זה היה השבוע של אבו מאזן, ובעצם השנה כולה. לאט ובטוח הופך הקשיש הזה, שכמעט החזיר את נשמתו לבורא במרוצת החודשים שחלפו, לדמות מפתח בכל התרחשות מדינית וביטחונית שמתקיימת או נבלמת באזור. בשבוע שעבר תיארתי כאן כיצד הכשיל אבו מאזן את הפסקת האש בעזה באמצעות החלטה אחת בשלט רחוק. הוא סירב לקבל את כספיה של נסיכות קטאר ולהעבירם לישראל כדי שתמכור חשמל לרצועה. סעיף החשמל נועד להיות ההישג העיקרי של חמאס בשיחות הפסקת האש, והוא חמק מידיהם. בעזה השתוללו מזעם, גם על ישראל שמוותרת לו בקלות ובאדישות רבה כל כך - וחזרו להבעיר את הגבול. ביום וגם בלילה.
"אבו מאזן יטרפד כל מהלך, לא משנה איזה", אמר השבוע שר הביטחון אביגדור ליברמן בראיון לגלי צה"ל. ליברמן צודק, אבל גם הוא וממשלת ישראל היו נוהגים כמותו, לו ישבו שם במוקאטעה. יש מהלך אחד שאבו מאזן דורש שייעשה, ואם יבוצע, הוא לא יטרפד דבר. מסירתה של הרצועה כולה לשליטת הרשות, על בעיותיה ומנגנוני הביטחון שלה, כפי שהייתה לפני הפיכת חמאס ב־2007. מבחינתו, עזה היא מחוז ממחוזות הרשות, והיא מורדת בשלטון. כל עוד תמשיך למרוד, תקפיד הרשות לענותה.
גם המצרים משתגעים ממנו. אבו מאזן מסרב בעקשנות להתקדם בפיוס עם חמאס, כל עוד לא תוחזר חמאס לשליטתו. במיוחד הוא מסרב להצעה המעליבה של חמאס לקבל על הרצועה את האחריות האזרחית (קרי: ביוב, כבישים ומשכורות לעובדי מדינה) ולהותיר בידם את הזרוע הצבאית. לעקשנות שלו קוראים תנאים מוקדמים במו"מ, ויש בישראל לא מעט פוליטיקאים שעשויים להזדהות עם עצם קיומם.
אחרי שהתפנה לטלטל את חמאס, מתכנן אבו מאזן לעצבן גם את ישראל. הוא ו"המוח" הדיפלומטי מספר 1 שלצדו, סאיב עריקאת. הם הבינו כי מחמאס לא ייצא להם דבר בתקופה הקרובה. ממשלת נתניהו הרי לא תיכנס לשיחות שלום על מדינה פלסטינית בגבולות 67'. אפילו את הבית הלבן הם כבר מזמן הפסידו. בשנה האחרונה ביקשה הרשות את קרבתם של אחרים (רוסיה, למשל, וגם סין), ונחתה לבסוף בזרועות האיחוד האירופי. בכוונת אבו מאזן ואנשיו להפעיל את בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג כנגד ישראל. על מה? על ההתנחלויות לפני הכל. על פרשת חאן אל־אחמר, ועוד כמה סעיפים. ברוח זו נשא אבו מאזן את נאומו בעצרת הכללית של האו"ם. התביעה כבר הוגשה, עתה מצפה רמאללה למוצא פיה של האג. מה כבר יש להם להפסיד.
לאן הלכה ההסדרה
אחרי שהפסקת האש בין ישראל לחמאס קרסה, הגיע הזמן לשאול לאן נעלמה גם ההסדרה. אותה מילת קסמים שנהגתה כאן חודשים ארוכים, וביטאה רצון של כל הצדדים להביא שקט וביטחון ליישובי עוטף עזה כנגד רווחה לאוכלוסיית הרצועה.
ובכן, לא רק שאין מגעים להסדרה, זה הזמן לגלות שבאחרונה לא התנהלו כל מגעים רציניים להסדר כולל ברצועה. מה כן היה? שלושה ערוצים, שנוהלו כמעט בו־זמנית, אבל אף לא אחד מהם טיפס ממדרגת הגישושים הזהירים אל הרמה המעשית. הערוץ הראשון הוא תוכנית האו"ם לשיקום הרצועה, שנתמכה לפרקים בידי הבית הלבן. השני הוא יוזמה להקצאת שטח סטרילי באחד מנמלי קפריסין, שיאובטח בידי צה"ל וישמש את רצועת עזה ליצוא ויבוא. השלישי הוא דיון בעסקת חילופים בין ישראל לחמאס. שלוש היוזמות האלה התקיימו בצורה זו או אחרת בחודשים האחרונים, אבל מאז נכנסו להקפאה.
ניקולאי מלאדנוב, שליח האו"ם לתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, הגה תוכנית גרנדיוזית במושגי עזה. זו כללה סדרה של מיזמים מרשימים, שהיו עשויים לחלץ את הרצועה מהקריסה האטית והבטוחה אל הלא־נודע: תוספת קווי הולכה של חשמל שתמכור ישראל לרצועה, הקמה של מתקן להתפלת מים, כינון בתי חרושת לפועלים עזתים בסיני. לתוכנית הזאת נרתם הבית הלבן. ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, שליחיו של טראמפ, הגיעו לירושלים ושכנעו את ראש הממשלה נתניהו בצורך ההכרחי לשקם את הרצועה. האיחוד האירופי היה שותף למגעים והסכים לתרום מכספו ומהידע המקצועי של אנשיו. המצרים כמובן בירכו, ולא שכחו להזכיר כי פיוס בין עזה לראמללה הוא ערובה להצלחת התוכנית. הם לא טעו, אבל לכך נגיע בהמשך.
גם ישראל הסכימה להנעת התוכנית, ובינתיים נרתמה ליוזמות צנועות יותר ברמת השטח. למשל, תרומה ירדנית של אלפי גנרטורים עבור בתי אב בעזה, כדי שישמשו להפקת חשמל בטווח המיידי. או הצפה של דינרים ירדניים בסכום של כמה מיליונים, שישמשו כמנות דם עבור המשק הרפה. ישראל ניאותה להחליף מטבעות ישנים ושטרות של שקלים, שהתבלו והיו על סף אי־שימוש. הועלו גם הצעות גדולות שהיו רחוקות מדיון אפילו. למשל, כינון ערוץ אווירי בין דוחא לאילת, שישמש את עזה. סחורות יישלחו מעזה ואליה דרך נמל אילת ישירות לקטאר, תוך בדיקה מדוקדקת בפיקוח ישראלי. בחמאס סירבו להצעה. אפשרות שנייה, מציאותית יותר, הייתה שימוש בנמל אל־עריש בסיני. גם היא לא פרשה כנפיים.
האמריקאים פקדו את הבירות הערביות באזור כדי לגייס הון לתוכנית השיקום, ונשלחו הביתה בידיים ריקות. בסעודיה, בקהיר, באיחוד האמירויות ובקטאר ביקשו בנימוס תוקפני שאם אפשר, שלא יגיעו שוב. המארחים התרשמו כי צמד שליחי טראמפ מבקשים את כספם, ולא הרבה מעבר לזה.
שותף שני ל"הריגת" התוכנית היה אבו מאזן. התפקיד שנועד לו היה לנקז לרשותו את ההון שייתרם, ולהעבירו לרצועה. בתחילה הוא נתן אור ירוק, אבל אחרי כמה שבועות נמלך בדעתו. הוא הבין כי התוכנית הזו עלולה לא רק להוציא את הרצועה מהבוץ, אלא גם לגאול את ראשי חמאס מן המשבר החריף בתולדותיהם.
עסקת החילופים קפואה
תוכנית השיקום השאפתנית נכנסה להקפאה. נותר הנמל בקפריסין. הצעה ישנה שהעלה כבר לפני שבע שנים שר החוץ של קפריסין מרקוס קיפריאנו באוזני עמיתו אביגדור ליברמן, שכיהן אז כשר החוץ של ישראל. על פי ההצעה, בנמל לרנקה יוקצה שטח מיוחד שיאובטח בידי ישראל. סחורות המיועדות לרצועה יגיעו לטרמינל וייבדקו היטב. אחרי שיאושרו, יישלחו לנמל עזה בספינות שילוו בסטי"ל של חיל הים. וכך גם להפך: סחורות שייצאו מעזה, יישלחו בליווי סטי"ל ללרנקה, ייבדקו שם ויישלחו ליעדן בחו"ל.
ההצעה נשלחה להקפאה בת כמה שנים, ונשלפה שוב בשנה האחרונה. בחודשים האחרונים התנהלו על אודותיה מגעים בין תל אביב לניקוסיה. בעצלתיים, יש לומר. קיפריאנו כבר מזמן אינו שר החוץ של קפריסין, והממשלה הנוכחית, למרות יחסיה ההדוקים עם ישראל, אינה מתלהבת להעניק למשרד הביטחון מובלעת באחד מנמליה לשירותו הבלעדי וללא הגבלת זמן. אם תקום, תיתקל היוזמה גם בסוגיות סבוכות של מיסוי. אל תחשבו שישראל מסתערת על התוכנית. היא מגששת את דרכה אליה בזהירות ובאטיות. אם תוקם ממשלה חדשה, כאן או שם, או תתלקח מלחמה ברצועה, תישלח גם היוזמה הזו להקפאה. כבר בשלב הזה אי אפשר לומר כי מישהו בשני הצדדים בוחן אותה בהתלהבות.
מה נעשה במגעים מול חמאס לעסקת חילופים? הרבה פחות מכפי שמייצגות התבטאויות של פוליטיקאים על הנושא. שני הצדדים יודעים היטב מה כל אחד רוצה. ישראל רוצה את ארבעת נעדריה: קצין, חייל ושני אזרחים. בחמאס רוצים את התמורה בעצירים, ומסרבים לתת כל תמורה אחרת, כמו הפסקת אש למשל. מדובר ב־46 פעילי הזרוע הצבאית, שישראל עצרה ערב מבצע צוק איתן, בקיץ 2014, בנימוק שהפרו את ההסכמות על שחרורם וחזרו לפעילות חמושה. ישראל מסרבת לשחרר מספר כה רב של עצירים, ומתעקשת שכנגד גופות היא תיתן גופות.
באופן אירוני, האינטרס של חמאס בסיפור הזה מצוי היכן שטמון האינטרס של המשפחות. שניהם יחד באותה סירה. מעט מאוד נעשה בשנים האחרונות בין שני הצדדים בתיק הזה. גם באחרונה. מעודו, מאז שהחל, לא רשם המו"מ לעסקת חילופים התקדמות משמעותית לכיוון של פריצת דרך. רוב הזמן היה משותק.
כך הגענו לשבוע הזה ברצועת עזה. עם הפסקת אש שקרסה, עם מאמצי פיוס בקהיר שמתקיימים כבר שנתיים ומתנפצים כל פעם מחדש, ועם שלל יוזמות לשיקום האוכלוסייה, שקמות ונופלות - הפלא ופלא - לא רק בגלל חמאס.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל [email protected]