לא בכיס שלו: טראמפ בונה על הכסף וההשפעה של היהודים

העניין המסורתי בקול היהודי באמריקה אינו נוגע למניין הקולות, הוא נוגע להשפעה, לקשרים, וגם לעובדה שהעיתונות נוהגת להתעניין במה שקרוב לבית – והרבה עיתונאים יהודים מרגישים שהסוגיה הזאת קרובה לבית. העניין המסורתי בקול היהודי באמריקה נוגע כמובן גם לכסף. היהודים מרוויחים היטב ותורמים ביד רחבה למועמדים פוליטיים. את המעורבות הזאת המועמדים צריכים.

המעורבות הזאת היא שסיפקה כותרות בימים האחרונים, בעת שטראמפ הצליח לשלות מן המים את הדג השמן ביותר בשלולית התורמים היהודים: שלדון אדלסון, שהודיע על תמיכה ועל תרומה ניכרת למועמד. במאמר שכתב בעיתון "וושינגטון פוסט" נימק אדלסון את החלטתו במילים הבאות: ״האלטרנטיבה להשבעתו של טראמפ כנשיאה ה־45 של ארצות הברית היא אפשרות מפחידה״. ובמילים פשוטות: חשבו מה שתחשבו על דונלד טראמפ, קלינטון נראית לאדלסון גרועה יותר.

 

זה נימוק שלא רק אדלסון שלף כאשר החליט לתמוך בטראמפ. כמותו, עושים רבים מהיהודים המוכרים כרפובליקנים. בחירות, כידוע, הן עניין של בחירה בין חלופות. ומה שמוצע לבוחרים הפעם הן שתי חלופות: טראמפ וקלינטון. זה לא שהיהודים השמרנים מתלהבים מטראמפ – הבחירות באמריקה מתאפיינות השנה בחוסר התלהבות כללי משני המועמדים המוצעים לבחירה, כך שרוב הבוחרים יכריעו בין שני מועמדים שאינם אוהבים. אבל למול האלטרנטיבה, למול קלינטון, יש מהם המוכנים להמר על המועמד של המפלגה שלהם.

כך מגיש הרדיו והטלוויזיה, הרב האורתודוקסי שמולי בוטח, המשוכנע ש״לישראל הוא מועמד הרבה יותר טוב״. כך חבר הקונגרס מניו יורק לי זלדין, הסבור שטראמפ הוא ״מועמד הרבה יותר טוב מאשר הילרי קלינטון״. כך ארי פליישר, דוברו לשעבר של הנשיא ג׳ורג׳ בוש, המקפיד לומר כי יש ״הרבה שאינני אוהב ביחס אליו, אבל אצביע לטראמפ על פני קלינטון בכל יום בשבוע״. 
 

חסרונות רבים 

 

למול התומכים, יש לא מעט יהודים בולטים שהסתייגותם מטראמפ ומהרקורד שלו מגיעה עד כדי החלטה שלא לתמוך בו, ואפילו החלטה לתמוך ביריבתו. האתר ״פוליטיקו״, שהרחיב בשבוע שעבר על מצבו של טראמפ בקרב יהודים רפובליקנים, יצר את הרושם שמדובר בהזדמנות מוחמצת. הרפובליקנים היהודים יכלו סופסוף לקוות לפריצת דרך – יכלו לקוות שבעקבות שמונה שנים של אובמה יצליחו להעביר לצדם יותר יהודים מכפי שהצליחו עד כה. בא טראמפ, וטרף את הקלפים. הרבה יהודים שאולי היו שוקלים להצביע עבור מועמדים כמו מרקו רוביו או ג׳ב בוש, ייסוגו מהתלבטותם ויצביעו לקלינטון. טראמפ, לפי התיאוריה הזאת, הוא פשוט יותר מדי. 
 

שלושה חסרונות מרכזיים יש לטראמפ המרתיעים בוחרים יהודים מתמיכה בו. החשוב שבהם הוא הבוטות המתלהמת שלו. היהודים אינם מחבבים מועמדים המתייחסים באדנות ובגסות למיעוטים אתניים, למהגרים וליריבים פוליטיים. מה שטראמפ אמר נגד המהגרים המוסלמים, הגדר שהבטיח לבנות על גבול מקסיקו, רצונו לגרש את המהגרים הלא חוקיים הבאים מדרום – מיליונים רבים מהם - האופן שבו הוא מתייחס לנשים. כל אלה מקשים על רבים מן היהודים להזדהות איתו. 
 

החיסרון השני קרוב עוד יותר לבית: טראמפ, כך מסתבר בכל עת שיהודי מוכר מתבטא נגדו, הוא מגנט לאנטישמים. משום מה – ויש המאשימים אותו ישירות בזה – לטראמפ נמשכים כל אותם אלמנטים אפלים הסבורים שהיהודים שולטים באמריקה, שהיהודים מזיקים לאמריקה, שהגיע הזמן להשתיק את היהודים, שהגיע הזמן להעמיד את היהודים במקומם. התקרית הבולטת האחרונה בהקשר כזה: כתבת של GQ שכתבה פרופיל של אשתו של טראמפ נאלצה לפנות למשטרה לאחר שספגה מבול של איומים, כולל מסרים בטלפון הכוללים נאומים של היטלר, קללות גזעניות, ותמונה מזויפת שלה עונדת טלאי צהוב. עורך בעיתון "ניו יורק טיימס", שצייץ בטוויטר נגד אנטישמים במחנה טראמפ, הוצף גם הוא במבול של מסרים מאותו סוג. ״אחרי המוסלמים והמקסיקנים אתה הבא בתור״, כתב תומך טראמפ אחד. אחר – יצירתי במיוחד – פרסם פוטומונטאז׳ של הכניסה לאושוויץ עם הכתובת ״טראמפ לנשיאות״ מרוחה על השביל. 
 

גם שמרנים שעמדת המועמדים ביחס לישראל מרכזית עבורם אינם משוכנעים שטראמפ הוא הבחירה הנכונה. הוא אמנם אמר דברים חשובים בנאומו בוועידת איפא"ק, לפני כחודשיים, ואמנם מקפיד לדבר על תמיכתו הבלתי מסויגת בישראל, ואמנם מתכנן (לפי פרסומים מהימים האחרונים בעידודו של אדלסון) ביקור בישראל, לאחר ועידת המפלגה בקיץ – אבל כל אלה אינם יכולים למחוק או להשכיח סדרה של התבטאויות תמוהות שלו בהקשר ליחסי ארצות הברית־ישראל.

טראמפ הבטיח לעשות מאמץ ניכר להשכין שלום בין ישראל לבין הפלסטינים. הוא רמז שיחתור למעורבות של האו״ם במהלך כזה. הוא אמר שישראל תצטרך להחזיר את כספי הסיוע הביטחוני שהיא מקבלת. מי שעוקב אחריו בקפידה יודע: הוא מועמד בלתי צפוי, עם עמדות לא לגמרי מגובשות, ועם מזג חם. אין לדעת מה ידרוש מישראל ביום שייבחר, אך אפשר לנחש שלא יסבול סירוב, ויגיב עליו בתוקפנות. לא בדיוק מתכון מרגיע למי שרוצה בשיפור יחסיו של הממשל הבא עם ממשלת נתניהו.
 

בגלל כל הסיבות האלה, ועוד סיבות הקשורות לעמדתו הכללית של טראמפ בנושאי חוץ וביטחון, הקרובה יותר לזו של ברק אובמה מאשר לזו של הילרי קלינטון (גישה שיש בה ניחוח של בדלנות, עניין מועט במעורבות אמריקאית במשטור העולם, הסתייגות מהצבת עמדות ערכיות במוקד מדיניות החוץ), כמה יהודים שמרנים בולטים מאוד כבר הודיעו שלא יצביעו לטראמפ. אליוט אברמס, יועצו לשעבר של הנשיא בוש, אמר שאינו תומך באף מועמד לנשיאות. רוברט כגן, מיועציו הקרובים של ג׳ון מקיין כאשר התמודד לנשיאות בשנת 2008, הודיע שיצביע לקלינטון. דן סנור, שהיה יועץ של מיט רומני שהתמודד לנשיאות בשנת 2012, הודיע ש״לעולם לא אתמוך בטראמפ״. הסנטור לשעבר נורם קולמן ממינסוטה כתב לסוכנות הידיעות היהודית ש״לא אצביע לטראמפ או קלינטון״. 

 

תירוץ נוח 

 

עד כמה מדובר בהזדמנות מוחמצת ככל שהדברים נוגעים לממסד היהודי־רפובליקני הקטן קשה לשפוט – אולי לאחר הבחירות נהיה חכמים יותר. ליהודים הרפובליקנים יש נטייה קבועה, החוזרת על עצמה בכמה ממערכות הבחירות האחרונות, להפריז בסיכוייהם לזכות בקולות של יהודים בבחירות לנשיאות. בשנת 2004, כאשר הנשיא בוש תמך באריאל שרון ובמלחמתו באינתיפאדה, היהודים הרפובליקנים קיוו לראות שינוי אסטרטגי בהצבעת היהודים – אבל היהודים בחרו בג׳ון קרי ברוב גדול מאוד: 76% לקרי, 24% לבוש. ב־2008 תמכו היהודים באובמה – שכמה מהתבטאויותיו רמזו על מדיניותו המסתמנת (לדוגמה: הבטחתו לנהל שיחות עם איראן) – ברוב גדול עוד יותר: 78%. 
 

בשנת 2012, לאחר ארבע שנים של אובמה, לאחר שכבר הוכח שיחסיו עם ממשלת ישראל רעועים, ובעת שהרפובליקנים העמידו מולו מועמד שעמדותיו מתונות ומרכזיות, מיט רומני, היהודים שוב בחרו במועמד הדמוקרטי – הפעם ברוב קצת פחות מכריע של כ־70%. אם תשאלו פעילים של היהדות הרפובליקנית, הם יאמרו לכם שישנה מגמת שיפור בהצבעה היהודית. אם בשנות ה־90 הצביעו ארבעה מכל חמישה יהודים למועמד הדמוקרטי (80% ב־1992, 78% ב־1996, 79% ב־2000), הרי שבעשור וחצי האחרונים מדובר על שלושה מכל ארבעה, ובבחירות האחרונות אפילו פחות מזה. אם תשאלו פעילים של היהדות הדמוקרטית הם יאמרו שאלה הבלים: אם אפילו בבחירות של 2012 היהודים לא זזו לכיוון הרפובליקני מעבר לשינוי של אחוזים בודדים, קשה להאמין שהיו זזים בבחירות שבהן הילרי קלינטון – לא אובמה החשוד – היא המועמדת.
 

כלומר, בהנחה שהיהודים אכן יצביעו לטראמפ באחוזים נמוכים למדי, הוויכוח יהיה על השאלה האם טראמפ הוא סיבה או תירוץ. האם ליהודים הרפובליקנים לא היה בכלל סיכוי לגייס לשורותיהם הרבה תומכים חדשים – וטראמפ פשוט מספק להם תירוץ נוח להסביר את כישלונם. או שמא אכן היה סיכוי לשינוי מהותי בדפוס ההצבעה של היהודים, בעקבות שמונה השנים הקשות של יחסי אובמה־ישראל, שהוחמץ בגלל שהמפלגה הרפובליקנית בחרה להעמיד בראשה מועמד שיש לו אמנם בת יהודייה, ושיש לו נכד יהודי, ושיש לו חתן יהודי המקורב אליו ומייעץ לו – אבל שרק מעט יהודים מוכנים לראות בו מועמד שייטיב עם מימושם של ערכים יהודיים, ושרק מעט יהודים מוכנים לראות בו מועמד שייטיב להגן על אינטרסים יהודיים, ובעיקר, שרק מעט יהודים חושבים שיהיה טוב לאמריקה. בסוף – עבור רוב רובם של יהודי אמריקה - זה מה שקובע.