עזבו לרגע את ההתלהמות ושימו את עצמכם במקומו של אלון יפת. משחק עונה, תיקו, זמן פציעות, כל מה שהראש רוצה זה לשרוק לסיום, ולחזור הביתה בשלום. ואז איתן טיבי עם השטויות שלו.

 

 

זה לא היה כיסוח של תיקול פראי, או בלם שהשתמש בידו כדי לחלץ כדור מקו השער. זו תפיסה בחולצה. יש בקרנות – ובמהלך משחק - אלף כאלה, אולי פחות חמורות, אבל יש, ואתם יודעים מה? תמיד אפשר לשלוף את התירוצים 'מהזווית שלי אי אפשר היה לראות', או 'חכמים, לכם יש מאה מצלמות טלוויזיה'.

 

אגב, תירוצים לא רעים שיכולים היו להוציא שופט כמו יפת זכאי מחמת הספק. זו התנהגות אנושית שרובנו היינו חוטאים בה כדי לסיים משחק כזה עם מינימום פגיעות, לנו ולשני הצדדים.

 

אני גם מסכים שבמקרה ההפוך היה הרבה יותר פשוט להחליט. אם שיר צדק היה תופס את זהבי ברחבה, היה קל לשרוק. נוח ללכת עם רוח גבית של 14 אלף צופים, ובטח להסתדר עם המחאה של קריית שמונה. היא הרי לא עוברת את ההרים של צפת.

 

יפת וצדק. אם זה הנסיבות היו הפוכות, היה לשופט יותר קל לשרוק

 

יפת התנהג בצורה הכי אנושית בעולם. אולי הוא לא ראה את התפיסה, ואם כן, הוא ניסה להמעיט מערכה. תמשיכו, לא קרה כלום. אם חכמון לא היה בתמונה, אף אחד לא היה מתעכב על האירוע, מקסימום נזיפה קלה ויאללה למשחק המרכזי הבא. אבל חכמון היה שם, היחיד שעבד לפי הספר וסימן למה שראה. היחידי שפעל כמו שמעטים מאיתנו היו נוהגים – הוא לקח אחריות של הכרעה בנקודה בה הראש נמצא כבר במצב של נירוונה.

 

חכמון יכול היה להפיל בקלות את התיק על יפת ולספר שמהזווית שלו קשה היה לראות, לשחק אותה ראש קטן של שופט רחבה, אבל הוא בחר לעמוד ליד הקורה ולבצע את תפקידו.

 

חכמון. ביצע את תפקידו ולקח אחריות 

 

מודה, גם אני ביציע העיתונאים כבר הייתי במצב של סיום. הכתבה הייתה מוכנה בראש, נותר רק לסדר את המילים במקומן, אבל איזי שרצקי, הבעלים של קריית שמונה, היה הראשון שהבחין. שרצקי התרומם ביציע הכבוד וצעק לכל עבר: "הוא סימן שהיה פנדל, תראו הוא מסמן".

 

לאלון יפת היה אסור להתעלם מהסימון, שנראה גם ממרומי היציע. חכמון הפר את האיזון הדק בין עצימת עין שאפשר לקבל בגלל האנושיות שבה, לבין התעלמות שהיא הכל - חוץ מהתנהגות של שופט בכיר.