סליחה מראש על העכרת האווירה שבוע אחרי שרובין הוד מלסטר גונב את הפרס הגדול לרשעים העשירים. זה אומנם אחלה סיפור, במיוחד אם אתם רומנטיקנים של הכדורגל במתכונתו הקודמת והענייה/שכונתית, אבל המציאות אחרת. לסטר היא כבר מזמן לא "פצפונת", והיא לא ניצחה את הקפיטליזם החזירי, אלא השתמשה בפירותיו העסיסיים כדי לעשות אקזיט. אגב, יכול להיות שהוא גם זה שימנע את הנפילה שלה ממרום האולימפוס שהיא נמצאת בו כרגע.
לא מעט אוהדי כדורגל מסמנים את קיץ 2003 כשורש הרע האולטימטיבי. כשרומן אברמוביץ' קנה את צ'לסי וסלל את הדרך להשתלטות של אוליגרכים, של שייח'ים ושל אמריקאים עשירים במיוחד על הכדורגל האירופי כולו והאנגלי במיוחד. לא יהיה קשה למצוא מי שיטענו ששם הגיע לסוף דרכו הכדורגל הרומנטי. הם רק שוכחים דבר אחד: גם בעשור הראשון של הפרמייר־ליג, ובוודאי בימי הליגה האנגלית לפני כן, לסטר לא זכתה באליפות. אפילו לא בגביע.
גם בימים שבהם השוויון היה ערך עליון וכולם התחלקו בכלום שהיה, הליגה האנגלית הייתה מסתיימת בדרך כלל עם אלופה בשם ליברפול, ארסנל או מנצ'סטר יונייטד. ככה זה היה וככה זה יהיה - מסורת ופופולריות תמיד יהיו הדלק שיניע מועדונים קדימה. הכסף רק מזרז את התהליך. נוטינגהאם פורסט של בריאן קלאף ובלקבורן העשירה של שירר היו יוצאות מן הכלל ויחידות בדורן.
הסיפור של ורדי בהחלט מעורר השראה, כמו גם הרכישות המדויקות של מחרז וקאנטה, אבל לסטר הנוכחית היא לא קבוצה מזערית שמורכבת משחקנים חובבנים כפי שמנסים לצייר אותה - אלא מועדון מבוסס שניצל את המציאות לטובתו. המשחק הכי חשוב בהיסטוריה שלה בכלל לא היה העונה, אלא לפני שנתיים, כשהקבוצה חזרה לפרמייר־ליג, שלשלה לכיסה כמה עשרות מיליוני ליש"ט (שיהפכו בעונה הבאה למאות, בזכות הסכם זכויות השידור החדש) והחלה ליהנות מהבוננזה. כל זה קרה ארבע שנים אחרי שנרכשה בעצמה על ידי מיליארדר תאילנדי ו־12 שנים אחרי שעברה מפילברט סטריט המיושן לאצטדיון קינג פאוור המודרני.
הכסף שנכנס לכדורגל האנגלי מחסויות, מזכויות שידור ומבעלים זרים - אלה שכביכול השחיתו כל חלקה טובה - הוא זה שאפשר לסטוק לקנות שחקנים מרומא ומאינטר, לאברטון לשלם 28 מיליון ליש"ט עבור לוקאקו, ולקריסטל פאלאס לרכוש את קבאיי מפ.ס.ז'. בהכללה גסה אפשר לומר שגם מועדוני התחתית בפרמייר־ליג עשירים היום יותר מכל יתר המועדונים באירופה שלא מגיעים באופן קבוע לליגת האלופות.
ומה קורה כשיש לכולם המון כסף? אינפלציה. פתאום לליברפול יש 35 ו־32 מיליון ליש"ט להוציא על קארול ובנטקה, צ'לסי משלמת 50 מיליון על טורס, ומנצ'סטר יונייטד קונה את מאטה ב־37 מיליון ומפרישה לרוני משכורת של 300 אלף ליש"ט בשבוע. נוצרת בועה גדולה (שתמשיך לגדול), אבל במקום שזו תשרת את המועדונים הגדולים שמוציאים הון תועפות על שחקנים שעשו עונה טובה והרבה יחסי ציבור, היא דווקא משרתת את הקבוצות הקטנות והבינוניות, שיכולות לקנות שחקנים טובים מאוד מהדרג השני במחיר הריאלי שלהם.
קל מאוד להתעלם, אבל ורדי קיבל העונה יותר מ־300 אלף שקל כל שבוע. והוא היה מקבל אותם גם אם לסטר הייתה יורדת ליגה, כפי שכולם ציפו. אבל הוא ולסטר עשו כאמור אקזיט. ועכשיו הוא יכפיל או ישלש את השכר שלו, בלסטר או במקום אחר, והשועלים עצמם יתעשרו מההשתתפות שהוא סידר להם בליגת האלופות ואולי גם ממכירה עתידית שלו.
בלי הקפיטליזם החזירי לסטר לעולם לא הייתה מתעשרת ובוודאי שלא הופכת לאלופה.