מה רוצה אמריקה?

לפעמים תמונת המציאות אינה הניצחונות הרבים בהפרשים גדולים, מיליוני הבוחרים שנתנו את קולם, הקמתה החפוזה של התנועה לעצירתו מכיבוש מועמדות מפלגתו והאמירות המקוממות והמזעזעות הנופלות משפתיו של דונלד טראמפ; לפעמים תמונת המציאות היא קלוז־אפ של כריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי, האיש שהשליך את יהבו ועתידו על דונלד טראמפ וניצב בסופר טיוזדיי מאחורי גבו הרחב של המנצח בשבעה פריימריז והבעתו קפואה, מבוהלת ומקרינה בעתה קיומית של יקיצה מאוחרת התוהה מה עשיתי; אחד המראות המבועתים של פוליטיקאי שאי פעם ראיתי. 

היה זה פרצופו רב ההבעה של כריסטי שהעיד שאפילו לחברו המכשכש בזנבו של האדם יש רגעים שבהם מוטלת נאמנותו בספק והאינסטינקט הטבעי שלו הוא לברוח בצעקות אל תוך הלילה. שום הבטחה שאולי ניתנה לו, כולל סגן נשיא, אינה שווה את ויתורו הטוטלי על עצמאותו ואישיותו. פרצופו המשותק כארנבת הלכודה בפנסי מכונית, הדגים את שחשו רבים כאשר התברר היקף ניצחונו של טראמפ וההכרה שהמיליארדר הוולגרי ששבר כל חוק, תקנה וקוד של טעם טוב בפוליטיקה, הוא האיש שכעת יהיה צריך לנסות לעצור. 

האימה שנשקפה מעיניו של כריסטי היא האימה המרחפת עתה מעל חלק גדול של הציבוריות האמריקאית שקמה למחרת סופר טיוזדיי עם טעם לוואי של גלולה מרה שלא התפוגגה. מעשהו הנכלולי של כריסטי, מופת קלוקל של העדפת טובת עצמו ושאיפה מיוחמת וחסרת תקווה לתפקיד בממשל טראמפ על חשבון חלק ניכר מהדברים שהוא מאמין בהם והציבור שהוא מייצג, היא יותר מאובדן ידידותו של ברוס ספרינגסטין. הוא המיקרוקוסמוס של תהליך מבעית (אין מילה טובה יותר לתאר את המתרחש כאן בחודשים האחרונים) שהביא את דונלד טראמפ לעמדת זינוק אל הבית הלבן.  

מה רוצה אמריקה? האם האומה המרשימה בדרך כלל ירדה מנכסיה הרוחניים והאינטלקטואליים והיא מוכנה להפקיד את עתידה וגורלה בידי מי שבדרך כלל לא הייתה קונה ממנו מכונית משומשת מיד ראשונה שהייתה שייכת לזקנה שנהגה בה לסופרמרקט ובחזרה? האם אחרי עידנים מעורבים של גדולה ומפלה היא בדרכה להיות רפובליקת הבננות הגדולה בתבל? על התהייה הלגיטימית והדוחקת הזאת בשאלות הרבות שהיא מעוררת, לא יהיה אפשר לענות כנראה עד הוועידות הפוליטיות בקיץ שבהן ייבחר המועמד לנשיאות במפלגות ובעיקר בישורת האחרונה, עד לבחירות לנשיאות בנובמבר. 

***

השיטה הפוליטית היא כזאת שעד אז מתנהלות שתי המפלגות בנפרד, בנתיבים מקבילים שאינם חוצים ומתערבבים, חוץ מאשר בעקיצות הדדיות, ניסיונות להשמיץ את היריב, להוציא את דיבתו ולהבאיש את ריחו. אלה - למרבה הצער וגועל הנפש - יהיו השנה בשפע. פרנסי המפלגות והמועמדים הפוטנציאליים, מכלכלים טינה מתועדת, קולנית, מנומקת ויצרית זו כלפי זו. טרם שנבחרה, הכריז טראמפ - באותו גלגול עיני דביבון שלו - כי יתפלא כלל אם הילרי קלינטון תהיה המועמדת הדמוקרטית בהתחשב בעובדה שלדעתו (הלא ענייה) היא שקרנית מדופלמת שאינה ראויה לנשיאות בשל פרשת המיילים ושאינה ראויה להיות המפקדת העליונה על הצבא בשל אירועי בנגאזי. 

קלינטון טרם הפשילה שרוולים באופן מסודר ועדיין לא קפצה ראש למדמנה כדי לפגוש בטראמפ בזירת היאבקות הבוץ החביבה עליו - אבל זה יקרה. בינתיים היא עסוקה בצבירת הנציגים הדרושים להעניק לה את הבכורה. אם תשיג את מבוקשה, אין ספק שחילופי האש העתידיים קלינטון־טראמפ, כולל גרירתו הבלתי נמנעת של ביל קלינטון לקלחת בשל עברו "הציורי" והמשווע לטיפול נלוז ותגובת הקלינטונים שעד עתה לא העלו באוב את ההיסטוריה המוכתמת והבעייתית של המיליארדר השאפתן, יאפילו על כל מה שראינו אי פעם בהתמודדות פוליטית באמריקה. 

סופר טיוזדיי והפריימריז בחמש מדינות נוספות לאחר מכן יצרו מצבים פוליטיים ואישיים בלתי אפשריים. כבר היו דברים מעולם אבל לא בהיקף, בווליום ובאלימות כאלה. במזכר שהוציא מטה קלינטון התבקש ברני סנדרס, בנימוס כמובן, להתפנות מהמרוץ משום שאף אחד אינו רואה כיצד יצליח ללקט את הנציגים הדרושים לנצח ולסור מדרכה של קלינטון לבכורה ולהתמודדות האמיתית. אוהדיו ואנשיו של סנדרס לא אהבו את המזכר והם נחושים להמשיך.

טד קרוז עם ארבע מדינות באמתחתו ומרקו רוביו עם אחת, רוצים גם הם - בתמיכת הממסד הרפובליקני המבועת מאופציית טראמפ - ששני עמיתיהם הנותרים, קייסיק וקרסון, ישובו הביתה כדי לפנות מקום וקולות לקרב הבלימה הגדול. ביום רביעי נתן להם קרסון את מבוקשו כאשר הכריז כי אינו "רואה נתיב פוליטי להתקדם בו" והודיע כי ייעדר מהעימות המפלגתי הבא. זו דרכו הארוכה והנפתלת כהרגלו של קרסון להודיע על פרישתו מהמרוץ. 

בתום חודשים ארוכים מדי שבהם ישב הממסד הרפובליקני בחיבוק ידיים והביט בהתנהלות טראמפ באותה השתאות שבה הביטה בו אמריקה כולה, התעוררה המפלגה השבוע והחלה משמיעה קולות מחאה ודחייה נגד ההשתלטות העוינת עליה. הניסיון לעצור את טראמפ יהיה קשה, ורבים הסיכויים שהמאבק ייגרר עד הוועידה. הדברים עשויים להיות נכונים גם לגבי מחויבותו של סנדרס לרעיון המריץ אותו.

פול ראיין ומיץ' מקונל כבר אמרו את דברם. השניים לקחו טרמפ על האפיזודה המוזרה והעגומה שבה לא הזדרז טראמפ ערב סופר טיוזדיי להתנער מהר דיו מהודעת התמיכה בו של דיוויד דיוק הגזען ומהקו קלוקס קלאן. מאז בושש להדוף אותם מעל פניו במכת גב יד מיומנת שהייתה משרתת אותו, הספיק טראמפ להתכחש להם פעמים רבות. אבל המפלגה והתקשורת, באקט עילאי של ציניות פחדנית וללא עילה ראויה יותר להיתלות בה, ממשיכות להתעמר בו על הלפסוס המיותר הזה. ראיין הכריז כי הרפובליקנים אינם כאלה ומקונל הוסיף כי התנהגותו של טראמפ אינה מייצגת את האתוס הרפובליקני. 

אם כל זה לא היה מוזר והזוי מספיק, מי שהתנדב להוביל את התנועה לעצירת טראמפ וגם נשא השבוע נאום בנושא, הוא לא אחר מאשר מיט רומני, המועמד הרפובליקני ב־2012 שנדרס על ידי ברק אובמה. רומני הוא האיש שהרים את כפפת האגרוף המיותמת והוא שמוכן לחבוט בטראמפ לפי הזמנה. 

***

ועדיין קשה להרפות מהשאלה המטרידה: מה אמריקה רוצה? מסתבר שאחרי שבע שנות אובמה - שלרבים מאיתנו נראו כמאמץ הירואי מוצלח בחלקו לחלץ את אמריקה מהחולות הטובעניים שבה הותיר אותה ג'ורג' בוש - אמריקאים רבים משתי המפלגות מגדירים עצמם כועסים. בעיקר הרפובליקנים הנוחים לכעוס, שהעבירו את הקדנציה של אובמה בהתנכלות ובהפרעה מסיביות לכל מה שניסה לעשות ללא קשר לתוכן או למהות הדברים. 

הכעס המבעבע הזה, שגם אם לא ברור כלפי מי הוא מכוון, עושה את דרכו בסופו של דבר למי ששוכן בבית הלבן. לכן הרשו לעצמם מועמדים רפובליקנים כה רבים שחלקם כבר אינם איתנו לומר על נשיא מכהן דברים שלא נאמרו על נשיא מעולם. זה העורק התפוח והמשורג בצוואר הרפובליקני שטראמפ נעץ בו את שיניו, והדם שהוא יונק ממנו הוא מקור כוחו והפופולריות שלו. זה מה שקורה כאשר מועמד לא שגרתי, נטול כללי התנהגות ואתיקה ובעל פה מלוכלך ולשון משתלחת, פוגש אלקטורט זועם ואת העובדה שהוא משתכר היום פחות משהשתכר לפני עשר שנים וזיהה בהתנהלות הממשל עבירות קשות על תקנון, חוקה וטובת האומה. 

מצד שני, כפי שהוכיחה הצלחתו של ברני סנדרס, גם הדמוקרטים כועסים. באופן מנומק, מאופק ומכוון יותר ועל נושאים בעלי אופי עקרוני ליברלי שאותם הם מבקשים לקדם לכיוונים ליברליים אף יותר. סנדרס הזריק לדיון הפוליטי באמריקה את המילה מהפכה; היא העניקה לו את האטרקטיביות הראשונה ואת הצלחתו; והיא כנראה תמנע ממנו מלהגיע לארץ המובטחת, משום שאמריקה אינה ערוכה עדיין לעכל את המונח מהפכה ולחיות איתו בשלום. סנדרס המריץ את קלינטון שיצאה מהמפגש נחושה וממוקדת יותר. היא תמצה חלקים ממשנתו כדי לרצות את מעריציו המאוכזבים ולהעניק להם חלק ממה שהתרגלו לשמוע והבטחה למה שיקרה. 

אף על פי שהדרמה או הטרגי־קומדיה רחוקה עדיין מסופה, נדמה שהיא מסוג האירועים שהם מפץ קוסמי שרק היסטוריונים וכותבי תולדות הפוליטיקה יצליחו להסביר. לא רק משום שההסברים הזמינים כעת עונים על שאלות מעטות בלבד, אלא משום שהתקשורת - ברגעי רפיון, אוזלת יד, ציניות ומשת"פיות - בגדה בשליחותה וכיסתה את הבחירות כפי שמכסים באמריקה תחרויות תרבות כמו אוסקר, גראמי ואמי ולא עשתה את המוטל עליה. היה עליה לחקור את עברו של טראמפ ולספר על מעלליו הרבים ולהציג לבוחר יותר מאשר אין ספור אירועים שבהם השתתף ולשדר מסיבות עיתונאים סתמיות שהשתרכו לנצח. התקשורת הציבה מערכת הגברה לכל נפיחה מילולית של טראמפ והציגה הישגים עילאיים כמו ראיון בלעדי עם רעייתו מלאניה. 

בכל מקום אחר ושמוט לסת פחות, היה טראמפ חייב לשלם מיליוני דולרים על זמן המסך שניתן לו בחינם. מאות עיתונאים, מומחים, בעלי דעה ועניין, גדשו אולפנים עמוסים לעייפה במשך חודשים שבהם טחנו הלוך ושוב את אותן אמירות משומשות ועבשות עד שלא היה אפשר לשאת יותר את הדברת. את הדפיקות המעטות בטמבון של טראמפ סיפקו יריביו ואפילו לא זכו לפולו־אפ הולם מהתקשורת. ללא תקשורת מתלהמת ולכאורה נייטרלית היה קשה לטראמפ לשווק את הגותו המוגבלת ולהראות כמה נחשק הוא בכל המדינות. 

עבור מי שמושקעים שנים רבות בלהבין את אמריקה, בליטול ממנה את הטוב שיש לה להציע, ועבור מי שמעריכים את אזרחיה ואת שיקול דעתם, מהווה תופעת טראמפ שהתחזקה מהותית בסופר טיוזדיי, סימן שאלה גדול; ממש כתובת אש הבוערת מעל שיקול הדעת האמריקאי שרק לפני שבע שנים בחר בברק אובמה לנשיא. אינני טוען שזה סיפור גמור ושהנה ידו הקטנה (על פי מרקו רוביו) של טראמפ מונחת כבר על התנ"ך ביום השבעתו ב־20 בינואר 2017 והוא מוקף בשבט טראמפ המורחב.

יש עדיין תסריטים סטטיסטיים ומהותיים לעצור אותו, כולל ובעיקר להעניק לוועידת המפלגה את כוחה ההיסטורי שנמוג והתמוסס ברבות השנים שבהן הפכה לחותמת גומי. ועידה כזאת יכולה לקבל החלטות ולהציג מועמד מקובל אחר מטראמפ. אין כל סיבה להספיד או לוותר על מועמדותה האפקטיבית עד עתה של קלינטון ועל הרעיון שברגע אמת והתעשתות תעדיף אמריקה לבחור בה על פני האיש שאף אחד לא חשב עליו כעל נשיא. 

סופר טיוזדיי יצרה מפולת שלגים וזו מידרדרת וגורפת את הניצב בדרכה. יום ההצבעה הזה היה ההוכחה שטראמפ הוא יותר מפה מלוכלך על גלגלים, הוא מועמד פוליטי לכל דבר, עם מאגר בלתי נדלה של בוחרים משולהבים הבולעים בשקיקה כל דבר הבל היוצא מפיו. אולי הדבר החכם ביותר שנאמר השבוע היה מפי ויסנטה פוקס, נשיא מקסיקו לשעבר, שאמר בתגובה לאיומו של טראמפ לבנות חומה על הגבול ולהכריח את מקסיקו לממן אותה: "אין שום סיכוי שמקסיקו תממן את הקיר המזוין הזה". אכן מילה גסה, אבל אולי הנחרצת שנשמעה כאן לאחרונה לצד המלמולים הרפים של אלה שהניחו למפלצת לגדול על ידי זלילת פסולת רדיואקטיבית.