בוב וודוורד מחזיק כמעט מדף שלם בארון הספרים שלי. “מפקדים” – על הגברים שעשו את מלחמת עיראק הראשונה בממשל ג’ורג’ בוש האבא. “האחווה” – על שופטי בית המשפט העליון האמריקאי בשנות ה־70. “מאסטרו” – על אלן גרינספן וימיו בבנק הפדרלי המרכזי. “בוש במלחמה” – על אפגניסטן של תחילת המאה ה־21. “מצב של הכחשה” – ספר שלישי על בוש, ושני על בוש בעיראק, אחרי “תוכנית מתקפה”. “המלחמות של אובמה” – על המלחמות שאובמה ביקש לסיים. אה, ויש גם את “כל אנשי הנשיא”. זה הספר הראשון, החשוב. הספר שהכניס את וודוורד להיסטוריה, לאחר שחשף עם עמיתו, קארל ברנסטין, את פרשת ווטרגייט שהביאה לסופו של נשיא.
הוא כתב על ניקסון, על קלינטון, על בוש הראשון והשני, על אובמה. עכשיו הוא מוציא ספר על טראמפ. שמו “פחד”. הזיכרון קצר, אבל על הארכיון אפשר לסמוך: בכל פעם שיוצא ספר של וודוורד, מתלווה לו סקנדל תקשורתי של כמה ימים. תמיד יש ציטוט מרשיע, תמיד יש גילוי מרעיש, תמיד יש מי שסופג אש. פעם זו קונדוליסה רייס, שפגישה עתיקה שלה עם ראש הסי־איי־אי - שבה לא התרגשה מהמידע שאל־קאעידה עומד לתקוף - נחשפת. או שמתברר שאביו של הנשיא, בוש הזקן, חושב שהיא “אכזבה, לא?” (בוש הכחיש שאמר). פעם זה סגן הנשיא ג’ו ביידן, שמכנה דיפלומט בכיר, ריצ’רד הולברוק, “הממזר הכי אגואיסט שפגשתי”. או הגנרל דיוויד פטראוס, שמתברר שאינו ביחסי דיבור עם היועץ הפוליטי דיוויד אקסלרוד.
אמריקה מאוהבת בפיסות הרכילות האלה, מאחורי הקלעים של הבית הלבן. וודוורד זוכה לגישה, וזוכה לפרסום, וגם מרוויח יפה ממכירות רבי־המכר שלו. הוא רואה את עצמו, במידה מסוימת של צדק, כמי שכותב טיוטה ראשונה של היסטוריה על הממשל האמריקאי. בעצם, זו הסיבה שבעטייה כולם רוצים לדבר איתו. לעצב את דמותם כפי שהם רואים אותה, לתעד את מעשיהם כפי שהיו רוצים שיתפרשו, בגרסה הראשונה הזאת. להשפיע לא רק על ההיסטוריה, אלא גם על האופן שבו תיקרא ותתפרש.
מדרמה לפארסה
גם הספר על דונלד טראמפ כולל את אותה תרכובת של חשוב ופחות חשוב, של מהותי ורכילותי. הבית הלבן הוא תמיד שדה קרב של פקידים ואינטרסנטים, של אגו מתפוצץ ותסכול מצטבר. את הבית הלבן של בוש הבן וודוורד צייר, בספר הראשון, בצבעים עזים של נחישות מלחמתית, בספר השני בצבעים מעורפלים של יציאה לקרב שלא ברורה נחיצותו, ובספר השלישי בצבעים קודרים. הדרמה נעשתה לפארסה, לפחות בעיניו של וודוורד. שר ההגנה דונלד רמספלד לוהק לתפקיד הנאשם. בוש הצטייר כמי שסגנו, ריצ’רד צ’ייני, מנווט למדיניות כושלת. הספר על אובמה היה פחות מרשיע, אבל גם הוא הצביע על תקלות, קשיים בניהול, קשיים בהתוויית דרך.
מהספר על טראמפ התפרסמו רק כמה קטעים. קדימון שתפקידו להריץ את הרוכשים לאמזון. התפרסמה גם הקלטה של שיחת טלפון של וודוורד עם טראמפ. השניים לא שוחחו במסגרת התחקיר לספר. מדוע? טראמפ אומר שלא הגיעה אליו בקשה. וודוורד פירט לו את הניסיונות שעשה להגיע אליו. כך אשו כך, אולי מוטב לנשיא שלא דיבר. הספר מתאר אותו כאידיוט. נשיא שיועציו מתעלמים מדרישותיו, מהנדסים אותו כדי למנוע נזק, לא מאמינים למה שהוא אומר, לא מסוגלים להשתלט עליו, חושבים עליו מחשבות מרושעות.
באף ספר של וודוורד, הנשיא לא נראה גרוע כל כך. ניקסון נוכל, אבל ערמומי. בוש הראשון קצת יבש, אבל מנוסה ויציב. בוש השני אידיאליסט, גם אם לפעמים יותר מדי. קלינטון מלא קסם, גם אם חסר כיוון. אובמה צעיר ותמים, אבל מתכוון לטוב. אין נשיא שספר של וודוורד לא מצא בו פגמים. אבל טראמפ הוא הראשון שוודוורד מוצא בו את כל הפגמים.
זה לא הספר הראשון שמתאר את טראמפ באופן הזה. קדמו לו כמה, שהבולט שבהם הוא “אש וזעם” של מייקל וולף (שיצא גם בעברית, בהוצאת מודן). אלא שוולף נחשף במהרה כמי שדיוק לא מאפיין אותו. כמה מטענותיו בספר הופרכו. כמה מהציטוטים שהביא התבררו כלא לגמרי מדויקים, או לגמרי לא מדויקים. לוולף לא היה מעולם את מה שיש לוודוורד: סמכות ומהימנות של מי שכבר ראה הכל וכבר תיעד הכל.
הבית הלבן אומנם כבר החל במתקפת הנגד הצפויה שלו, וכינה את מה שפורסם השבוע “לא יותר מסיפורים מומצאים”. אבל בתחרות של אמינות, בין טראמפ לבין וודוורד העיתונאי מנצח ביד קשורה מאחורי הגב. אם הוא אומר שראש הצוות, ג’ון קלי, כינה את הנשיא “אידיוט”, כנראה שאכן כך היה, גם אם קלי מכחיש (והוא מכחיש). אם הוא כותב שפרקליטו לשעבר של טראמפ, ג’ון דאוד, כינה את הנשיא “שקרן מזדיין”, כנראה שכך היה, גם אם דאוד מכחיש (והוא מכחיש).
מיהו טראמפ לפי הספר הזה? שר ההגנה ג’ים מאטיס סבור שיש לו הבנה ברמה של ילד בכיתה ה’ או ו’ (מאטיס מכחיש). פקידים בכירים סבורים כמוהו כנראה, אחרת קשה להסביר את מנהגם להעלים מסמכים משולחן הנשיא, כדי שלא יראה אותם ויסיק מסקנות בעייתיות. הוא גם חמום מוח – לכן הורה לחסל את בשאר אסד. שר ההגנה התעלם מההוראה. הוא גם בוטה וגס רוח. את שר המשפטים שלו הוא כינה “מפגר חולה רוח”.
הוא לא מנהל, הוא לא שולט, הוא משנה את דעתו במהירות, הוא שבוי של הרטוריקה של עצמו, הוא לא אהוד על עובדיו, ולא מוערך. אם להודות על האמת, את רוב הדברים האלה האמריקאים לא מגלים עכשיו, הם גילו הרבה קודם. מי מהם שמאמינים, ימשיכו להאמין, ומי שלא מאמינים, או שלא חושבים שזה חשוב, ידבקו בטראמפ.
גם מזל נחשב
זאת בעצם הבעיה עם נשיא שהכללים של פעם לא לגמרי חלים עליו. ספר מרשיע של וודוורד? פעם היה בזה איום ממשי על הנשיא ועל צוותו. היום, כך נדמה, המשחק הוושינגטוני השתנה. העיתונאים ממשיכים לשחק אותו, ולכן מכבירים בכותרות על הנזק הצפוי לטראמפ מהגילויים החדשים. מעניין יהיה לעקוב ולראות אם אכן נגרם נזק, ובאיזה היקף, ובקרב מי. טראמפ, למי ששכח, אמר במערכת הבחירות שלו שאוהדיו לא ינטשו אותו גם אם ייתפס יורה בעוברים ושבים ברחוב בניו יורק. הגילויים של וודוורד – אף אחד מהם לא חמור כמו ירי בחפים מפשע – נותנים הזדמנות לבחון את התיאוריה הזאת.
הם נותנים הזדמנות גם לבחון את האפשרות שרכילות מסדרונות פוליטית, מרשיעה ככל שתהיה, מגלה רק מעט על חשיבותו, כישלונותיו והישגיו של נשיא אמריקאי. מצד אחד, אי אפשר שלא לזוז באי־נוחות בכיסא במחשבה על כך שזה האיש שאנו מכנים “מנהיג העולם החופשי”. מצד שני, השאלה אם קלי כן או לא סבור שהוא אידיוט, ואם מאטיס כן או לא הורה להתעלם מההנחיה הלא מחושבת להתנקש באסד, לא בהכרח מכרעת. לפעמים דמות בעייתית, קשה לעיכול, היא זו שמחוללת שינוי. לפעמים מי שנחשב לא לגמרי חכם – גם על רונלד רייגן היו רבים שחשבו כך – מתברר בדיעבד כדמות ששינתה את ההיסטוריה.
הנה השבוע, במקביל לעדויות המרשיעות בספרו של וודוורד, החל הליך השימוע לשופט עליון שטראמפ בחר. פעם שנייה, בפחות ממחצית קדנציה, שטראמפ ממנה שופט עליון. פעם שנייה שבה המינוי כנראה גם יעבור. קלינטון, בוש ואובמה מינו שני שופטים כל אחד, בשמונה שנות כהונה. אידיוט או לא, מנוול או לא, אהוד או לא, גס רוח או לא (ברור שכן), טראמפ ממנה שני שופטים בשנתיים. וכן, זה בעיקר מזל. אבל גם מזל נחשב. טראמפ מבטיח שבית המשפט העליון – שמרני בנטייתו כבר שלושה עשורים ויותר – יישאר כזה לעוד שנים ארוכות. זה מהלך שיש לו השפעה על אמריקה לא פחות, וייתכן שיותר, מאשר השאלה אם הבית הלבן של טראמפ ראוי לתואר שניתן לו על ידי ראש הסגל: “קרייזיטאון” – עיר המשוגעים.