כשהילרי קלינטון הודיעה על כניסתה למרוץ לנשיאות, באפריל 2015, שום גבה לא התרוממה, שום רחש של תדהמה לא נשמע. קלינטון רצה לנשיאות כבר 16 שנים בערך, מאז החליטה שעם תום שתי הקדנציות של בעלה, הנשיא ביל קלינטון, הגיע תורה – תחילה להיבחר לסנאט, אחר כך לנסות את הנשיאות, להיכשל, לקבל את המינוי לשרת החוץ, לפרוש ולהתחיל להתכונן למרוץ השני.
דונלד טראמפ הצטרף למרוץ לנשיאות בערך חודשיים אחרי ההודעה הרשמית של קלינטון. "אנחנו צריכים מישהו שיוכל לקחת את המותג של אמריקה ולהפוך אותו גדול שוב", אמר בנאום ההכרזה. הססמה Make America great again הפכה ססמת הקרב שלו. אך לפני שנה וחצי איש לא לקח ברצינות את ההכרזה שלו. "ניסיון שסיכוייו נמוכים", הגדיר "הניו יורק טיימס" בידיעה שדיווחה על הכניסה למרוץ. יש ימים שבהם נדמה שהעיתון ועורכיו עדיין מתקשים להאמין שהניסיון הצליח. שטראמפ אכן היה למועמד וניצב כיום במרחק נגיעה, טעות דגימה, מהבית הלבן.
בנובמבר ובדצמבר, כמה חודשים לאחר שנכנס למרוץ הפריימריז, וכאשר איש עוד לא האמין שינצח בו, אפילו שהסקרים היטיבו עמו כבר בשלב ההוא, חולל טראמפ את הסערה הגדולה הראשונה. מאז עומד המרוץ בסימן סערות כאלה. היו עוד מועמדים – בשתי המפלגות, כמובן. היו עוד דרמות שנוגעות להם ולקרבות הקטנים והקטנוניים ביניהם; אבל טראמפ, בכל פעם מחדש, הצליח להעמיד את האחרים בצלו. להאפיל עליהם בנועזותו, בחוצפתו, בבוטות שלו.
הפעם הראשונה באה לאחר פיגועי הטרור בפריז בנובמבר 2015 – פיגועים שכולם, כמובן, גינו בחריפות. אך לא טראמפ. במקום לשגר את מילות הגנאי המסורתיות, טראמפ הודיע שאם וכאשר ייבחר לנשיא ינקוט מדיניות חדשה: הוא יערוך רשימות של מוסלמים שמתגוררים באמריקה ולא יתיר למהגרים מוסלמים נוספים להיכנס. כשנשאל מה גרם לו לבחור בקו נוקשה כל כך בנושא הזה, השיב במילה אחת: "מוות". כלומר, סכנת המוות האורבת למדינה שתכניס אליה מהגרים מוסלמים.
ההכרזות האלה לא עברו בשקט, כמובן. טראמפ הותקף מצד הדמוקרטים ומצד מתחריו הרפובליקנים, שעוד הניחו שהתבטאויות כאלה מחסלות את סיכוייו להיות מועמד לנשיאות. אז הם עוד הניחו שהנה, פיו הגדול של טראמפ קבר אותו. אך אלה ואלה טעו: משערורייה אחת לשנייה טראמפ פרח. עד שבשלב מסוים הגיע למסקנה שגם אם יפתח באש על עוברים ושבים ברחוב, הדבר לא יפגע באהדת הבוחרים אליו.
לקלינטון הייתה בעיה הפוכה: ככל שניסתה לזכות באהדת הבוחרים, כך הלכה והתבהרה העובדה המצערת, מבחינתה, שהנשיא ברק אובמה כנראה טעה כאשר לגלג עליה באחד העימותים ביניהם ב־2008, בקביעה שהיא "חביבה מספיק". כבר בבחירות ההן נשמעו דיבורים על הקושי של קלינטון להתחבב. כעת התברר ששמונה שנים חלפו, אך הקושי נותר כשהיה. קלינטון הלכה לסעוד במזללות עממיות, נפגשה עם פעילים, הסתובבה בין אזרחים, חיבקה תינוקות, כל מה שמועמד אמור לעשות – ועדיין לא התחבבה. היו כמובן לא מעט בוחרים שהתכוונו להצביע עבורה בכל מקרה, אך התחושה הטכנוקרטית שהתלוותה למרוץ שלה נמשכה.
בא כחוצן
קשה לזכור, אך קלינטון וטראמפ לא היו המועמדים היחידים במרוץ הזה. בינואר 2016 החלה הצבעת המדינות השונות בבחירות המקדימות. הדמוקרטים הציגו שלושה מועמדים בלבד, מספר עלוב למדי שסיבתו ברורה: קלינטון הצליחה לשכנע את רוב בכירי המפלגה שאין טעם להתמודד מולה, שהיא תנצח. בדיעבד כמה מהם בוודאי מתחרטים מרה על החלטתם לא להיכנס לזירה. מי שנכנסו היו שניים: מרטין אומלי ממרילנד, שפרש במהרה, וברני סנדרס מוורמונט, שנדבק לקלינטון כעלוקה כמעט עד סוף המרוץ, גם כשהיה כבר ברור שלא ינצח.
סנדרס החל לאותת על כוונותיו הרציניות, ושאין לו עניין לשמש שטיח במסעה של קלינטון למועמדות, כבר בהצבעה הראשונה במדינת איווה. קלינטון ניצחה אותו בהצבעה ההיא, אך רק ב־0.3%. היא הפסידה בהצבעה במדינה השנייה, ניו המפשייר. אחר כך ניצחה בארבע מדינות והפסידה בחמישית, בשמינית ובתשיעית. ממילא הסתמנה מגמה: סנדרס סוחף צעירים, ליברלים, אנטי־ממסדיים, שמחפשים קול חדש ומסר רדיקלי, ומנצח לעתים, בעיקר במדינות שיש בהן הצבעה ממוקדת בהתוועדויות ולא בהצבעה רחבה בקלפיות. לקלינטון היה מנגנון וכסף, לסנדרס הייתה התלהבות וכריזמה. איש מהם לא זכה בדי צירים לוועידה כדי לזכות במועמדות, אך לקלינטון היה יתרון מוקדם של סופר־צירים – אנשי מנגנון ומנהיגי המפלגה – שתמכו בה. בזכותם הובטחה מועמדותה. אך העובדה שנזקקה להם אותתה על הבעיות שמלוות אותה עד היום.
חיי הפריימריז של טראמפ היו מסובכים יותר. 12 מועמדים רפובליקנים קיבלו קולות ממצביעיה הרפובליקנים של איווה בבחירות המקדימות. הסנטור מטקסס טד קרוז ניצח עם קרוב ל־28% מהקולות. קרלי פיורינה, ג׳ון קייסיק, מייק הקאבי, כריס כריסטי, ריק סנטורום וג׳ים גילמור קיבלו כל אחד פחות משני אחוזים. טראמפ הגיע למקום השני והקדים את המועמדים שנחשבו הרבה יותר ממנו, הסנטור מפלורידה מרקו רוביו, ומושל פלורידה לשעבר ג׳ב בוש.
בניו המפשייר טראמפ ניצח, ואז ניצח גם בדרום קרוליינה, בזכות מה שבעצם הביא גם לניצחונו הסופי: הבוחרים שלא רצו בטראמפ פיצלו את קולותיהם בין מועמדים שונים – רוביו וקרוז קיבלו כל אחד כ־22% מהקולות בקרוליינה. אך אלה שרצו את המסר הייחודי של טראמפ, הנבדל לטובה ולרעה, בחרו בו.
בקיץ הגיעו שני המועמדים לוועידות מפלגתם כשמצבם דומה. טראמפ, שמעולם לא היה רפובליקני אדוק, ושעמדותיו בנושאים רבים – כלכליים ומדיניים – אינן דומות לעמדות שנקטה המפלגה בעשורים האחרונים, בא אליה כחוצן שמצא את עצמו לפתע במרכזה של מסיבת בני אדם. בכירים רבים בחרו לא לבוא לוועידה, בהם הנשיאים לשעבר בוש ובוש והמועמדים לשעבר לנשיאות מיט רומני וג'ון מקיין.
טראמפ היה מועמד אנטי־ממסדי במלוא מובן המילה: נגד הממסד של וושינגטון, ואף הממסד של מפלגתו שלו. הוועידה הייתה ההזדמנות שלו לאחד את הכוחות, לשלוח מסר של אחדות. אך ניהולה היה כושל. החדשות העיקריות שדווחו ממנה נגעו לנאום האומלל של רעיית המועמד, מלניה טראמפ, שפסקאות שלמות ממנו הועתקו מילה במילה מנאום נושן, ומוצלח יש לומר, של רעיית הנשיא מישל אובמה. קלינטון, שוועידתה הייתה בשבוע שלאחר זו של טראמפ, בחרה לסגנה את טים קיין מווירג'יניה. סנטור שלא תורם לה הרבה בצד הפוליטי – שליטתו בספרדית אולי מסייעת לחזק את כוחה בקרב קהילה שהייתה מצביעה לה בכל מקרה – אלא מחזק את תדמיתה הסולידית, כמי שמוכנה להיכנס למשרד ולהתחיל לעבוד כבר ביום הראשון. זה היה צעד שמעיד על ביטחון עצמי.
גם קלינטון באה לוועידת המפלגה בפילדלפיה, ומשימתה הייתה לאחד את המפלגה. אך בניגוד לטראמפ, היא הצליחה במשימה הרבה מעבר למצופה. אומנם ביום הראשון עוד נערכו ברחבי העיר הפגנות של אוהדי סנדרס זועמים, שטענו כי המועמדות נשדדה מהסנטור מוורמונט ומחו על החלטת המפלגה להציב בראשה ידידה של אילי הון ובכירי וול סטריט. אבל קלינטון, בסיועו הנחרץ של סנדרס ובסיועם המועיל עוד יותר של הנשיא המכהן ורעייתו, שמה קץ להבלים הללו. המפלגה התאחדה מאחוריה כדי לגרור אותה במעלה ההר המוביל את הבחירות.
זה לא קרה לטראמפ. הוא היה ונשאר מועמד שמפלגתו מתקשה לתמוך בו. יש מי שכן ומי שלא, יש ימים שכן וימים שלא. בכל פעם שאלתר שערורייה, מישהו הסתייג ממנו. לסגנו בחר במושל אינדיאנה מייק פנס, המחזק אותו בקרב הקהל המסורתי של אוונגליסטים שמרנים. אך אפילו ביניהם התגלעו פה ושם מחלוקות שנשמעו בפומבי.
פרשה רודפת פרשה
טראמפ אומנם איבד פופולריות אחרי הוועידה המוצלחת יותר של הדמוקרטים, אך הוא הצליח לשקם את מעמדו. התברר שבאמריקה יש די בוחרים שהמסר שלו מתאים להם. בוחרים שאיבדו אמונה בממסד הפוליטי, שסבורים שהגיע הזמן לניעור חזק של השיטה, שנעתרים למסר בומבסטי, פופוליסטי כלכלית, אך בה בעת כוחני. תיאורטיקנים שבחנו את הסנטימנטים שלהם מצאו כמה דרכים לאפיין אותם: הם לבנים, משכילים פחות, הם גברים, הם סבורים שוושינגטון לא מקשיבה להם, הם מתנגדים להגירה ולא מרגישים בנוח עם מגוון גזעי ותרבותי.
והם לא סובלים את קלינטון, המייצגת את כל מה שקשה להם: ממסדית, מקושרת, בצמרת השלטון כבר הרבה שנים, פוליטיקאית בנשמה, נתמכת בקרב מיעוטים, מקפידה על ערפול של מסריה כדי לא להרגיז איש. המצביעים האלה מתעבים את מה שהיא מייצגת, ואותה באופן אישי. הם סבורים שהיא שקרנית. שערוריות שנכרכו בשמה בתקופת מערכת הבחירות רק העצימו את התחושה הזאת. קלינטון הסתבכה בפרשת רצח הדיפלומטים בבנגזי עוד הרבה לפני הבחירות, אך הכישלון לזהות מה שהיה שם באמת ולהודות בו רדף אותה.
אחר כך באה פרשת המיילים: קלינטון עשתה חוק לעצמה והשתמשה בסרבר אישי גם למיילים שיש עליהם חיסיון. אחר כך התגלו עוד מיילים, ונשלפו מן הארכיון עוד שלל פרשיות. טראמפ הדביק לה את הכינוי "קרוקד הילרי" – הילרי הנוכלת – והכינוי נשמע לבוחרים רבים סביר. בסקר מהשבוע שעבר התברר שיותר אמריקאים רואים את טראמפ כראוי לאמון מאשר את קלינטון. ולא שהיו חסרות להם סיבות לחשוד גם באמינותו של טראמפ. ככל שהעיתונות העמיקה לחפור בעסקיו ובהתנהלותו, התגלו עוד ועוד סיבות לחשוד בו.
האוניברסיטה שלו חשודה ברמאות, עסקי נדל"ן שלו נתבעו, אנשים שעשה איתם עסקים טענו שהונה אותם, מוצרים שפרסם התבררו כחסרי ערך. השליטה שלו בנושאים שעל סדר היום לא הייתה מרשימה, מה שקל היה לזהות בעימותים נגד קלינטון. קלינטון ידעה להשיב על שאלות בפרטנות ובידענות, טראמפ השיב בססמאות ובאמירות כלליות.
כבר בתחילת הקמפיין התברר שטראמפ הוא המועמד שמנהיגים ברחבי העולם לא רוצים לראות בבית הלבן – מלבד, אולי, ולדימיר פוטין הרוסי הזוכה למחמאות חוזרות ונשנות מן המועמד. טראמפ אומנם העלה ספקות בנוגע להמשך התמיכה של ארצות הברית בנאט״ו, אך נושאים רציניים מן הסוג הזה – שאלות שנוגעות למדיניות – עמדו במרכז הקמפיין רק לעתים רחוקות. רוב הזמן עמדו במוקד שאלות קטנוניות, רכילותיות. קלינטון התייבשה והרגישה רע, והשאלות על בריאותה עמדו במרכז יומיים־שלושה. טראמפ התקוטט עם הוריו של חייל אמריקאי מוסלמי שנהרג בקרב, וחולל מהומה. קלינטון טענה שטראמפ זוכה לתמיכתם של גזענים לבנים. היא כינתה את תומכיו "סל של ראויים לגינוי". טראמפ רמז שתומכי התיקון השני לחוקה, המאפשר לשאת נשק, הם שידעו איך לטפל בקלינטון.
קשה לשחזר את שלל ההתבטאויות, העלבונות, השערוריות והמבוכות שזימן המרוץ הזה. אנשי האתר ויקיליקס שמו את ידם על מצבור מיילים ממטה קלינטון, ובכל שחרור של מיילים היה פוטנציאל לשערורייה חדשה. מה קלינטון אומרת על זה, ומה היא חושבת על ההוא, וכיצד הודלפו לה שאלות לפני העימות בידי מקורבת שהועסקה בסי־אן־אן. אבל כמו תמיד, השערוריות של קלינטון התגמדו אל מול אלה של טראמפ: קלטת לוהטת גילתה מה טראמפ חושב על נשים וכיצד הוא מדבר עליהן, ואולי גם כיצד נהג בהן בפועל. טענות על הטרדות מיניות, אולי אפילו אונס, מרחפות באוויר שבועות רבים.
כל זה הוביל לתוצאה צפויה: ככל שהקמפיין נמשך, הלכו הבוחרים ונעשו עגמומיים. חלק ניכר מהם מרגישים ששני המועמדים אינם מתאימים. חלק ניכר מהם מרגישים שהשיטה ניפקה תוצאה שאין ממנה מוצא. חלק ניכר מהם מרגישים שאמריקה נמצאת בעידן פוליטי בעייתי. בארבע השנים הבאות ישב בבית הלבן נשיא, או נשיאה, שהבוחרים לא תולים בו ובה תקוות רבות.