עכשיו אפשר לעצור להפוגה קלה במרוץ לנשיאות האמריקאית, ולו רק כדי לרשום ביומן: "רגע היסטורי". רגע היסטורי לאמריקה, רגע היסטורי גם להילרי קלינטון. אמריקה, בפעם הראשונה, מציבה מועמדת לנשיאות מטעמה של מפלגה מרכזית, וזו לא סתם מועמדת, אלא אחת כזו שיש לה גם סיכוי סביר לנצח. קלינטון, לא בפעם הראשונה, ממציאה את עצמה פוליטית מחדש.
קלינטון המציאה את עצמה מחדש ב־1968, כאשר הפכה מרפובליקנית לדמוקרטית, מ"נערת גולדווטר" שעוד הספיקה להתייצב בוועידה שבחרה בריצ'רד ניקסון למועמד הרפובליקנים, וכמה ימים אחר כך כבר הייתה בשיקגו, בוועידה הדמוקרטית הסוערת בכל הזמנים, כתומכת של המועמד (המפסיד) יוג'ין מקארתי.
היא המציאה את עצמה מחדש ב־1998, כאשר החליטה, בהחלטה לא טריוויאלית, לצאת לדרך פוליטית עצמאית שהביאה אותה לסנאט. בינואר 1997, כשעוד הייתה הגברת הראשונה, הזמינה לבית הלבן לשיחה את ההיסטוריונית הנודעת דוריס קרנס גודווין כדי לשוחח איתה על תפקידה של גברת ראשונה בקדנציה השנייה שלה. זמן לא רב קודם לכן פרסמה גודווין ספר מעניין על יחסיהם המרתקים של פרנקלין ואלינור רוזוולט בשנות ה־30 וה־40 בבית הלבן. 50 שנה אחר כך באה כדי לסייע לקלינטון לתכנן את השנים שעוד נותרו לשותפותה עם ביל.
השנה שלאחר מכן הוכיחה שיש הבדל חשוב בין הילרי קלינטון לבין הגיבורה התרבותית שלה, אלינור רוזוולט. ההבדל הוא הבדל אישיותי, וגם, כמובן, הבדל הנובע מרוח הזמן המשתנה. כשהוצע לאלינור רוזוולט להתמודד על משרת מושל מדינת ניו יורק לאחר מות בעלה הנשיא, סירבה להצעה והתמקדה בכתיבה ובהרצאות – בהשפעה מבחוץ. קלינטון בחרה להשפיע מבפנים. בחרה לצאת למסע שלא הוסיף לה חיבה, אך בהחלט הוסיף לה כוח.
היא שוב המציאה את עצמה מחדש כמועמדת לנשיאות ב־2006. אומנם הפסידה בסיבוב ההוא, אך לא הרפתה. אפשר לומר הרבה בגנותה של קלינטון, אך לשבחה יש לומר: היא איננה מהמתייאשים, היא איננה מהמרפים. אם תנצח בנובמבר ותהיה לנשיאה, תתאים לה בהחלט האמרה המפורסמת של לובה אליאב על גולדה מאיר: "היא צריכה להיות ראש ממשלה כי היא הכי רוצה".
שחור לפני אישה
אתמול התברר כי ספירה מדוקדקת של מספר הצירים התומכים בה העניק לה את הניצחון בבחירות המקדימות עוד בטרם יצאו המצביעים לקלפיות בקליפורניה, בניו ג'רזי ובארבע מדינות נוספות שהוטרחו ללא צורך. הפתעה גדולה לא הייתה כאן: ניצחונה של קלינטון היה ברור וידוע כבר לפני מספר חודשים, והסיבה היחידה שבעטיה המשיכה במרוץ היא שיריבה, ברני סנדרס, מסתמן כעקשן בדיוק כמוה. אחד שלא מרפה.
אין לקלינטון סיבה מיוחדת לבוא בטענות. גם היא גררה את אובמה עד ה־5 ביוני של 2008, ואז עוד יומיים, לפני שהסכימה להודות בהפסדה ולהכריז על תמיכתה במנצח. בנאום המפורסם שלה מאז כללה את המשפט על "18 מיליון הסדקים" שהצליחה לסדוק בתקרת הזכוכית הבולמת נשים אמריקאיות מלהגיע לפסגה. עוד שמונה שנים חלפו, והתקרה נופצה. אחרי תקדים אובמה – השחור הראשון, יבוא תקדים קלינטון – האישה הראשונה.
לא לגמרי מפתיע שהשחור בא לפני האישה. כך היה באמריקה גם סדר מתן זכויות ההצבעה: קודם שחורים, אחר כך נשים. לפני שמונה שנים, ערב הבחירות המקדימות בניו המפשייר, וכאשר קלינטון פיגרה בסקרים אחרי ברק אובמה, כתבה הפמיניסטית הנודעת גלוריה סטיינהם מאמר נוקב בעיתון "ניו יורק טיימס" ובו טענה כי הפיגור של קלינטון נובע מסקסיזם. באותו שבוע, קולותיהן של הנשים בניו המפשייר ניתנו בפער גדול לקלינטון, והחזירו אותה למרוץ. את הנשים הללו היא מקווה לגייס כעת כדי להבטיח את ניצחונה המלא בבחירות הכלליות מול מועמד, דונלד טראמפ, שהמילה סקסיזם עוד תוטח בו פעמים רבות.
קלינטון אינה האישה הראשונה המתמודדת על נשיאות ארצות הברית. ויקטוריה וודהול הקדימה אותה בכ־150 שנה כאשר התמודדה על הנשיאות מטעם מפלגה קיקיונית למדי, אולם בעלת משמעות סמלית לעתיד לבוא, מפלגת "שוויון הזכויות". היסטוריונים אינם מסכימים בשאלה האם יש להחשיב את המרוץ שלה ככזה שראוי לספור, משום שמבחינה חוקית לא עמדה בגיל המינימום הנדרש מהנשיא – 35. יום ההולדת שלה חל רק כמה חודשים לאחר הבחירות (שבהן כמובן הפסידה).
המרוץ של וודהול היה עתיר בשערוריות מהסוג שקלינטון מכירה מגלגול בחירות קודם – הבחירות שבהן ניצח בעלה, הנשיא לשעבר ביל קלינטון. כמה ימים לפני הבחירות הופיעו שוטרים ואסרו את המועמדת, משום שפרסמה בעיתונה את דברו של רומן אסור בין איש כנסייה בכיר, הנרי וורד ביצ'ר, לבין אישה נשואה, אליזבת טילטון. זו הייתה אחת משערוריות המין הגדולות והעסיסיות בתולדותיה של אמריקה. ביצ'ר – כמו אישי ציבור רבים שבאו אחריו – היה ללא שמץ של ספק חובב נשים נלהב, שלא תמיד הקפיד על אתיקה של יחסים התואמת את מה שהטיף לו בכנסייה.
חבוטה למדי
השערוריות לא בלמו את וודהול, וגם לא בלמו את קלינטון. הן רדפו אותה כאשר עוד חסתה בצלו של בעלה, הן סייעו לה להשתחרר ממנו ולזכות באהדתם של בוחרים בתחילת דרכה הפוליטית העצמאית, כאשר התמודדה על מקום בסנאט מטעם מדינת ניו יורק. הן שוב מעיקות עליה היום, כאשר חקירה של שימוש לא מורשה בחשבונות דואר אלקטרוני מאיימת לשבש את דרכה לבית הלבן.
הן נערמו עם הזמן למצבור גדול שהכתים אותה, והמאיס אותה על לא מעט בוחרים. קלינטון של 2016 היא מועמדת חבוטה למדי, שאפילו הישגה ההיסטורי לא נחגג בצהלות גדולות. מזלה הטוב – ותכנון מדוקדק – זימן לה יריב לא שקול בבחירות המקדימות. סנדרס היה ועודו מטרד, אך למעט רגעים ספורים לא נראה מעולם כמי שעשוי להיות מועמד ריאלי לנשיאות ארצות הברית (כמובן, את אותו משפט אפשר היה לכתוב על דונלד טראמפ, עד שניצח במפלגתו). וכעת, היא שוב מתייצבת מול מועמד שחולשותיו מאפילות על חולשותיה. יותר משהיא תנצח אותו, בהנחה סבירה שתנצח, הוא יפסיד.
אין מנוס מהמסקנה שמדובר בפוליטיקאית מחוננת. אישה שלא ניחנה בקסם רב, בכריזמה מיוחדת, שלא היה לה ממון רב ולא באה ממשפחה מיוחסת, אישה שהוכתה פעם ועוד פעם על ידי יריביה – אך תמיד התאוששה והמשיכה הלאה. הילרי קלינטון עושה הרבה מאוד עם מה שעשוי להיראות כמעט מאוד. כבר 25 שנה בצמרת של הצמרת ועוד ידה נטויה. היא כבר הייתה בבית הלבן, וכבר הייתה בסנאט, וכבר הייתה במשרד החוץ, ומועמדת, וסופרת של רבי מכר, ונואמת המרוויחה מיליונים עבור הופעותיה, ודמות מוכרת ברחבי העולם.
מה מכל הדברים האלה עשתה בהצטיינות? הנה שאלה שאפשר להתווכח עליה. היא הייתה, ללא ספק, גברת ראשונה שבלטה במעורבותה בחייו הציבוריים של בעלה. לא כל הבוחרים ראו זאת בחיוב, ואת הפרויקט הגדול שניסתה לקדם כגברת ראשונה – ביטוח בריאות – לא הצליחה לקדם. בסנאט הצטיינה בחריצותה, אך לא הותירה חותם. בהצבעותיה, בעיקר אלה הנוגעות למלחמה בעיראק, נכשלה בחיזוי העתיד, והן רדפו אותה אחר כך, כאשר ביקשה להיבחר לנשיאות. אחר כך הפסידה לברק אובמה, אף שפתחה את המרוץ ביתרון ברור. אחר כך הייתה שרת חוץ סבירה, לא יותר מזה. שמה לא יירשם בדברי הימים לצד שמותיהם של שרי חוץ משפיעים וחשובים. היא לא הייתה דין אצ'סון (של הארי טרומן), לא הנרי קיסינג'ר (של ניקסון ופורד) ולא ג'יימס בייקר (של בוש הראשון).
אולי תהיה נשיאה מצטיינת. אם יעלה בידה להיבחר. אך גם אם לא, תצטיין בכך שתהיה הנשיאה הראשונה. כלומר – מקומה בספרי ההיסטוריה מובטח. כלומר – כבר עכשיו אפשר לטעון שהילרי קלינטון היא בן הזוג החשוב יותר במשפחת קלינטון.