יש גבולות שאפילו ריצ'רד ניקסון סירב לחצות, או כך לפחות טוענים כמה מכותבי ההיסטוריה שלו. ב־1960, לאחר מאבק קשה וצמוד, הפסיד ניקסון במרוץ לבית הלבן ליריבו הטלגני ממנו - ג'ון קנדי. זה היה הפסד כואב מאוד. ניקסון בא למרוץ כסגן נשיא. הוא היה פוליטיקאי משופשף, כפי שהוכיח שמונה שנים לאחר מכן, כשחזר ממגרש הגרוטאות הפוליטי לכהונה דרמטית כנשיא. את ההמתנה הזאת הוא חייב כנראה ל"ראש עיר מסוים במערב התיכון", כפי שהגדיר זאת עורך המשנה של העיתון "ניו יורק טיימס" באותן שנים.
ה"טיימס" ירד לדפוס בלילה עם הכותרת "קנדי נבחר לנשיא", כאשר התוצאה עוד הייתה רחוקה מלהיות ודאית. אך ביטחונו של העורך באותו ראש עיר כי הוא "יגנוב מספיק קולות" כדי לאפשר לקנדי לנצח, הספיק. אכן, ההערכה היא שהקולות נגנבו. שיקגו, עירו של ריצ'רד דיילי, אפשרה לקנדי לנצח במדינת אילינוי ב־9,000 קולות בסך הכל. שתי עשיריות האחוז. ניצחונו של קנדי בכלל אמריקה היה קטן עוד יותר: 0.17%.
על מה שקרה בימים שלאחר ספירת הקולות אין הסכמה מלאה. כמה מהביוגרפים של ניקסון טוענים - כפי שטען הוא עצמו - שסגן הנשיא סירב לנהל קרב משפטי ולערער על תוצאות הבחירות. על פי הגרסה הזאת, הנשיא דווייט אייזנהאואר דחק בניקסון לערער, אך הוא סירב, בקבלו את דין הספירה כחלוט וגמור. גרסאות אחרות - באופן טבעי מקורן בדרך כלל בכותבים שניקסון לא היה חביבם - קבעו כי ניקסון דווקא רצה לערער, אך בינתיים שינה אייזנהאואר את עמדתו, וסגן הנשיא הבין שללא תמיכת הנשיא יקשה עליו לקבל תמיכה ציבורית למהלך כזה. כך או אחרת, הוויכוח הזה התעורר לחיים לפני 16 שנים, כאשר ניהלו אל גור וג'ורג' בוש מאבק משפטי על גורל ספירת הקולות בפלורידה. ונדמה שאין ברירה אלא להיזכר בו מחדש, מסיבות אחרות לגמרי, גם כעת, יותר מ־55 שנים לאחר שגבר קנדי על ניקסון.
כך, משום שדונלד טראמפ, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית, יודע לומר כבר עכשיו שהבחירות זויפו לרעתו, נגנבו ממנו. אף מעטפה עוד לא נפתחה, אף קול עוד לא נספר, באף מדינה עוד לא התברר כי הפער קטן מכדי להכריז על מנצח ועל כן מצדיק ספירה חוזרת. טראמפ חוזר ואומר בימים האחרונים שהבחירות מזויפות, בלי לפרט הרבה. "כל כך הרבה ערים מושחתות, ותרמית בחירות נפוצה בהן מאוד", אמר באירוע בוויסקונסין. בציוץ בטוויטר אמר שהבחירות מוטות לרעתו על ידי התקשורת, "וגם בקלפיות". בחירות "מכורות", הוא מכנה אותן. טענה חריפה מאוד; טענה מסוכנת.
מאשימים את השיטה
לא ברור מה טראמפ מנסה להשיג כשהוא קובע כי הבחירות מכורות. יש מי שמניח שהמועמד כבר מחפש לעצמו תירוצים. מצבו במרוץ כנראה חסר תקנה, והשאלה העיקרית כרגע אינה אם יפסיד - אלא באיזה הפרש יפסיד, כמה מדינות שמרניות ינטשו אותו ויעברו לטור הדמוקרטי, והאם ועד כמה ישפיעו התוצאות הללו על שליטתה של המפלגה הרפובליקנית בסנאט ובבית הנבחרים. לטראמפ, שבנה קמפיין על תדמית של "ווינר" נצחי, אין עניין להצטייר כלוזר. לכן הוא מוכרח להטיל אשמה על גורם חיצוני.
לא הוא שהפסיד, אלא מישהו אחד גרם לו להפסיד באמצעים פסולים. לעתים זאת התקשורת - שצריך לומר ביושר, אכן הייתה נגדו מתחילת הדרך (אם כי היא שליוותה כל צעד שלו ביודעה שטראמפ מביא רייטינג). לעתים זאת המפלגה הדמוקרטית - המצעידה לקלפיות בוחרים שאינם אמורים להצביע. ראשי ערים מושחתים, מנגנון איגודים מסואב, מערכת פוליטית משומנת שהתייצבה כולה נגדו.
האפשרות האחרת היא שטראמפ אינו מחפש תירוץ, אלא מחפש מרעום שיצית מחדש את אש הקרב בבוחריו. משהו שיטה את הכף לפני הרגע האחרון. ומכיוון שעד כה כל האמצעים שנקט נכשלו - הם לא היו משקל־נגד מספיק כדי לחפות על הקלטת הלוהטת ועל צרור העדויות הנוגע ליחסיו עם נשים שאיתרע מזלן להיתקל בו - הוא מנסה אמצעי חדש.
החשש מפני גניבת הבחירות אינו חדש לבוחרי המפלגה הרפובליקנית - הם תמיד חרדו מפני המנגנון הדמוקרטי; מפני המהגרים הלא חוקיים שכביכול מצביעים לדמוקרטים; ומפני השחורים, שפקידי הקלפי לא יודעים להבדיל ביניהם, שמצביעים לדמוקרטים (ויש לומר: גם הדמוקרטים מרבים להתלונן על הרפובליקנים המונעים מבוחרים לגיטימיים, בעיקר שחורים, גישה לקלפיות). אלא שטראמפ מעביר את החרדה המפלגתית למישור האישי. אין מדובר בדמוקרטים נגד רפובליקנים. מדובר בממסד - דמוקרטי, רפובליקני, תקשורתי - נגד טראמפ. מדובר בניסיון של ממסד כוחני למנוע מהציבור לומר את דברו.
טענת הבחירות המכורות אינה חדשה בסיבוב הבחירות הזה. עוד לפני שהיה טראמפ, היה ברני סנדרס, מועמד דמוקרטי שניסה לגבור על הילרי קלינטון ונכשל. הוא עצמו לא התלונן באופן שבו טראמפ מתלונן - ומראש - על הבחירות שנמכרו. אבל היו לא מעט מתומכיו שהשתמשו באותם טיעונים ובאותם מונחים. הממסד נגד סנדרס, השיטה מושחתת, הבחירות מכורות. להוכחה גייסו מיילים מודלפים שהוכיחו - מה שהיה ברור לכל - שבכירי המפלגה והנהלתה אכן העדיפו מועמדות של קלינטון על פני מועמדות של סנדרס.
המקור לתלונות ההן היה דומה למקור התלונות של טראמפ; פעילים רדיקלים המסרבים להאמין שאמריקה בוחרת אחרת מכפי שהם בוחרים, ומחפשים סיבות נסתרות, מניעים אפלים, להפסד מועמדם. אלא שיש הבדל ניכר בין מה שעשה סנדרס בתלונות הללו לבין מה שטראמפ מאיים לעשות. סנדרס, לאחר שהפסיד, גרר את רגליו למשך זמן קצר, אך לבסוף בחר להתייצב מאחורי המועמדת קלינטון. טראמפ רומז שלא יקבל בהבנה או בהשלמה תוצאה שתבשר את כישלונו. הוא רומז שימשיך לטעון כי הבחירות נמכרו וכי התוצאה אינה משקפת את רצון הבוחרים.
האשמת השיטה המושחתת בתוצאה פוליטית לא רצויה או במדיניות שנויה במחלוקת, היא עניין מקובל - ובעייתי (אגב, גם בישראל, ודוגמאות לא קשה למצוא). היא נפוצה בהקשר אידיאולוגי: סנדרס ותומכיו, ובהם הסנטורית הפופולרית אליזבת וורן, נוהגים להאשים את "השיטה" בקשיים הכלכליים של אמריקאים מקבוצות שונות. הם מבקשים לשנות את השיטה. היא נפוצה גם בהקשר פוליטי: בשנה שעברה דווח כי שר החוץ ג'ון קרי מאמין עד היום שמקור הפסדו בבחירות 2004 לג'ורג' בוש אינו אלא בהטיה של הבחירות באוהיו. מכונות ההצבעה, כך הוא מניח, היו מתוכנתות להנפיק ניצחון לבוש. בלי אוהיו לא היה הנשיא נבחר לכהונה נוספת. בלי ההטיה המכוונת קרי לא היה מפסיד.
הסכנה הגלומה בהטחת האשמות כאלה ברורה: אם השיטה היא שאשמה, אם השיטה מתוכננת כך שלא יהיה אפשר להביא לשינוי פוליטי או מדיני בדרך המקובלת - הצבעה, הכרעת הרוב, דמוקרטיה - המסקנה עלולה להיות קשה: נטישת ההליך הדמוקרטי לטובת חלופות מוצלחות פחות ואלימות יותר. זה, כמובן, החשש של כל מי שמזדעזעים מניסיונו של טראמפ לקעקע מראש את הלגיטימיות של תוצאת הבחירות. החשש הוא שטראמפ יסית, ושתומכיו יוסתו; שיהיו הפגנות, שתהיה אלימות. זה חשש מובן, וראוי לתת לו את הפרופורציה הראויה. אמריקה כבר ידעה בחירות שנויות במחלוקת בעבר, וכבר ידעה הכרעות על חודו של קול שהובילו לטענות על גניבת הבחירות. באחת מעצרות הבחירות של הילרי קלינטון לפני כמה ימים עלה אל גור לבמה כשהקהל מריע לו בקריאות "אתה ניצחת". כלומר - קהל דמוקרטי שעודו מאמין שבחירות שנת 2000 נשדדו מאל גור ומהמפלגה הדמוקרטית. אולי בפעילות חשודה של מושל פלורידה דאז, אחיו של המתמודד הרפובליקני, ג'ב בוש. אולי בהכרעה חשודה של בית משפט עליון שיש בו רוב רפובליקני.
השלמה ופיוס
האמריקאים אוהבים את תיאוריות הקונספירציה האלה. הדמוקרטים אוהבים אותן, כמו שאפשר לראות במקרה של גור, או בזה של קרי, והרפובליקנים אוהבים אותן, כפי שאפשר לראות בסקרים הבוחנים את התמיכה בטענותיו של טראמפ. לפני כמה ימים נשאלו בסקר אם הם מסכימים עם טענתו של טראמפ כי הבחירות עשויות "להיגנב" באמצעות הונאת בוחרים. 38% מהם השיבו שהם "די מסכימים" עם הטענה, ועוד 35% השיבו כי הם "מסכימים בהחלט" עם הטענה. השאלה כמובן תהיה כמה מהם יסכימו בדיעבד שהבחירות אכן נגנבו, וכמה מהם ירצו בדיעבד לערער על החלטת הבוחרים כאשר תהיה סופית.
בשנת 2000, לאחר מאבק מר שארך כמה שבועות, עד להחלטת בית המשפט העליון, הודיע אל גור לאוהדיו על תבוסתו ועשה זאת במילים הללו: "ההיסטוריה מזמנת לנו דוגמאות רבות של מרוצים מעוררי מחלוקת, קשים, שהציבו אתגרים לרצון הציבור. מרוצים אחרים נגררו במשך שבועות רבים בטרם באו לידי הכרעה, ובכל המקרים הן המנצח והן המפסיד קיבלו את התוצאות בהשלמה וברוח של פיוס. גם אנחנו נעשה כך".
בעוד שלושה שבועות נדע מה יעשה טראמפ. בהנחה שיפסיד.