הקאבס התרגלו לעמדת האנדרדוג והחלו להיגרר במקום להוביל

ובכן, צריך – כי ווריורס עשתה צעד סופר משמעותי בדרך לאליפות, וסוף סוף השיגה ניצחון בדרך שלה. בדרך שהפכה אותה לאורך כל השנה הזו לקבוצה הטובה בליגה, בדרך בזכותה היא גם הקבוצה שהכי כיף לראות. בדרך שהופכת אותה למועמדת הבכירה וגם לראויה ביותר לזכייה באליפות ה-NBA של 2015: 12 שלשות ב-46%, 18 נקודות במתפרצות, תרומה מצוינת מהספסל העמוק בליגה, והתעלות של ה-MVP סטף קארי, השחקן הכי מהנה לצפייה מאז... ובכן, הרבה זמן.

ועדיין, אם להסתמך עוד רגע אחד על סטטיסטיקות, אז רק נגיד שנתון חד צדדי מאוד הולך להישבר בסדרה הזו. כי קליבלנד ניצחה במשחק 3 ועלתה ל-1:2, מצב בו יותר מ-80% מהקבוצות המשיכו לאליפות. וכעת גולדן סטייט ניצחה במשחק החמישי במצב של 2:2 – סיטואציה ממנה יותר מ-70% מהקבוצות זכו בתואר. בקיצור, נתונים יכולים בעיקר ללמד אותנו על מה שהיה, ולא על מה שיהיה. אבל נתון כמו מינוס-11-בשלוש-דקות, שאמנם לא קובע שום דבר לגבי המשחק השישי, בקליבלנד, מספר בעצם לא רק את סיפורו של משחק 5, אלא של הסדרה הזו כולה עד כה. ג'יימס באמת עושה הכל, וברמה הגבוהה ביותר – אבל זה רק טיפה פחות ממה שמספיק.

למשל, את הרבע האחרון פתח עם 5 מ-10 מהשדה ושני אסיסטים. כלומר, כל 12 הפעמים הראשונות שקליבלנד זרקה לסל ברבע הזה הגיעו או מג'יימס או ממסירה שלו. וזה לא היה סטרץ' נדיר לסדרה הזו. מצד אחד זה מדהים לצפייה (לא כדורסל מהנה, אבל כן רמה אישית שרואים רק לעתים נדירות), אבל מצד שני מייצר כדורסל מכוער, צפוי, ושאיננו ראוי לאליפות. איכשהו, עדיין זה הספיק כדי לתת פייט 45 דקות בערך (בדיוק הזמן שלברון שיחק). כמו שבמשחק הראשון זה כמעט הספיק לניצחון, וכמו שבמשחקים 2 ו-3 זה הספיק – עם עזרה בלתי צפויה ולא סטנדרטית מחבריו לקבוצה – למהפך בסדרה. אבל כשכל יתר שחקני הקאבס חוזרים למימדיהם הרגילים, גם לברון עילאי לא מספיק. ובמשחק היחיד בו לברון היה פחות ממדהים, כאשר סיפק הופעה בינונית במשחק 4, לא היה מאבק בכלל.

מול זה קיבלנו, סוף סוף, תצוגה שתיזכר מצד קארי. לפני המשחק אמר שלא מפריע לו שאין לו "רגע זכור" מהסדרה הזו אחרי 4 משחקים, אבל שמבחינתו לנצח 4 משחקים בסדרה יהיה "רגע זכור מספק". אמר... ועשה הפוך. אמנם גם הפעם לא ראינו קארי שמצטיין מההתחלה ועד הסוף. ל-20 הנקודות הראשונות שלו הוא הגיע בצורה שקטה מאוד. אבל עם רבע אחרון של 17 נקודות, בדרך ל-37 באחוזים מדהימים, אפשר באמת לרשום את זה כתצוגת-על מה-MVP. אחת שחיכינו לה. אחת שסדרת הגמר הזו הייתה ראויה לה. אחת שהגיעה בתזמון הכי טוב שיכול להיות.

ובתוך התצוגה הזו, הרבע הרביעי היה בלי ספק ה"רגע הזכור" של קרי מהסדרה הזו. בטח אם ווריורס תנצח כבר במשחק הבא ו/או תמשיך לאליפות. זה לא רק מספר הנקודות שקלע, אלא גם האיך והמתי. השלשה מיד אחרי השלשה של ג'יימס. הקליעות על מת'יו דלאבדובה (מצוין בהגנה, אבל חזר לגודלו המקורי בכל אספקט אחר), אחרי סדרות מבלבלות כמו שרק הוא יודע לספק של קרוס-אוברים וסטפ-בקים, שנייה לפני שעולה בנון-שלנט לקליעות השלוש היפות והמלהיבות בתולדות הליגה הזו. קליפ קצר, בהילוך איטי, של הסלים והכדרורים של קארי מהרבע הרביעי של משחק מספר 5 הוא כרגע המועמד המוביל לקליפ שנראה שנה קדימה, ובכל מיני פעמים בהן יחזרו לרגעי גמר גדולים.

קליבלנד, מצידה, חוזרת הביתה למשחק על העונה שלה, אחרי שניצלה יומיים מנוחה בין משחק 4 ל-5 כדי להמשיך לשחק עם רוטציה קצרה. דייויד בלאט השתמש בחמישה שחקנים בין 36 ל-45 דקות, העלה את ג'יימס ג'ונס ומייק מילר ל-18 ול-14 דקות, ואת טימופיי מוזגוב שלח לפרקט רק ל-9 דקות (אחרי משחק השיא בקריירה שלו), כי לא מצא לו צידוק מול הסמול-בול הקיצוני של גולדן סטייט. זו רוטציה של שבעה שחקנים ורבע.

במשחק הבא, אחרי עוד טיסה הביתה ורק עם יום אחד באמצע, באמת שיהיה הגיוני מצד מאמן קליבלנד לתת כמה דקות לשון מריון – שחקן שלא רק יכול לתרום מול גולדן סטייט והסגנון שלה, אלא אפילו יכול היה לתרום עבור גולדן סטייט אם היה משחק בשורותיה כעת. בייחוד במשחק בו דריימונד גרין משחק כל כך הרבה דקות בסנטר וכשהאריסון בארנס ואנדרה איגודאלה (הענק! אבל שגם סיפק תצוגה ניק אנדרסונית מהעונשין) משחקים 4. אז הבוקר בלאט לא נכנע ללחצים של לברון וכתבי החצר שלו. במשחק השישי, עושה רושם שכדאי לו. היינו אומרים שסביר להניח שבלאט יודע כאן משהו לגבי מצבו של מריון שאנחנו לא. מצד שני, כבר היו מקרים בעבר בהם בלאט "הקפיא" שחקנים ללא סיבה נראית לעין גם כאשר יכול היה להיעזר בהם.

אבל עם מריון או בלעדיו (ובאמת ששמו נכתב כאן יותר מדי פעמים כבר, יחסית לשחקן שלא קיבל דקה לאורך כל הסדרה...), הסדרה הזו הפכה כבר מזמן לשחזור של עצמה. מלבד משחק 4, כל יתר המשחקים נראו דומים מאוד אחד לשני, צמודים שלושה רבעים וחצי בזכות הגנה מצוינת של קליבלנד, כדורסל עילאי של ג'יימס, וכשכולם מחכים להתעלות של גולדן סטייט, שפעם באה ופעם לא. הפעם, אחרי הניצחון הגדול במשחק 4, היא באה בצורה המוחצת ביותר שלה – שחרור מנטלי וקלילות אופיינית שסגרו את הסיפור ברבע האחרון. הפייבוריטית בסדרה הזו התרגלה למעמד שלה, ומשחקת כמו אחת. האנדרדוג ממשיכה לשרוט, אבל הנשיכות שלה כבר הרבה פחות כואבות. סטיב קר שולט מכתיב את הסגנון, בלאט עם הסגל הקצר והמקוצר שלו נאלץ להיגרר. לפחות הצליחו לגרור את זה שישה משחקים.