ביומו הראשון בתפקיד של מאמן צמרת במועדון חדש במדינה זרה, היינו מצפים שהוא יעסוק בלחיצת ידיים לעיתונאים מקושרים, בשיחות עם הקפטן והשחקנים המרכזיים של הקבוצה או בהתמודדות עם החלק האפור והבירוקרטי של מעבר דירה לארץ חדשה. אלא שכשיורגן קלופ הגיע לליברפול בתחילת אוקטובר האחרון, הוא לא עשה אף אחד מהדברים האלה. בתום מסיבת עיתונאים, שבה לקח לעצמו בעלות על הכינוי “הנורמלי”, עשה קלופ מה שאף מאמן אחר לפניו לא עשה – הסתובב במרכז העיר בבגדים יומיומיים וכובע. הוא התיישב בפאב רנדומלי, הצטלם בשמחה עם בחורות שביקשו מזכרת והעלה לרשתות החברתיות עדויות ראשונות ממקום מושבו החדש. למחרת הוא כבר צולם בג’ינס, ז’קט עור וקפוצ’ון, יושב עם אשתו וזוג חברים על בירה וסיגריה. הכי רחוק מהמסגרת המעונבת של מאמני־העל באירופה. מכל זווית שהיא, המשולש הרומנטי בין קלופ, העיר ליברפול ואוהדי הקבוצה הפך לאהבה ממבט ראשון. 

אם לא הניצחון 2-3 של בורוסיה דורטמונד על ורדר ברמן במחזור האחרון של העונה שעברה בליגה הגרמנית, הקבוצה הקודמת של קלופ הייתה מסיימת את העונה ההיא במקום השמיני ומבלה השנה מחוץ למסגרות האירופיות. אלא שדורטמונד כאמור ניצחה, והערב, כמאמן ליברפול, קלופ יפגוש את יציר כפיו במשחק הגומלין של שלב רבע הגמר בליגה האירופית. הקבוצה, שחזרה לגדולה לאחר עזיבתו של קלופ, הפכה לאחת המלהיבות באירופה והגיעה בצדק עד למפגש פיקנטי מול הקבוצה החדשה של קלופ.
רק לפני שבוע הייתה החזרה של קלופ לאצטדיון זיגנאל אידונה פארק בדורטמונד הנושא החם ביותר בכדורגל העולמי. בגרמניה הקדישו לו שערי עיתונים, תוכניות טלוויזיה מיוחדות, קריקטורות שמרמזות על כך שעמוק בפנים הוא עדיין אוהד דורטמונד, ומצלמה שתיעדה כל תזוזה שלו במהלך 90 הדקות. על כר הדשא הסיפור היה קצת פחות סימפתי עבור המקומיים, שסיימו את המשחק בתיקו 1-1 מאכזב מבחינתם, שמשרת מצוין את הקבוצה האנגלית לקראת משחק הגומלין הערב (22:05, שעון ישראל). 

“ציפיות הן בעיה"

ליברפול היא אחת הערים המיוחדות באנגליה. מדובר במקום שמערבב בין אנגליקנים ומהגרים אירים מהמאה ה־19, מה שיוצר מבטא ייחודי, היסטוריה משותפת ותחושה של גאוות יחידה. העיר שממנה יצאה הטיטאניק (לכיוון סאות’המפטון), העיר שממנה נשלחו העבדים לארצות הברית כשהעבדות נאסרה בבריטניה, היא גם העיר ששמה נקשר בהיסטוריה של צרות, עוני, אבטלה ותעשייה כבדה.
ולמרות כל אלה יש בה גוון שונה. קשה להסתובב במרכז ליברפול ולא לחוש שמדובר בעיר של אנשים אמיתיים, לא פלסטיים. פשוטים וחסרי מניירות. ליברפול היא לא עיר של מכוני כושר, מכוני יופי, השתלות והסרות שיער, חנויות בוטיק ומסעדות פלצניות. זקנים יוצאים בה לרקוד עד לשעות הקטנות של הלילה. היפסטרים עם זקן, משקפיים ועגילים בגודל מוגזם חוברים לקירחים מקועקעים ומחוספסים בגיל העמידה. אנשים לא מתביישים להתחיל לדבר זה עם באמצע היום על כל נושא שבעולם, וגם לא מתביישים להקיא על המדרכה בארבע בבוקר את כל מה שהעמיסו לפני כן בבר. אנשים הם מי שהם, ולא רק שהם מקבלים את עצמם בצורה רדיקלית, אלא שעל כך גם נתונה גאוותם. כנראה שרק ממקום כזה יכולה לצאת הלהקה החשובה אי פעם, ומועדון הכדורגל המיוחד ביותר על פני הגלובוס.

קלופ כמאמן דורטמונד, חוגג אליפות. צילום: לארס ברונס, גטי אימג'ס
על הרקע הזה קל להבין מה מצא חן בעיניו של קלופ – בחור פשוט שנולד באזור היער השחור בגרמניה והעביר את כל הקריירה המקצוענית שלו במועדון אחד, מיינץ. הוא עבר לעמדת המאמן שם, מיד לאחר שפרש ממשחק פעיל, ובתום שבע שנים טובות עבר לשבע שנים טובות עוד יותר בדורטמונד, שם זכה בשתי אליפויות גרמניה והוביל את הקבוצה לגמר ליגת האלופות, תוך שהיא מציגה כדורגל סוחף ומדיחה מועדונים גדולים ועשירים ממנה.
ההצלחה הביאה איתה גם מפרסמים מכל מיני סקטורים. קלופ ייצג את “פומה”, השתתף בקמפיין גרמני נגד גזענות, פרסם קואופרטיב בנקים ואפילו את יצרנית המכוניות “אופל”, שדיווחה על עלייה במכירות לאחר ההתקשרות העסקית איתו. בין לבין, הוא נתן גם לא מעט פרשנויות בטלוויזיה הגרמנית.
אבל גם ההצלחה הגדולה והכסף הגדול לא שינו את האופי הצבעוני שלו. קלופ נותר איש של אנשים. אדם שמעדיף אתגרים ועבודה בערים ובמועדונים “מגניבים” על פני הצטרפות לקואופרטיבים הגדולים של באיירן מינכן, מנצ’סטר יונייטד, צ’לסי או ריאל מדריד. “באיירן מינכן מתייחסת לכדורגל כמו שסינים מתייחסים לכלכלה”, הוא אמר אי שם בשנת 2013, כשנשאל אם יש סיכוי שיעבור לאמן את המועדון העשיר מבוואריה. “הם רואים מה אחרים עושים ואז מעתיקים את זה, רק עם יותר משאבים וכסף”.
“אני אוהב את האינטנסיביות של הכדורגל, ומהבחינה הזו ליברפול מאוד התאימה לי”, אמר קלופ במסיבת העיתונאים שבה הוצג במועדון האנגלי באוקטובר האחרון. “תמיד חלמתי לאמן באנגליה, אבל ליברפול הייתה לכל אורך הדרך בעדיפות ראשונה. אני גם מאוד מתרגש מאצטדיון אנפילד. אני רוצה לראות את מה שקורה שם. להרגיש את זה, להריח את זה. אני רוצה הכל, אבל לפני זה אני רוצה לדבר עם האוהדים על הציפיות. מהניסיון שלי, ציפיות יכולות להפוך לבעיה גדולה – כמו משקולת של 20 קילו על הגב – וממש לא מגניב לרוץ ככה”.

סימן השאלה נותר

אוהדי ליברפול הם כנראה האוהדים והאנשים הרגשנים ביותר באנגליה, ולא יהיה מוגזם לומר שהקבוצה שלהם היא באמת ובתמים הדבר החשוב להם ביותר. זה התחיל עם ביל שנקלי, שלקח את המושכות במועדון בדצמבר 1959, ובתהליך שארך 15 שנה שלף אותו מליגת המשנה והעלה אותו לגדולות. שלוש אליפויות, שני גביעים וזכייה בגביע אופ”א היו רק החותמות על כר הדשא. מחוצה לו ייסד שנקלי מגוון רחב של ביטויים צבעוניים לגבי המשחק (הידוע שבהם הוא “כדורגל הוא לא עניין של חיים ומוות, אלא הרבה יותר מזה”). הוא ייסד גם את חדר הנעליים (“boot room”), המקום שבו התאספו מאמני הקבוצה וקיבלו החלטות מקצועיות גורליות.
המורשת של שנקלי נמשכה עם תשע שנות שלטון של בוב פייזלי, שהניבו שש אליפויות וזכייה באליפות אירופה, וההצלחה נמשכה גם עם ג’ו פייגן וקני דלגליש. כל אחד מהם הפך לא רק לספק של הישגים ספורטיביים, בימים שבהם ליברפול הייתה שקולה לברצלונה של ימינו, אלא גם למאפיין בולט ולאדם המזוהה ביותר עם הקהל הליברפולי.
אי אפשר לתלות את הכישלון המקצועי של ליברפול בשני העשורים האחרונים אך ורק בזהות המנג’ר, אבל ברור לכולם שההידרדרות המקצועית באה במקביל לשלטון של מאמנים אפרוריים וחסרי כריזמה. עם כל הנאמנות והאהבה, כמה חודשים רעים תחת המנג’ר רוי הודג’סון גרמו לאוהדים ביציע ה”קופ” המפורסם לפצוח בקמפיין “הודג’סון לנבחרת אנגליה”, מתוך תקווה שההתאחדות האנגלית תגאל אותם מהקשר המייסר עם הבוק המופנם שנראה כמו הדבר הכי רחוק מהם בעולם.

קלופ. כריזמה מטורפת. צילום: לארס ברונס, גטי אימג'ס
ההגעה של קלופ לאנפילד מציתה העונה את הדמיון של כל אוהד ליברפול צעיר וותיק. הם קיבלו איש מקצוע שמאמין בכדורגל התקפי וסוחף, ווינר מוכח שמצליח להוביל את הקבוצות שלו להישגים גם מעמדת האנדרדוג, מאמן שידוע ביכולות הטיפוח של שחקנים צעירים ומנגד גם מסוגל למשוך לקבוצה שמות אטרקטיביים.
יותר משקלופ משדרג את ליברפול בצד המקצועי, הוא כובש את לב האוהדים שלה. מדובר באדם רגשן שלא חושש לומר את שעל לבו מול המצלמות. שלא מתבייש שמישהו יצחק עליו. הוא אחד שמספר בראיון כיצד בכה בזרועותיו של שינג’י קגאווה, שחקנו לשעבר בדורטמונד שנמכר למנצ’סטר יונייטד; הוא חוגג שערים בצורה מוחצנת כאילו הוא זה שכבש אותם; הוא מתווכח עם שופטים, זועם כשחש שפוגעים בקבוצה שלו ומתייחס לשחקנים קצת כמו אוהד משוגע ביציע וקצת כמו אב תומך. “ההיררכיה כאן היא לא שאני מעליהם, אלא שאני מאחוריהם”, הוא אמר פעם כשעוד אימן את דורטמונד, “אני איתם לא משנה מה הם עושים. כשהיריבות שלנו מצליחות, זה לא מגרה אותי לעבור אליהן. יש לי כאן כל מה שאני צריך”.
במשך חצי השנה של קלופ בליברפול הוא הוביל את הקבוצה לתוצאות לא רעות, אבל סימן השאלה הספורטיבי עדיין לא התפוגג. את סימני הקריאה רואים בעיקר ביציע. מי שמרים את ראשו לכיוון ה”קופ” מגלה שם פולחן אישיות של ממש, עם דיוקנאות של קלופ לצד המאמנים הגדולים בהיסטוריה של המועדון, צעיפים שמוקדשים לו בלבד ודגלי גרמניה. בליברפול - מקום שבו דורשים מהמאמן נאמנות וחינוך של השחקנים לכדורגל בלתי מתפשר - יודעים גם להחזיר באהבה שנשארת לנצח. לא סתם הם שרים בתחילת כל משחק ובסופו “לעולם לא תצעדי לבד”, ולא במקרה אנפילד הוא כנראה המגרש היחיד בעולם שבו רפא בניטס השמרן והאפור נותר אהוב כל כך. במקום כזה לא פלא שהחליטו ללכת עם הגרמני באש ובמים, ולפחות בינתיים לעזאזל עם התוצאות במגרש.
הבעיה של קלופ היא שלא פעם הוא לא יודע מתי ללכת. את שבע השנים היפות שלו במיינץ הוא סיים רק אחרי שהקבוצה ירדה ליגה ועונה לאחר מכן לא הצליחה לשוב לליגה הבכירה; מדורטמונד הוא נפרד רק אחרי שסיים את העונה האחרונה שלו במקום השביעי המאכזב, ואין שום ערובה לכך שגם את ליברפול הוא יעזוב בזמן ולא מאוחר מדי. כך או אחרת, דבר אחד בטוח: האדם שקיבל את התואר שלו במדעי הספורט מאוניברסיטת פרנקפורט על סמך תזה שכתב בנושא הליכה, כבר לעולם, אבל לעולם, לא יצעד לבד.