כח סוס: דיווח מפסטיבל המירוצים שמשגע את אנגליה

"אני לא יודע מה הכתובת של המלון", השבתי בחשש. היא נראתה כמו אחת שבלי שום בעיה יכולה לתפוס ולזרוק אותי למטוס חזרה לתל אביב. 

"ובכן, אני חוששת שזה לא טוב מספיק עבורך", הרעד שעבר ברגליים שלי בשלב הזה לא היה בגלל הקור, "מה מטרת שהייתך כאן?". 

"אני עיתונאי. באתי לסקר פסטיבל מרוצי סוסים".

"ובאיזה פסטיבל מדובר?". 

"גראנד נשיונאל".

השוטרת הרימה מבטה והביטה בי בעיניים פעורות לרווחה. "הגראנד נשיונאל!", הכריזה בקול של אראלה ממפעל הפיס, ואז קשקשה משהו בטופס הלקוי שלי והנחיתה – סוף סוף! – שתי חתימות מלכותיות בדרכון שלי. "ברוך הבא ללונדון, תיהנה. נקסט!".

***

פסטיבל הגראנד נשיונאל נחשב לאחד ממרוצי הסוסים הגדולים בעולם ואחד מאירועי השיא של עונת המרוצים בבריטניה. מדובר למעשה במרוץ הארוך ביותר בממלכה – 7,141 מ' של מסלול הידוע במכשוליו הגבוהים במיוחד ושמתקיים מדי שנה מאז 1839 (מלבד כמובן בשנות מלחמות העולם). גם בסוף השבוע האחרון (חמישי עד שבת) התקיים הפסטיבל באיינטרי, כפר השוכן בקרבת ליברפול. באיינטרי מתגוררים פחות מ־7,000 בני אדם, אבל בשבת האחרונה הגיעו לא פחות מ־70 אלף איש למסלול המרוצים כדי לקחת חלק ביום השיא של הפסטיבל. ההתרגשות והחגיגיות הורגשו היטב.

עבור החובב הממוצע של ענפי הספורט המסורתיים, סוג כזה של ספורט הוא אגוז קשה לפיצוח. בהינתן רשימה של כ־40 סוסים (ולא פחות חשוב – כ־40 רוכבים), בחירת פייבוריט ללא ידע מעמיק בתחום היא בלתי אפשרית. אלא שמהות המרוצים שונה לחלוטין מזו שאוהד הכדורגל הממוצע, למשל, מכיר. ההגעה למקום אינה כוללת רק צפייה במרוץ, אלא ערבוב הצדדים החברתיים, הקולינריים (וכמיטב המסורת באנגליה, בעיקר האלכוהוליים), הכלכליים, האופנתיים והספורטיביים – בבת אחת.

היציעים באיינטרי מחולקים לכמה רמות. החל מהטריבונות הזולות והלא מקורות שבהן מצטופפים אלפים הנתונים לחסדי מזג האוויר, דרך היציעים המקורים ובעלי המושבים ועד מתחמי ה־VIP המהודרים והמפנקים. שם באמת מדובר בחוויה יוצאת דופן: הגישה לאוכל ולשתייה (כלומר, להרבה שתייה ולאוכל) היא חופשית, המקומות בשולחנות באולם אינם מסומנים, כך שכולם מתערבבים עם כולם, משוחחים, מרכלים ובעיקר שואלים איש את רעהו איך הלך במרוץ האחרון ומתייעצים על מי כדאי לשים את הכסף במרוץ הבא.

מדי 40 דקות בממוצע מתקיים מרוץ, וכל אחד שונה בכמות הסוסים המתחרים – ולכן גם באופציות ובסיכויי ההימורים. הרוטינה קבועה: צפייה במרוץ מהמרפסת (מסכי ענק מוודאים שלא תפספס אף רגע, גם אם הסוסים מרוחקים חצי מייל מהיציע שלך), בדיקת ההימור (במקרה הטוב גם גביית הזכייה מדוכני ההימורים), עיון בתוכנייה כדי לגבש אסטרטגיה לקראת המרוץ הבא, סגירת הימור בדוכן (או אצל נציגים שמסתובבים בין השולחנות), צפייה במרוץ הבא וחוזר חלילה. אחרי המרוץ החמישי יש הפסקה של כ־55 דקות עד האירוע המרכזי שלשמו התכנסנו – מרוץ הגראנד נשיונאל.

את המרוץ הגדול בעונת הסוסים באנגליה, "גמר ליגת האלופות" של הענף, פותחים לא פחות מ־40 סוסים (השנה 39). מהם רק 16 רוכבים סיימו השנה את הגראנד נשיונאל (19 בשנה שעברה, 13 בלבד ב־2007), ובראשם הסוס Rule The World ועליו רכוב הג'וקי בן ה־19 דיוויד מולינס, שחצה ראשון את קו הסיום כשהוא מקדים רק במעט את The Last Samurai ואת Vics Canvas. מנצח השנה שעברה, Many Clouds עם הרוכב לייטון אספל, היה האחרון שחצה את קו הסיום ובכך שמר על המסורת שבה אף רוכב מאז שנת 1974 לא מצליח לכבוש פעמיים ברציפות את המקום הראשון. אז עשה זאת הסוס האגדי Red Rum, שקברו מוצב סמוך לקו הסיום (!) ומשמש מוקד עלייה לרגל והנחת פרחים.

כמות הסוסים המועטה יחסית שמצליחים לחצות את קו הסיום (40% בלבד) היא עניין ששווה להתעכב עליו. אומנם מספר הרוכבים הגבוה מגביר משמעותית את הסיכוי לנפילות, אבל התרסקויות – שחלקן עלולות להיות מסוכנות ביותר – הן גורם משני לכך שרק 16.3 רוכבים בממוצע סיימו את הגראנד נשיונאל בעשור האחרון. בשבת האחרונה, למשל, נפלו רק ארבעה סוסים. שבעה נוספים חצו את קו הסיום ללא רוכב (מה שפוסל אותם אוטומטית, גם אם היו מגיעים ראשונים) ו־12 רוכבים החליטו לפרוש לקראת סיום המרוץ, לאחר שהבינו שאין להם סיכוי לזכות או לסיים במקום טוב. מתברר שכדי לשמור על בריאות הסוס ולמנוע ממנו סיכון מיותר לפציעות, מחליטים הרוכבים שבמקומות האחרונים לעצור ולפרוש - פרקטיקה מעט מוזרה במונחים ספורטיביים, אך כזאת שעוזרת להבין את היחס האמיתי של הג'וקיז ושל המאמנים לסוסים שלהם. 

באופן טבעי, עניין זכויות בעלי החיים הוא נושא מרכזי בניסיון להבין את הענף. מחוץ לכניסה לפסטיבל באיינטרי עמדו בשבת כמה עשרות פעילי זכויות בעלי חיים והפגינו – כמו בכל שנה – נגד הקונספט. "אתה מהמר – הם מתים", היה הסלוגן המרכזי בהפגנה, שמשתתפיה קראו בוז לנכנסים, ולא פסחו גם עלי.

חייבים להודות שלצופה מן הצד הטענות להתעללות נראות במקומן. לכאורה, אכן מדובר בניצול בעל חיים לצורכי שעשוע בלבד, מה גם שפעילי זכויות בעלי החיים מעלים טענות שונות בנוגע לדברים שקורים לסוסים שמסיימים את דרכם בענף. אלא שהמציאות מראה תמונה שונה לחלוטין, תמונה שבה הסטנדרטים המקצועיים שהוכנסו לתחום במרוצת השנים הפכו את הטיפול בסוס לעניין מוקפד, מדוקדק ומקצועי ביותר.

ביקור במועדון "צ'רלי פלוס" בניומרקט, עיירה במרחק של כ־100 ק"מ צפונית ללונדון ואשר ידועה כמרכז העולמי לגידול ולטיפוח של סוסי מרוץ מגזע ת'ורוברד, מכניס לפרופורציות שונות לחלוטין את היחס לסוסים, שזוכים לתנאים בסטנדרט המקצועי הגבוה ביותר, תוך הקפדה נוקשה על נושאי תזונה ואימונים. הסוסים נבחרים בקפדנות בגיל צעיר במטרה להפוך אותם לסופרסטארים (וסוסים מנצחים, כבר הוכח בעבר, אכן זוכים בבריטניה למעמד של סלבריטאים), אך גם סוסים שלא מצליחים לממש את הפוטנציאל ועוזבים את המועדון, ממש לא מועברים לאימת בתי המטבחיים, אלא מוסבים לייעודים אחרים. 

לעתים סוס יכול להיכשל על המסלול ולעבור למסלול ההרבעה, משום שצאצאיו עשויים להפוך לסוסים מנצחים. וחוות ההרבעה, מתברר, הן הכל מלבד התעללות. הסוס – שגם כך נחשב לחיה מיוחסת מאוד בבריטניה – זוכה כאן למעמד של מלך. בעלי סוסות משלמים עשרות אלפי ליש"ט כדי להביאן אל החוות הללו בניסיון להוליד צאצאים מנצחים, וסוס ההרבעה זוכה לחיי מותרות ושלווה (שלא לומר מלאים בסקס) עד יומו האחרון. מי שלא מאמין מוזמן לבקר בחוות "דארלי", שבפתחה ממוקם בית קברות מטופח לסוסים שהלכו לעולמם.  

זאת ועוד, בבריטניה מועסקים יותר מ־6,500 עובדים שתפקידם לשמור על רווחתם של כ־14 אלף סוסי מרוץ, ומאז שנת 2000 הושקעו יותר מ־32 מיליון ליש"ט בפעולות וטרינריות, במחקר ובחינוך. אחוז הסוסים שמוצאים את מותם במסגרת הענף צנח ב־20 השנים האחרונות בשליש – מ־0.3% ל־0.2% מכלל הסוסים המתחרים. ובנוגע לטענות על הזנחת סוסים שפרשו, מסתבר שיותר ויותר סוסים נהנים מקריירה שנייה אחרי שסיימו לדהור על מסלולי המרוצים, ויותר מ־11,500 סוסים רשומים בעמותה לרווחת סוסים שפרשו ממרוצים. קריירה שנייה, אגב, יכולה להיות בענפי הפולו וקפיצות הראווה, וכן לשמש סוסי אימון לרוכבים.

אבל עם כל הכבוד לסוגיה המוסרית כבדת המשקל, עשרות האלפים שפוקדים את שערי הפסטיבל עושים זאת במטרה לחזור הביתה עם כיסים מלאים. צריך לראות את מספר חברות ה"בטים" שמעמידות דוכנים ברחבי האצטדיון כדי להבין את הטירוף. סכומי הכסף שמגלגל ענף מרוצי הסוסים הם אדירים, ומחזור ההימורים השנתי בענף מוערך בכ־11 מיליארד ליש"ט. 

בגראנד נשיונאל, כמו ביתר המרוצים, קיימות שתי שיטות הימורים: שיטת היחס הקבוע ושיטת היחס המשתנה ("פול"). היחס הקבוע הוא הימור שבו המפעיל מציע מראש את היחס לסוס המנצח, שעשוי להשתנות בין המפעילים. כל "בוקי" מעניק יחס אחר במטרה למשוך אליו כמה שיותר מהמרים. 

לעומת זאת, שיטה אחרת היא ה"פול". בשיטה הזאת היחס אינו ידוע לפני פתיחת המרוץ, והוא נקבע על פי נוסחה אחת בלבד: כמות הכסף שיש בקופה לחלק למספר המהמרים על כל סוס. ככל שיותר משתתפים הימרו על סוס מסוים, כך יחס הזכייה של אותו סוס יירד. שיטת היחס המשתנה פופולרית מאוד, ו־80% ממרוצי הסוסים בעולם נערכים בשיטה זו – כולל ה"רייסר" שמפעיל הטוטו בישראל. הכסף המצטבר בקופת ההימורים משותף לכל המפעילים ברחבי העולם, ולאחר הפחתת עמלת המפעילים הכסף מחולק בין הזוכים.

שבעה מרוצים נערכו כאמור בשבת, אולם הכסף הגדול נשמר למרוץ הגראנד נשיונאל עצמו. היציעים, שהיו מלאים בחלקם רוב הזמן, היו מפוצצים. יותר מ־70 אלף איש עזבו את האוכל, הניחו בצד את כוסות הבירה, הפסיקו להתעמק בכובעים ובמחשופים של הנשים המהודרות, אחזו כאיש אחד בטופסי ההימורים (חלקם החזיקו בידיהם חוברות שלמות) – וצעקו.

בכדורגל, הרעש באצטדיון כשמובקע שער – לפעמיים רק פעם או פעמיים במשחק, לפעמים כלל לא – יכול להחריש אוזניים. בזמן הגראנד נשיונאל באיינטרי, היציעים המרכזיים הרעישו פעמיים כשהסוסים חלפו על פני הישורת, ופשוט רעדו כששלושת המובילים התקרבו לקו הסיום. תוסיפו לכך את שאגות השדר האנגלי – שבניגוד לענפים אחרים, מושמע באצטדיון עצמו ומחשמל עוד יותר את האווירה – ושערותיכם יסמרו. 

1 ל־33 – זה היה היחס לזכייה של Rule The World בגראנד נשיונאל, ואני ראיתי בעצמי שתי נשים ששלשלו לכיסם 230 פאונד כל אחת בתום המרוץ המרכזי. הסוס שאני הימרתי עליו, Saint Are, שסיים את המרוץ בשנה שעברה במקום השני, הוביל במשך כל ההקפה הראשונה. לקו הסיום הוא לא הגיע, ואני הפסדתי 20 פאונד. לו רק השוטרת בביקורת הדרכונים בלוטון הייתה טורחת לספר לי ששמותיהם של רוב הסוסים שזכו בגראנד נשיונאל מתחילים באות R.