החלטת בג"ץ אתמול לבטל את מתווה הגז, ולו באופן זמני, היא בבחינת צעד אחד רחוק מדי. יש בהחלטה יותר מקריצה לכיכר העיר.
ממשלת ישראל פעלה על פי הספר, דקדקה בקוצו של יו"ד בהתוויית המתווה. לבג"ץ לא הייתה שום סיבה טובה להמשיך ולעכב אותו. גם כך כל המחבלים מטעם עצמם במתווה גרמו נזק לא מבוטל לציבור ולמדינה. הזמן הוא מרכיב קריטי בתהליך משום שהכדאיות הכלכלית לשאוב את הגז מקרקעית הים - פעולה יקרה ומסובכת - הולכת ופוחתת והופכת למין חמין קר ולא טעים.
מאגרי גז חדשים מתגלים חדשות לבקרים, חלקם ביבשה, שעלות השאיבה בה נמוכה יותר, תחליפים לאנרגיית גז ודלק הולכים ומתפתחים, והעלויות הולכות ותופחות, וממש כפי שלרוסים לא משתלם לשאוב נפט כי עלויות השאיבה עולות על המחיר העולמי, כך לא ישתלם לחברות הגז לשאוב את הגז מן הים כי עלויות השאיבה יאפילו על המחיר בשוק.
המתווה שהושג בעמל רב אינו אידיאלי, אך הוא עדיין הרע במיעוטו וספק אם יש טוב ממנו. סעיף היציבות הרגולטיבי במתווה, שאותו דרשו החברות המסחריות הוא צודק. איש מאיתנו לא היה משקיע במאגר גז ללא התחייבות להחזר ההשקעה וגם לרווח מסוים. וכנראה שגם החברות הישראליות ואלה של הדוד מאמריקה לא מתכוונות לעשות זאת.
התפיסה של בג"ץ, שלפיה ממשלה מכהנת שנבחרה כדין אינה יכולה לתת התחייבות על יציבות רגולטיבית אינה עולה בקנה אחד עם הדין, עם השכל הישר ועם הצרכים של מדינת ישראל. חקיקה, כפי שהציע בג"ץ, אינה מעלה ואינה מורידה משום שגם חוקים אפשר לבטל ולשנות והכנסת עושה זאת יום־יום.
בג"ץ אומנם נתן פסק זמן לממשלה, אך הטיל עליה ועל המתווה השעיה ועיכוב נוספים בלוח הזמנים, עיכוב שעלול לגרום לכך שהגז יישאר במעמקי הים וכולנו נפסיד – גם כספי מסים וגם ביטחון אנרגטי.
לא רק זאת, הממשלה תצטרך עכשיו לתת לחברות המסחריות התחייבות כספית להבטחת הסיכון שהן נוטלות וכולנו נממן אותה מכספי המסים שלנו. בג"ץ שגה, וחבל שכך.