איומות ונוראות. הוא כבר שכנע את כולם שהוא יודע להיות בריון, ומוכן להתקוטט עם מי שצריך. במה יאשימו אותו – שהוא חלש מול האיראנים?
יאשימו שאין לו תוכנית, שהוא זורק הצעות לאוויר בלי לדעת מה לעשות איתן אם יתממשו. אבל יכול להיות שטראמפ עושה את החישוב הבא: האיראנים לא יסכימו, כך שלא צריך תוכנית. עצם ההצעה והדחייה היא התוכנית, כי היא תאפשר את המשך המצור הכלכלי והלחץ הדיפלומטי. יכול להיות שהוא עושה חישוב אחר: אם יסכימו, נראה מה אפשר להציע, ומה הם מוכנים לתת, וכך או כך נציג את הפגישה כניצחון – האיראנים הסכימו לשבת עם השטן. וברקע כל זה, כמובן, הפגישה שכבר הייתה, עם שליט צפון קוריאה. מקרה לא זהה, אבל הדמיון ברור. טראמפ נתן פגישה ללא תמורה ממשית. הוא גם קיבל פגישה ללא תמורה ממשית. רק הבטחות. זה הרגיע את הרוחות לזמן מסוים, אבל בשלב זה לא מעבר לכך. צפון קוריאה, על פי דיווחים מהימים האחרונים, ממשיכה לייצר טילים שיכולים לאיים על ארצות הברית.
היא גם ממשיכה כנראה בתוכנית העשרת הגרעין שלה, ובעוד פעילויות שהתחייבה להפסיק. אבל שר החוץ של טראמפ, מייק פומפאו, נסע לשיחות עם הצפון־קוריאנים כבר שלוש פעמים, ובעדות בסנאט לפני קצת יותר משבוע הקפיד להישמע אופטימי. “שום דבר לא השתנה”, אמר. מטרותיה של ארצות הברית נשארו כשהיו, קרי פירוק צפון קוריאה מנשק גרעיני. זה עוד לא קורה כמובן, אבל בינתיים נשלחו 55 תיבות ובהן שרידים של נעדרים אמריקאים ממלחמת קוריאה, לארצות הברית. בסך הכל, יש לאמריקאים כ־5,000 נעדרים מהמלחמה ההיא. עכשיו יצטרכו להבין אם מה שקיבלו הוא באמת שרידים של חלקם, וינסו להבין של מי. וזה לא יהיה פשוט: הקוריאנים סיפקו על כל התיבות האלה רק דיסקית אחת, של חייל אחד. אולי כי זה מה שיש. אולי כי זה מה שמתאים כרגע. לאמריקאים זה מבטיח “חודשים ואולי שנים” של בדיקות עד שיוכלו לפענח של מי השרידים שקיבלו כמחווה של רצון טוב.
אין פרטנר
ההשוואה בין קוריאה לבין איראן מעניינת מסיבה נוספת. הקוריאנים בחרו בדרך של מפגש, ואחריו מי יודע. כרגע זה נראה כמו גרירת רגליים, בתקווה למשוך זמן עד לסוף הכהונה של טראמפ, אולי בעתיד אפשר יהיה לזהות גם מגמה חיובית יותר. האיראנים, כך נראה, בוחרים בדרך ההפוכה. הסירוב למפגש הוא דרכם לגרור רגליים. הסירוב למפגש הוא רמז לכך שאינם משערים שתהיה לטראמפ קדנציה שנייה, ומניחים שיוכלו להחזיק מעמד עוד שנתיים. טראמפ אומנם אמר שלשום שלדעתו עם ישנו את דעתם בקרוב, וירצו לדבר, אבל לא ברור על מה הוא מסתמך. כמובן, הוא יכול להחליט להגביר את הלחץ כדי לגרום להם לרצות לדבר. ואולי הצעתו לדבר מכוונת בדיוק לזה: לפני שהוא מגביר את הלחץ, הוא יוכיח לעולם שלא הייתה ברירה. שאין פרטנר.
נדמה שזה מה שרוצים היועצים הבכירים שמקיפים את טראמפ. הם קצת הופתעו כנראה מהודעתו שהוא מוכן לשוחח, אבל זיהו מיד את הפוטנציאל הגלום בהודעה הזאת. בעצם, זו כנראה הדרך היחידה לעבוד עם טראמפ. לזרום עם מה שיש, ולנסות להוציא ממנו את מה שאפשר. היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון ושר החוץ פומפאו לא מאמינים שאיראן מתכוונת לקבל את דרישות המינימום האמריקאיות. לא בלי מאבק קשה. הם מאמינים שצריך להגביר את הלחץ, אולי עד כדי פעילות צבאית. הם מאמינים שעתיד סביר ליחסים עם איראן אפשר לדמיין רק אם וכאשר יהיו בה חילופי משטר. הם מאמינים שחילופי משטר אינם חלום – זו מציאות שאפשר להגשים.
זה מה שינסו להפיק מהודעתו של טראמפ: ערעור הלגיטימיות של המשטר האיראני. ערעור מבפנים. אמריקה מוכנה לדבר – המשטר מסרב. אמריקה מוכנה לדבר – אבל המשטר מעדיף שאזרחי איראן ימשיכו לסבול ממפולת כלכלית, העיקר לא לדבר. אמריקה מוכנה לדבר – ואנחנו, אזרחי איראן, צריכים גם כן להתחיל לדבר. טראמפ כבר הוכיח יכולת להטריף מערכות, להוציא אזרחים לרחובות, בעדו ונגדו, לערער יסודות חברתיים ושלטוניים. הוא הוכיח שהוא יכול לעשות את זה באמריקה. יהיה מעניין לראות אם יצליח לעשות משהו מזה גם באיראן.