יום שישי בצהריים, יולי, שיא החום. בחצר של בית הספר ״היובל״ בכפר סבא יושבות עטרה ועדי ומחכות להסעה שתיקח אותן לכרמיאל.
הן יצאו הבוקר בחמש וחצי לכפר סבא כדי לשחק במשחקי הגמר, לציון עשור לליגת מאמאנט, ליגת כדור רשת לנשים בלבד. בפנים יושבות מאות שחקניות וצופות בטקס הענקת פרסים לקבוצות ולצוותים בליגה. איתן נמצאים עשרות ילדים, הבנים והבנות של השחקניות, שבאו לעודד את האמהות ביום השני לחופש הגדול. עדי ועטרה התעייפו קצת מהרעש. עד שיסתיים האירוע הן נחות תחת פיסת צל נדירה בחוץ.
זכיתן?
״לא, אנחנו במקום העשירי", אומרת עטרה אמיר, בשנות ה־50 לחייה, "אבל תכתבי שבכרמיאל אנחנו, קבוצת פסגות, במקום הראשון בליגה המקומית, ויש שם 12 קבוצות״.
מאמאנט זה לא חוג של נשים נשואות ומשועממות עם יותר מדי זמן פנוי?
״ממש לא!״ היא עונה בחדות. ״אני אמא לארבעה ילדים, עובדת בבזק במשרה מלאה. הזמן שלי במאמאנט הוא זמן נטו לעצמי, אני מפנה זמן למרות הכל. הגיע הזמן שהילדים שלי יראו שלא רק אמא רצה אחריהם לחוגים, אלא גם הם רצים אחרי לתחרויות. בכל יום שישי כשאנחנו בתחרות אנחנו משאירות הכל - את הבישול, את הכביסה. מגיע לנו זמן משלנו״.
עדי שרגא, בשנות ה־30 לחייה, נשואה ואמא לשניים, מורה במקצועה, מספרת שחצי שנה בלבד חלפה מאז הוקמה ליגת מאמאנט בכרמיאל, וכבר יש להן כמעט 100 שחקניות. ״את רואה אותי?״ היא שואלת. ״לא חייבים להיות ספורטאית־על או בכושר שיא, כל אחת יכולה. בהתחלה היה לנו קשה מאוד באימונים, אבל עם הזמן זה משתפר״.
מסביבי אני רואה עשרות שחקניות, כל אחת מהן במדי הקבוצה שלה, כולן שיחקו לפחות משחק אחד במהלך הבוקר, וגם אלו שלא התברגו לחמישייה הפותחת נראות מרוצות. רובן לא נראות כמו ספורטאיות אולימפיות, אלא בדיוק כמו השכנה מהבית ממול.
בת שבע אבוחצירא, סמנכ״לית כספים בתאגיד המים של כרמיאל, יוצאת מהאולם כשביד אחת היא אוחזת את דגל הקבוצה, ובאחרת מחזיקה פרס שקיבלה על הקמת הליגה בכרמיאל במהירות שיא: בתוך חצי שנה הקימה 12 קבוצות.
הקבוצות בכרמיאל הומוגניות? כולן נשים ממעמד דומה?
״לא, יש לנו נשים מכל הסוגים - מנשות קריירה, דרך מורות ואחיות ועד עקרות בית. המצב הסוציו־אקונומי זהה, אך כל שאר המאפיינים שונים, מלבד זה שמדובר בנשים״.
מה לגבי הציוד? והתשלום עבור ההשתתפות? זה לא יוצר אפליה?
״יש מעט מאוד ציוד, בעיקר נעליים ובגדים. אני מאוד משתדלת לאתר את הנשים שלא מסוגלות לממן את ההוצאות האלו ולהשיג להן הנחות ות־ מיכה דרך העירייה בכרמיאל כדי לפ־ תוח את הקבוצות לכולן״.
כל אחת יכולה. צילום: תומר פדר
להתמודד עם עצמך
עשור מאז הקמתה מונה היום מאמאנט לא פחות מ-600 קבוצות ברחבי הארץ ו-10,000 שחקניות, אנשי צוות, מאמנים ומאמנות. אם לא די בכך, בעמותת מאמאנט מאמצים גם את כלא נווה תרצה, והקימו שם השנה קבוצות, כמו גם במקלטים לנשים מוכות שאליהם מגיעות מאמנות של העמותה וקבוצות מבחוץ. כל הנשים שחברות במאמאנט זונחות מדי שבוע את כל העיסוקים שלהן ומתפנות לאימון כדור רשת שנערך, איך לא, בשעות הערב, "אחרי שהשכבנו את הילדים לישון״.
״לפני שלוש שנים ערכנו מחקר משותף של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק והקריה האקדמית אונו״, מספרת מנכ״לית מאמאנט גלית אבשלום, אם לשניים ושחקנית בקבוצת בבלי, ״וניסינו גם אנחנו להבין מה מושך נשים לקבוצות יותר מאשר נניח לחוג אחר. במסגרת המחקר רואיינו 650 נשים בארגון, וגילינו שהמרכיבים המהותיים ביותר עבורן הם הזמן לעצמן, הקבוצה כמסגרת תמיכה וכמובן בניית קהילה וחינוך הילדים לערכים של קהילה. כמה פעמים כבר יוצא לנשים מעל גיל 30 להכיר נשים חדשות? לרוב אנחנו מסוגרים בתוך המשפחה והחברים הישנים שלנו, וכאן יש הזדמנות לפתח מחדש את הערכים הקהילתיים, למצוא חברות לא רק למשחק. יש משהו במשחק הזה, זה משחק לא אלים, זו בעיקר התמודדות עם עצמך. כולנו הרי שיחקנו מחניים בבית הספר, ומשהו בגוף זוכר את התנועות של המשחק הפשוט״.
איך את הגעת למשחק?
״לפני שלוש וחצי שנים הגעתי לבקר חברה שלא ראיתי חצי שנה, וראיתי אצלה שינוי משמעותי, ממש זרחה מאושר. היא סיפרה לי על מאמאנט. באותו ערב חיפשתי וביקשתי להירשם, אבל בתל אביב לא הייתה ליגה. ככה מצאתי את עצמי מקימה ליגה בעצמי. הודעה אחת בקבוצת הגן של בתי הביאה לי בתוך שעות אחדות מאות בקשות להצטרפות, והיום יש לנו בתל אביב 24 קבוצות בכל האזורים, שבהן משחקות 480 אמהות. אחרי שלוש וחצי שנים של עבודה בהתנדבות, מוניתי לפני כחודש וחצי למנכ״לית הארגון״.
לפי נתוני העמותה, תל אביב היא העיר היקרה ביותר למאמאנט: לא פחות מ-2,400 שקלים בשנה משלמת שחקנית בקבוצה - כסף שהולך לשכירת אולמות ולמימון מאמנים ומאמנות מקצועיים לקבוצות. בערים אחרות, קיבוצים ומושבים משלמות השחקניות כ-50 שקלים בחודש בלבד לעמותה. תקציב מאמאנט תל אביב עומד היום על מיליון שקלים בשנה.
האם הסכומים הגבוהים הללו לא מעודדים אי שוויון בין נשים במרכז?
אבשלום: ״אנחנו מאוד משתדלות שזה לא יהיה ככה. יש לנו תוכנית שבה קבוצות מאזורים אמידים יותר תומכות בקבוצות מאזורים אמידים פחות בתל אביב, ויש לנו הנחות משמעותיות. הרעיון הוא שכל אישה תוכל להגיע למאמאנט. אנחנו מארגנות תמיכות וחסויות, ומהשנה אנחנו מקבלות גם סכום כסף קטן מעיריית תל אביב-40 אלף שקלים בשנה״.
אחרי עשור של פעילות, אבשלום בטוחה שלא מדובר בטרנד אופנתי. ״יש היום ליגות מאמאנט גם בניו יורק, ונקובר, שטוקהולם, ניו ג׳רזי, דאלאס, ובקרוב בברזיל״, היא אומרת. ״הכל יוזמה של נשים שעברו מישראל ולקחו איתן את הרעיון. הקמנו גם אקדמיה למאמנות. ראינו שיש צורך עצום בגלל המספר הגדול של השחקניות והחלטנו להכשיר קודם כל נשים למקצוע - מאמנות, שופטות, רכזות. הכשרנו כבר מעל 200 נשים״.
״נו אמא, ניצחתן?״
בתחנת האוטובוס בדרך החוצה עומדת ג׳ני, אם לשניים מבת ים ואחות אחראית בבית חולים. הקבוצה שלה זכתה היום במקום השני. בבית מחכים בעלה, ששומר על הילדים בזמן שאמא קורעת רשתות,
תינוקת וילד בן 6 שצריך לצאת לתחרות הג׳ודו שלו. ״בשבילי זה כיף, ואני גם טובה בזה״, היא אומרת. ״בצעירותי הייתי מתעמלת קרקע אמנותית, אבל ממש לא צריך עבר ספורטיבי בשביל לאהוב את המשחק. גם הילד שלי אוהב את זה, כל הזמן שואל: 'נו אמא, ניצחתן?' זה עושה לו טוב לראות את אמא שלו ככה, להבין שצריך להשקיע כדי להגיע להישגים״.
עדי שרגא ועטרה אמיר מכרמיאל מכנסות את הקבוצה שלהן לצילומים בחוץ ומספרות לי על הבילויים המשותפים ועל ההתנדבות בקהילה שהיא, מתברר, חלק אינטגרלי מהפעילות. ״בדרך כלל קבוצה מורכבת מאמהות שהילדים שלהן לומדים באותו בית ספר, אבל לא בהכרח״, אומרת אמיר. ״אנחנו גם מקדמות אחת את השנייה, ממש נטוורקינג, אם לאחת יש עסק - אז אנחנו נשתמש בשירותים שלה, נקדם אותה. זה הרבה מעבר לספורט. תירשמי גם את, כדאי לך״.
זה לא מיועד רק לאמהות?
״מעל גיל 35 כל אחת יכולה להירשם, אז אין לך תירוץ״.