קפיצה בזמן: אגדת האתלטיקה דודיק קושניר חוזר לקריירה

"הטכניקה היפה והטובה של חנה קנייזבה־מיננקו הביאה אותה לזכות בבייג'ינג בתואר סגנית אלופת העולם בקפיצה משולשת. ראיתי בטלוויזיה את קפיצת השיא שלה שם – 14.78 מטר – והתפעלתי ממנה. כעת יש רק לקוות שהיא תישאר בארץ. אין לנו כאן הרבה ספורטאים כאלה".

הדובר, ימים ספורים לאחר ההישג מעורר ההתפעלות, בביתו הצנוע בשיכון ותיקים בחולון, הוא ספורטאי העבר דודיק קושניר (84), אגדת אתלטיקה מקומית, שנקרא דוד רק בתעודות. בעודו אומר את דבריו אלה, אני מפליג עמו כמעט יובל שנים לאחור, אל המחצית השנייה של שנות ה־60. אתה זוכר את טיבור פרקש? אני, כתב הספורט הצעיר מאוד דאז, שואל אותו.

"אם אני זוכר?" קושניר חוזר אל הרץ היהודי יפה התואר, שמיד עם הגיעו לישראל מהונגריה עשה כאן שמות בטבלת השיאים ועד מהרה נעלם כלעומת שבא, מותיר אחריו שובל של תהיות. "הרי הייתי אז המאמן שלו. הוא היה אצן 100 מצוין, לא היו כמוהו בארץ. אבל באופי שלו הוא לא היה אתלט־אתלט, אלא מין פרפר כזה. זה היה החיסרון הגדול שלו".

האם נוכח העובדה שרוב האתלטים שהגיעו ארצה מחבר העמים והשתלטו על טבלת שיאי ישראל, לא נשארו כאן, מוצדק להמשיך בהבאתם הנה?

"לדעתי זה מוצדק. האתלטים שמגיעים אלינו מבחוץ דוחפים את האתלטים הצברים להישגים טובים יותר ומושכים קהל לתחרויות האתלטיקה. רק שיבואו".
 

"אגודות טובות שיכולות לפתח את האתלט ולתת לו אפשרויות כדי להתקדם מתייחסות אליו כבדרך אגב. אפילו במכבי תל אביב, שם אימנתי לאחרונה, המצב לא טוב יותר".
 

קושניר מדבר באיפוק ומתנסח במתינות. כך הוא תמיד. בנו טוביה, המסב עמנו, משלים את דבריו: "אבא אימן במכבי עד לפני שנה על בסיס מספר האתלטים שלו, ששילמו למועדון. כך נהוג שם. החניכים משלמים סכום קבוע כדי להתאמן, כשרוב הסכום ניתן למועדון, ומיעוטו – למאמן. בתקופה האחרונה שלו שם הוא השתכר מאות שקלים בחודש בלבד, וזאת באגודה שאמורה להיות מספר אחת. כך נראית האתלטיקה בישראל".

"איגוד האתלטיקה בהתאחדות לספורט לא דוחף מספיק קדימה את הענף", סבור קושניר. "המתקנים ברובם הם ברמה נמוכה, והכל מתנהל באופן חובבני, גם באגודות, ולא נעשה מאמץ לגלות כישרונות חדשים".

"אני זוכר את אבא הולך עד השנים האחרונות לתחרויות בבתי הספר כדי לגלות שם כישרונות באתלטיקה ולדרבן אותם לפעילות", אומר הבן טוביה.

"זה בא לי טבעי"

נוכח דברים אלה אני עובר לראיון שערכתי עם קושניר החודש לפני 42 שנה, ומבחין שהמצוקה דאז נותרה בעינה. קושניר היה אז המאמן הנערץ של אתלטי הפועל רמת גן, ש־20 מהם התאמנו בנבחרות השונות. "זה ממש אסון", כך הוא התייחס לאי העברת הכספים מהאגודה, שנקלעה למצב כספי קשה, למחלקת האתלטיקה. "חייבים משכורות למאמנים, והוצאות נסיעה לאתלטים. לי חייבים אלפי לירות. גם כשביקשתי לבר המצווה של הבן, זה לא עזר לי. השנה הם כחבית בלי תחתית".

אני מביט בו. שערותיו הלבינו. כן, הגיל. אבל כמו אז, הוא כדרכו בסנדלים ובמכנסיים קצרים. בראיונות בשנים ההן לא סיפר לי על הייחוס המשפחתי שלו, כמי שנולד בכפר יחזקאל, בנו של הסופר שמעון קושניר, איש העלייה השנייה, שהיה פעיל ציבור ידוע בתנועת העבודה ביישוב בטרם הקמת המדינה. האב נעדר לא מעט מהבית, ובנו הקט חלב פרות ועבד בשדה, עבודה שהובילה אותו ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.

אחיו הבכור, טוביה קושניר, נודע משחר נעוריו כגאון בתחום חקר צמחי ארץ ישראל. "היה לו בבית אוסף צמחייה ענקי", נזכר דודיק באחיו, שעל שמו נקראים זן של סתוונית וזן של אירוס. חזו לו גדולות ונצורות במדע, אבל כשלושה חודשים טרם הקמת המדינה נפל בשיירת הל"ה, שיצאה לסייע לגוש עציון הנצור. "מעיתון 'דבר' נודע לנו על נפילתו", דודיק מעלה באוב פרט מכאיב מהעבר. אגב, אלמנתו הצעירה של טוביה, אביבה, נישאה בהמשך לסופר חיים הזז.

קושניר בימים ההם. צילום רפרודוקציה: רענן כהן

קושניר החל את פעילותו הספורטיבית בעמק. "ישר התחלתי בקפיצה למרחק ובריצה קצרה", הוא מציין. לאחר לימודיו במקווה ישראל, שירותו הצבאי בנח"ל הביאו לקיבוץ יזרעאל, שם ריכז את ענף המטעים. באותה תקופה שיחק כבלם, לעתים כקיצוני ימני, בהפועל בלפוריה, אז בליגה הראשונה, "עד שהאתלטיקה לקחה אותי מהכדורגל, משחק שבו לא הייתי קנון גדול". בנוסף, במשך שנים אהב לשחק כדורעף עם חברים.

בכתבה בעיתון "דבר", כבר ב־54', קושניר, שבאין מאמן אימן את עצמו, תואר כאלוף האלופים, כששבר את שיא ישראל בקרב עשר, שבו מתמודדים בעשרה מקצועות אתלטיקה. ברם, שיאו דאז – 4,650 נקודות – השתרך הרחק מהשיא העולמי של בוב מטיאס, שעמד על 7,887 נקודות. רק בקפיצה לרוחק התקרב קושניר להישגו של השיאן האמריקאי.

למה רוחק?

"זה בא לי טבעי. עוד בבית הספר העממי (את היסודי המציאו אחר כך – יב"א) ניצחתי את כולם ברוחק. לא רק שהיה לי ניתור חזק, אלא גם עזר לי שהייתי טוב בריצות קצרות".
 

"זה אף פעם לא הפריע לי".
 

קושניר הוא הישראלי הראשון ששבר את מחסום שבעת המטרים בקפיצה לרוחק. מאוחר יותר, בכינוס הפועל, ב־61', הציב שיא ישראלי למרחק של 7.43 מ' (ועוד 4 סנטימטרים בסיוע הרוח). הוא בעצמו מודה שאין להתלהב יותר מהשיא, שאותו השיג בלי הדרכה של מאמן כלשהו. כבר בראשית המאה ה־20 היה קופץ אירי שניתר למרחק של מעל 7.60 מ'. אגב, שיא העולם הנוכחי בקפיצה לרוחק נשים, של הרוסייה גלינה ציסטייקובה, עומד על 7.52 מ'.

ועוד פרט מסקרן: השיא הישראלי הנוכחי, 7.99 מ', של יוחאי הלוי, תקוע משנת 2010. "לא להאמין", מתפעל הבן טוביה. "ב־49 שנה מאז השיא של אבא הייתה פה התקדמות של 56 סנטימטר בלבד".

מתי ינופץ כאן מחסום שמונת המטרים?

דודיק: "במצב הנוכחי של האתלטיקה בארץ, אני לא רואה הרבה סיכוי לכך".
 

כמו כל עולם האתלטיקה, קושניר עצר את נשימתו אי אז ב־68', כשבוב בימון קפץ באולימפיאדת מקסיקו למרחק הביוני של 8.90 מ', שנראה היה כהישג שלא מהעולם הזה. אבל כעבור 23 שנה הדהים אמריקאי אחר, מייק פאוול, בקפיצה למרחק של 8.95 מ', שיא נפלא ששריר וקיים מ־91' ועד היום. "אני רק יכול לקנא בשניהם", מצהיר קושניר.

יש באתלטיקה גבול ליכולת האדם?

"נראה שיש גבול. עובדה ששיא העולם ברוחק מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. אבל תמיד יש הפתעות, כפי שהיה כשיוסיין בולט רץ 100 מטר ב־7.58 שניות".
 

בשלהי 56' רשם קושניר ציון דרך חשוב בקריירה שלו. שבועות לאחר הניצחון במבצע סיני, כשהייתה התלבטות לגבי השתתפות ספורטאים מישראל באולימפיאדת מלבורן, הכריעה שרת החוץ דאז, גולדה מאיר, את הכף. לצד השחיינית שושנה ריבנר והקופץ למים יואב רענן נבחר קושניר, ששנה קודם לכן שבר את שיאי ישראל ברוחק ובקרב עשר בתחרויות בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בוורשה.

"לאחר טיסה ממושכת דרך טהרן, יהודי אוסטרליה עשו לנו חגיגה בלתי רגילה", בל ישכח. "מרוב אהבה אלינו, הם הקשו עלינו בהכנות. לא נתנו לי שם מנוחה, בייחוד בנות שרצו להיות חברות שלי. לך ספר להן שכבר הייתי נשוי עם חיה יותר משלוש שנים. אפילו ניסו לפתות אותי, שכחקלאי אקבל שם שטח אדמה גדול".

הן העריצו אותו, אבל לקושניר היה שם מושא להערצה משלו. זה היה הרץ המהולל למרחקים ארוכים, אמיל זטופק, שכונה "הקטר הצ'כי". אם קושניר ניחן במידה מסוימת של ביישנות, הוא כבש אותה כשניגש אל הרץ המהולל והציג את עצמו כספורטאי מישראל. "זטופק לא היה מי־יודע־מה ידידותי, אבל בסך הכל הוא היה בסדר", מעיד קושניר.

איכשהו הוא גם התחרה שם. התוצאה 6.89 מ' הקנתה לו את המקום ה־26 בלבד, לאחר שניתר מטר לפני הקרש: "לא רק שהיה לי ג'ט לג לאחר הטיסה המתישה, אלא גם לא הייתי מוכן לתחרות מהסוג הזה. מכיוון שלא היה לי מאמן, לא היה מי שימנע ממני להיכנס לסאונה לפני התחרות. כשהיה עלי לקפוץ, הייתי במצב גופני ונפשי גרוע".

כעבור ארבע שנים, באולימפיאדת רומא, שיפר את תוצאתו, כשקפץ למרחק של 7.20 מ', שיא ישראלי חדש, אבל דורג במקום 30 המאכזב. "כזאת הייתה המציאות", הוא סח בנימה של השלמה. "כנראה היה לי משהו אחר בראש, כשחודש לפני כן נולד הבן שלי, טוביה".

"כך הייתה האתלטיקה", מתערבת אגב חיוך סלחני הרעיה חיה. "זמן קצר לאחר הלידה הוא נסע לו. הפיצוי היה שהלכתי עם חברים להופעה של הארי בלפונטה".

טוביה, העוסק במחשבים, הוא ילד הסנדוויץ' של דודיק וחיה, בין הבת איריס לבת ורד. יש להם שמונה נכדים וארבע נינות, לצד אוסף גביעים ומגנים שלו ואוסף בובות מהעולם שלה.

קפיצתו התחרותית האחרונה של קושניר הייתה ב־77', כשבגיל 46 זכה במדליית זהב באליפות העולם לוותיקים, שנערכה בגטבורג שבשוודיה. "בהכנות לאליפות הזאת הייתה לי הזדמנות ראשונה ואחרונה לראות את אבא קופץ", מעיר הבן טוביה.

הוא לא ניסה למשוך אותך לקפוץ בעקבותיו?

"אבא לא אחד שמושך, מה גם שלא זכיתי לרגליים כשלו, ובוודאי לא בכישרון שבו התברך".
 

חיה: "לא עודדתי את טוביה ללכת לספורט. ראיתי איך ספורטאים שהשקיעו את הנשמה בפעילות שלהם לא זכו לתמורה הולמת. הספיק לי ספורטאי אחד בבית".

המפורסם במאות האתלטים שאימן קושניר במשך יותר מיובל שנים היה אריק איינשטיין, בהיותו עלם חמודות בן 17. "אריק גילה כישרון רב כשהיה אלוף הנוער בקפיצה לגובה", מעיד קושניר. "ליקוי הראייה שלו הפריע לו. כשהחליט להפסיק, אומנם ניסיתי לעודד אותו להמשיך לקפוץ עוד קצת, אבל כשראיתי אותו נוטה יותר לעבר השירה, נתתי לו ללכת בעקבות הבחירה שלו".

האימון היה אהבתו הגדולה של קושניר. הוא טיפח את הדור הצעיר והיה קשור אליו הרבה שנים כמורה לחינוך גופני, לטבע ולחקלאות. עד לפני כשנה אימן את אתלטי מכבי תל אביב. הוא נאלץ לפרוש מכך למגינת לבו לפני כשנה, לאחר שנחלש מבחינה בריאותית וחדל לנהוג. "זה חסר לי מאוד", מציין ספורטאי המופת, שממשיך בפעילות גופנית בחדר הכושר בקאנטרי בעירו.

קושניר מעודו לא הסתפק בהתרפקות על תהילת העבר. כמי שלצד האימון וההוראה שימש בעירו מדריך חקלאי מטעם ארגון מגדלי הגינות, הוא משקיע כיום את מרצו בטיפוח הגינה הפרטית המקסימה שלו, פיסה של ארץ ישראל המפעמת בנוף העירוני שמסביב.