לפני 40 שנה בדיוק, באולם פיוניר בבלגרד, השניים נפגשו על הפרקט הלוהט בגמר גביע אירופה לאלופות בין מכבי תל אביב למובילג’ירג’י וארזה מאיטליה. זה היה גמר האלופות הראשון של מכבי. לא כמו היום, אז מדינה שלמה עצרה את נשימתה והייתה על סף התקף לב כששניות ספורות לפני הסיום, במצב של 77:78 למכבי, הכדור היה בידי האיטלקים להתקפה אחרונה בהחלט. באותה שנה מכבי הפסידה פעמיים לווארזה, והחשש היה שהכדור הגורלי יגיע לידיו של מורס, שעד לאותה דקה קלע כבר 22 נקודות.
הכדור אמנם ניסה לאתר את הצלף, אבל ידו הארוכה של אולסי פרי, הענק של מכבי, הסיטה אותו לחוץ. השופט הבריטי דיוויד טרנר קבע שבדרך הכדור פגע במורס, שריקה שהכריעה את גורל המשחק. מורס לא האמין. הוא ניסה לשכנע את טרנר שהכדור לא פגע בו, אבל ללא הועיל. תל אביב לא ישנה באותו לילה, וישראל נכנסה לשבועות ארוכים של אופוריה. בהיסטוריה של הספורט הישראלי זהו אחד מפרקי הזהב, הישג שחוגגים עד היום.
איתרתי את מורס. הוא חי כיום בפורטלנד, אורגון, אחרי שפרש מהוראת איטלקית. הוא ואשתו גרים בשכנות לבנות ולנכדות ומטפלים בעיקר בגינת הירק בחצר ביתם. "אני זוכר היטב את המהלך האחרון", צחק כששוחחנו. "האמת, זו הייתה החלטה נכונה של השופט. תבין, הגענו לגמר בטוחים בעצמנו, חשבנו שמכבי טובה, אבל לא ברמתנו. מכבי הייתה ראויה לניצחון".
ההפסד הכאיב לך?
"זכיתי בשלושה גביעי אירופה לאלופות ובארבע אליפויות איטליה. הייתי הקלעי המצטיין בליגה האיטלקית במשך שש שנים. עוד גביע היה יכול להיות נחמד, אבל הוא לא שבר את לבי. אתה יודע מה ההבדל? אם היינו מנצחים אז בווארזה, אולי 100 אוהדים היו מחכים בשדה התעופה. הבנתי שבתל אביב חיכו רבע מיליון, מדינה שלמה. יש הבדל גדול"
תופעת אולסי
כמה שמורס צודק. ב־1977 היינו מדינה צעירה שעוד ליקקה את פצעי הענק שהשאירה מלחמת יום הכיפורים והתענגה על גבורת מבצע אנטבה, שנה קודם לכן באוגנדה. "מדינה נאיבית", הסביר מוטי ארואסטי, אז רכזה הפותח בן ה־22 של מכבי. "היית משאיר את המפתחות בבית, ואף אחד לא היה פורץ. היום הכל חומריות, כסף. הייתי לא מזמן באירוע של אנשי כדורסל ומישהו הגדיר את העידן כמתכתי. אנחנו קיבלנו פרוטות כשכר, אבל אהבנו את המשחק, ואם הייתי יכול לחזור ולשים את החיים שלי באותו מקום, הייתי עושה. לא הסתכלתי שמאלה ולא ימינה. שחקן נשמה, בדיוק מה שחסר היום".
ארואסטי היה באותה שנה שחקן צעיר שעבד על שיפור הכימיה עם כוכב טרי נוסף – מיקי ברקוביץ’, שרק חזר מלימודים במכללת נבדה בארצות הברית. היה אז ברור שברקוביץ' יהיה היורש של ברודי הגדול, שכבר נכנס לדמדומי הקריירה, עונת פרישה.
"רציתי לעזוב עם הגביע, ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה", מספר ברודי. "דיברתי עם המאמן רלף קליין לפני תחילת העונה ואמרתי שאין לי בעיה לפתוח משחקים על הספסל. ידעתי שברקוביץ' וארואסטי ייקחו את הקבוצה לעשר השנים הבאות ושהם צריכים לקבל ניסיון, ואם לא ילך, אז תמיד אוכל להיכנס ולעזור".
בתחילת אותה עונה הגיע לארץ אולסי פרי. הוא היה בגדר תופעת טבע - אמריקאי ענק בגובה 2.08 מטר, ומהר מאוד הפך לדמות קאלט ספורטיבית ותרבותית ("ראית את אולסי פרי כשנולד? בקושי 1.80 מטר", מתוך מערכון של הגשש החיוור).
"מי בכלל חשב על ישראל", נזכר פרי כשנפגשנו לפני שבועיים. "שיחקתי בווירג’יניה שהייתה בליגה מקבילה ל־NBA. במשחק הראשון קלעתי את שתי הזריקות האחרונות וניצחנו. נבחרתי לאיש המשחק ואמרתי לעצמי: 'אם זה המשחק הראשון, הקריירה בטח תמריא'. אחרי אותו ערב הפסדנו 26 משחקים ברציפות. החליפו את כל השחקנים. חודש ספטמבר, אין עבודה. אמרתי שאסע לאירופה, אתאמן, אשחק ואחזור אחרי שנה. בחרתי במכבי כי הם היו צריכים שחקן רק למשחקי גביע אירופה. שישה משחקים ודי - היה ברור לכולם שלא נעפיל שלב. כן, זה נמשך שישה משחקים ו־40 שנה".
פרי גר היום בתל אביב, בכיכר המדינה. אחרי אותה זכייה היסטורית התגייר וקרא לעצמו אלישע בן אברהם, וגם עכשיו, כשהוא הולך ברחוב, לא מפסיקים לעצור אותו. ב־50 המטרים עד לבית הקפה הוא הספיק להצטלם שלוש פעמים.
"לא יודע מה היה קורה איתי בלי הכדורסל", הודה. "גדלתי בניוארק, ניו ג’רזי, ומגג הבניין שבו גרתי ראו את מנהטן, אבל זו הייתה שכונה קשוחה. הארלם הייתה ילדה קטנה לעומתה. מכבי תל אביב הייתה איתי תמיד, גם כשעברתי ימים קשים".
פרי הסתבך בפרשיית סמים אחרי הפרישה, ישב בכלא האמריקאי, אבל גם בשיא השפל, מכבי וישראל לא עזבו אותו. “אני אסיר תודה", הוא אומר. "המשפחה שלי בארצות הברית לא כל כך קלטה מה עברתי כאן עד שהגיע לארצות הברית סרטו של דני מנקין '77:78 על המפה', שמספר על אותם ימים יפים במכבי. דודים, דודות, בני דודים - כולם ראו את הסרט ורק עכשיו קלטו. עד לא מזמן היו אומרים 'יופי, אז זכית באליפות'".
"וארזה אכלה מרור"
בדרך לגמר ב־1977 השיגה מכבי תל אביב את הניצחון ההרואי על צסק”א מוסקבה, ולפניו חלפה גם על פני ברנו מצ’כוסלובקיה. “כשקיבלתי את המועדון ב־1969, המודל היה ריאל מדריד הספרדית”, מספר עו”ד שמעון מזרחי, יו”ר הקבוצה עד היום. “קיווינו שבתוך 10־15 שנים נוכל להגיע להישגים כמו מועדון הפאר, אבל אלוהים עזר, ובעמל קשה הצלחנו לעשות את זה בתוך שמונה שנים. זה נשמע בהתחלה כמשהו דמיוני”.
גמר גביע אירופה נקבע להיערך בבלגרד, יוגוסלביה, אז מדינה בגוש הקומוניסטי שיחסיה עם ישראל היו רעועים – עניין בעייתי מאוד בהתחשב בעובדה שאלפי ישראלים ביקשו להגיע לגמר. "עבדנו קשה עד שקיבלנו אישורים מרשות שדות התעופה ומשגרירויות, כי בזמנו לישראל לא הייתה שגרירות ביוגוסלביה", מספר מזרחי. "גרמנו לכך שבפעם ראשונה בהיסטוריה מטוס של אל על נחת בבלגרד. רכבת אווירית של ארבעה מטוסים שהגיעו בליל המשחק וחזרו אחריו".
בין הבאים היה גם גדי ורקשטל, האוהד השרוף, שנודע בכינוי "גדי חצוצרה". האוהד מספר 1. חצוצרה על שום מה? הבחור היה לוקח צופר אוויר עצום ומעמיד אותו במגרש מאחורי המאמן של הקבוצה היריבה כדי להפריע בתדרוכים. לקחו את ורקשטל עד לבית המשפט כדי להגביל אותו בגודל האינסטרומנט.
"כל שבועיים הייתי נוסע עם מכבי למשחקים באירופה", מספר ורקשטל. "משרדי הנסיעות רבו עם מי אני אסע, כי הייתי מביא קבוצה של אוהדים.
הובטח לאלה שהצטרפו אליי לנסוע עם הקבוצה, לחזור איתה וגם לישון במלון עם השחקנים. לא חיפשתי לעשות כסף למרות שיכולתי. מי חשב על זה?".
ורקשטל זוכר איך בימים שלפני הנסיעה הוא עמד מחוץ לחנות חומרי הניקוי שלו בכיכר המדינה וצייר שלטים למשחק. "מה נשתנה הלילה הזה? מכבי תאכיל את וארזה"; "בפיוניר נדלק האור, וארזה אכלה מרור”,; "מנגין שאל קושיות, הכושי קלע תשובות". "אני יודע שהיום שלט כזה לא היה עובר,, מעיד ורקשטל על האחרונה שביצירותיו. אבל אולסי ידע שאני לא גזען, כי אני והוא היינו החברים הכי טובים. אם מישהו היה מחפש אותו, היו ישר שולחים לחנות שלי. כולם ישבו אצלי".
רק שבזמן שהאוהדים השלימו את ההכנות, התחוללה דרמה גדולה בקבוצה. "הייתי באותו יום בבריכה במלון דן אכדיה בהרצליה, אחרי שסיימתי ריצה על החוף", מספר ברודי. "התקשרו מהשגרירות האמריקאית ואמרו שאבי שוכב בבית החולים בניו ג'רזי במחלקה לטיפול נמרץ, עבר התקף לב. אבי היה איש בריא לפני כן, לא ציפיתי להודעה כזו. הייתי חייב להחליט, כי הקבוצה עמדה לצאת לבלגרד. היום כששואלים ואני מסתכל לאחור, אני גאה בשלוש החלטות עיקריות שלקחתי בחיי".
מהן?
"הראשונה, שוויתרתי על האפשרות לקריירת משחק מקצוענית בארצות הברית ובאתי לפה; השנייה הייתה שאחרי שנתיים בארץ קיבלתי צו גיוס מצבא ארצות הברית והחלטתי להתגייס. הייתה אז מלחמת וייטנאם ואמרתי שאני חייב לסיים את ההתחייבות כדי שלא יקראו לי עריק. זה היה סיכון, אבל הוציאו אותי משם לנבחרת הצבא בכדורסל, ומשם לנבחרת ארצות הברית באליפות העולם; ההחלטה השלישית הייתה לטוס לבקר את אבי בבית החולים. היום, כשאני מדבר בפני תלמידים, אני אומר שבחיים יהיו להם צמתים, ויש דברים שרוצים לעשות, אבל הראש יודע שהנכון הוא ללכת לצד השני".
ברודי אמנם היה מעבר לשיא, אבל נוכחותו בקבוצה הייתה חשובה. הוא היה המנהיג, המבוגר האחראי שנכנס ברגעים הקשים. היעדרות מהגמר הייתה יכולה להיות קריטית. "לטוס לארצות הברית ולחזור בתוך שלושה ימים זה לא פשוט”, מסכים מזרחי. “החלטתי לשחררו, כי הוא מסוג האנשים שיודע לקבל החלטות נכונות, והייתי בטוח שגם אם יהיה אחוז אחד של סיכוי, הוא ינסה להגיע".
כשברודי התייצב בבית החולים בטרנטון, ניו ג'רזי, אביו מקס עוד שכב במחלקה לטיפול נמרץ. "הוא היה חסר הכרה", ברודי נזכר. "רק ביום השני פקח עיניים, ראה אותי ושאל 'מה אתה עושה פה?'. דיברתי עם הרופא שאמר 'תתכונן לחזור. הוא יצא מכלל סכנה'. מיהרתי לשדה התעופה, אמרו שמחכה לי כרטיס טיסה לבלגרד ביוגוסלב איירליינס. אני בא לדלפק והבחורה אומרת: 'אתה לא רשום'. לא היו אז פלאפונים שהיה אל מי להתלונן, אז ביקשתי לדבר עם מנהל התחנה. אלוהים גדול, וכבר אמרתי לך שלקחתי החלטות נכונות בחיי. מסתבר שהמנהל הגיע מלובליאנה, שם שיחקתי עם נבחרת ארצות הברית באליפות העולם ב־1970. הוא היה ביציע וזכר אותי. אמר לי: 'תבטיח שישלחו מישראל את הכרטיס?'. הבטחתי. הביא אותי למטוס, שם אותי עליו בלי כרטיס, בלי ביקורת. עד היום, כשאני עובר בנמל התעופה קנדי, אני אומר לעצמי: 'איך עשית דבר כזה?".
פרי זוכר את רגעי החרדה: "הדבר היחיד שהטריד אותנו הוא מה יהיה עם טל, האם יספיק? הוא היה הקפטן, המנהיג. אבל הוא בא מוכן ואמר שזה מה שאביו רוצה שיעשה. מאוד שמחתי לראות אותו".
להניף חלום
וארזה הייתה אז קבוצה נפלאה. היחידה שניצחה את מכבי תל אביב גם במבצר ביד אליהו. "עשינו במכנסיים מהפחד", מודה ברקוביץ'. "ההתרגשות הייתה בשמיים. הסיכויים היו 80% להם, 20% לנו".
המאמן רלף קליין אסף את שחקניו לפני המשחק לאסיפה אחרונה בהחלט. "הוא דיבר על כדורסל, אבל הכניס הרבה ציונות, ממש דחף אותנו לאווירה", ארואסטי מספר. "אם תשאל את השחקנים, הם זוכרים היטב את הרגע".
ברקוביץ' זוכר: "רלף היה פסיכולוג, ידע לדבר לנשמה וללב, וכל השבוע פמפם כמה האירוע הולך להיות גדול ואמר שווארזה היא עיר שמתמחה בחנויות נעליים. אם ייקחו גביע, אז מקסימום יקנו את העיתון ולמחרת יזרקו לפח. אם אנחנו נזכה זה יהיה בעמוד הראשון, ייכנס לדפי ההיסטוריה של המועדון ויביא כבוד גדול למדינה. אירוע שלא נשכח לעולם. כמה שהוא צדק".
במחצית הראשונה הכל הלך לפי התכנון. "כל אחד ידע את תפקידו", מספר ברקוביץ’. "אחד בהגנה, השני בריבאונד. כולם ידעו שמיקי מקבל את הכדור בשנייה האחרונה וקולע. לא חששתי לרגע בקריירה. עד גיל 41 שיחקתי כדורסל מקצועני בליגה הראשונה ותמיד ידעתי לקחת את הלחץ ולהפוך אותו לחיובי".
פרי: "אם בזמנו הייתי רוצה לקלוע 30 או 40 נקודות במשחק, הייתי יכול בקלות, אבל התוצאות לא היו דומות, לא היינו זוכים בכלום. ידעתי שאני אקלע 18 נקודות, 10 נקודות, אבל ננצח. הקבוצה התאימה לסגנון המשחק שלי, וכמה אהבתי להריץ את מיקי ומוטי. הייתי משחרר את הכדור במהירות, ואלה היו נקודות בטוחות".
30:39 למכבי בירידה להפסקה, אבל במחצית השנייה האיטלקים התחילו לחזור לקצב. המצב הסתבך. קליין הסתכל על הספסל והחליט להכניס לראשונה במשחק את ברודי הוותיק. "זה היה אחרי שנסעתי לארצות הברית וחזרתי, אבל לא היה זמן לחשוב אם אני עייף", ברודי מספר. "זה או עכשיו או לעולם לא. רלף הקים אותי מהספסל, היה לו חוש טוב. נכנסתי לשוונג. נתתי את הפוש". ברודי קלע תשע נקודות חשובות, ומכבי ניצחה בדרמה של השניות האחרונות.
אורי בהרב, הפיזיותרפיסט הוותיק של המועדון, הוא גם אוצר המוזיאון של הקבוצה, שנמצא בהיכל הספורט. אנחנו יורדים במדרגות אל חלל ענק עמוס במזכרות מהשנים שבהן הקבוצה זכתה בשישה תארים אירופיים. שם, על הקיר, תלויות הגופיות של גיבורי המשחק בבלגרד, אפילו אפשר למשש את הגביע בכבודו ובעצמו.
"הגביע הזה כבד, הרגשתי כאילו אני מרים את המדינה כולה", צוחק ברודי. "היו לו שני חלקים, לא ידעתי, והוא כמעט נפל בזמן ההנפה, אבל ההרגשה הייתה של חלום שהתגשם,.
על אחד הקירות במוזיאון יש תמונה של בהרב מטפל באוהד שהתעלף אחרי המשחק, שמדגימה היטב את ההיסטריה שנוצרה שניות אחרי שהדרמה הסתיימה. "הניצחון על צסק"א והגמר בבלגרד הם אירועים שילוו את המועדון לאורך השנים", בהרב משוכנע. "הם הוכיחו שהמילה 'להפסיד' לא קיימת במכבי. אלה אירועים שמעצבים היסטוריה".
את השמחה מאולם הכדורסל כולם העבירו אז למלון יוגוסלביה שבו השתכנה הקבוצה, מלון עצום במרכז העיר שאליו תמיד הגיעו המי ומי. "אתה מכיר את להקת הפלאטרס?" פרי שאל כשנפגשנו. איך אפשר שלא? כל ילד בשנות ה־70 הכיר את הלהקה שלצלילי שירה "אונלי יו" היינו רוקדים סלואו במסיבות כיתה. "הם התגוררו איתנו במלון. באתי אליהם ואמרתי: ‘רק עכשיו זכינו בגביע, בבקשה תשירו לנו’. הם עלו לבמה להופעה של שעה. בשבילי זה היה הדובדבן שעל הקצפת".
אנשים שתו כאילו לא היה מחר. "השתכרתי", ארואסטי נזכר. "רציתי לחזור לחדר ולא ידעתי איפה אנחנו נמצאים. זו הייתה שמחה מהלב".
גם ורקשטל כמובן הצליח להשתחל לתוך חבורת החוגגים: "האוכל היה זול, ואנשים אכלו כאילו לא ראו אוכל בחיים. המלצרים הבינו והתחילו לגנוב אותנו. קיבלנו חשבון שחבל לך על הזמן. אמרנו למלצר 'קרא למנהל' וצעקנו 'מה אתה עובד עלינו?' בסוף לא שילמנו לירה, כי פחדו שנתלונן".
הקבוצה חזרה ארצה להמשך החגיגות. משדה התעופה לכיכר מלכי ישראל אז, כיכר רבין היום. "לא אמרו לאנשים לצאת לרחובות, הם באו באופן ספונטני", ברקוביץ’ מתאר. "אני מסתכל אחורה ולא מאמין שעברו כל כך הרבה שנים. תמונות המשחק והשמחה עוברות לי בראש. עד היום באים אליי ברחוב ואומרים: ‘ישבתי אז על הברכיים של אבא ובכינו כשזכיתם בגביע’. עכשיו חזרתי מלוס אנג’לס, הייתי שם אצל בתי עדי. מנהל בית הספר היהודי, שם לומד הנכד שלי ליאו, רצה להקרין את הסרט עלינו ושאני אדבר בפני הילדים. 350 מורים ותלמידים, נתתי נאום מהלב. ליאו היה גאה בסבא שלו. 1977 הייתה שנה גדולה למועדון וגם לי אישית".
למה אישית?
"ב־17 בפברואר ניצחנו את צסק”א, ביום ההולדת ה־23 שלי. אחרי זה מגיע הגמר נגד וארזה, וב־28 בנובמבר זכיתי בגביע בפעם נוספת כשהתחתנתי עם אשתי שלי. 1977 זו אולי השנה היפה בחיי”.
תהילה או כסף
ב־1977 מכבי תל אביב הייתה מדורת השבט. קבוצה אחת של מדינה. אני, ילד בן 11, הגעתי עם מאות אלפים לפארק הירקון, שם נערכה המסיבה הרשמית לזכייה בתואר. משה דיין, שהיה אוהד נלהב, אמר שם בפני ההמון: "כשבני ישראל נלחמו בעמלק משה הרים את ידו וגבר ישראל. גם כשמכבי הרים ידו, גבר ישראל". אז אף אחד מהבאים לא הרים גבה על ההשוואה.
40 שנה עברו, ומהאימפריה ההיא לא נשאר הרבה. בשבוע שעבר סיימה הקבוצה הישראלית את דרכה בגביע אירופה אחרי עונה מסויטת ועמוסת הפסדים. "זו השנה הכי גרועה שהייתה למכבי תל אביב מאז ומעולם", פרי יורה. "אנשים לא אוהדים לוזרים. זה עצוב, כי יש הרבה כישרון, אבל יותר מדי אגו. צריך ללמוד לשים את האגו בצד. עדיין כואב לי, כי אני אוהב את מכבי".
חבורת השחקנים המפוארת ההיא לא התעשרה מהתקופה במגרש. היום כוכבים ברמתם מסיימים קריירה עם מיליונים, ואילו הם נשארו בעיקר עם תהילת עולם ודאגות פרנסה, כמו רבים מאיתנו. "לא היה אפילו בונוס כספי על הזכייה בגביע", מספר מזרחי. "הבונוס היה השמחה הגדולה שהבאנו למדינה".
"כשסיימתי אוניברסיטה נבחרתי במקום ה־12 בדראפט ה־NBA", מספר ברודי. "היום, כשאני נפגש עם חברים בארצות הברית, הם שואלים אם הייתי לוקח שכר של 4.6 מיליון דולר, שמובטח בשנים אלה לשחקן במעמדי, ונשאר באמריקה. אמרתי שאם הייתי מקבל אז כזו הצעה, בטח שהייתי נשאר, אבל אם הייתי יודע מה אני אעבור ב־50 השנים הבאות, לא הייתי מוותר. כסף לא יכול להחליף את זה".
ברקוביץ', שעד היום נחשב לאייקון בכדורסל האירופי, חושב שנייה לפני שהוא עונה: "שניהם ביחד, כסף ותהילה. לא רק לי, אלא לכל השחקנים. המשכורות שלנו היו מזעריות לעומת היום ובטח לעומת ההישגים הענקיים, אבל עובדה: אתה לא מדבר איתי על כמה הרווחנו, אלא על גאווה, רגשות. אלה דברים שאי אפשר למדוד בזהב. אנחנו מאבני היסוד של המועדון ונקווה שניפגש בעוד 40 שנה, כשנחגוג 80 להישג. זו הבקשה שלי".
גם מורס, היריב האימתני מפעם, הייתה בקשה: "לא יצא לי להיות בישראל כבר הרבה שנים, אבל אם מכבי רוצה להזמין אותי לחגיגות ה־40, בשמחה. לא רק אותי, שתביא את כל וארזה של פעם, זה יהיה נחמד".
מה, למשחק גומלין?
"לא, טקס חגיגי במחצית אחד המשחקים. משחק? הצחקת אותי, אנחנו זקנים מדי בשביל זה".