בלעדי: הפועל פתח תקווה, האורווה ומאיר שמיר - תסקיר ביהמ"ש

זה לא קרה, כי להפועל אין נכסי נדל״ן שניתן לממש, ושמיר לא פראייר של אף אחד. אם אין מה לממש עם רווחים של מאות מיליונים, הוא לא בא. בתסקיר שהכינו המנהלים המיוחדים שמינה ביהמ״ש המחוזי לעמותה לניהול כדורגל בהפועל פ״ת, עו״ד עמית פינס ועו״ד ליאור דגן, ושהוגש לביהמ״ש ב-10 במרץ, מתברר ששמיר עשה הון מהשתלבותו בעמותה, במהלך שתוכנן בקפידה וכל מטרתו הייתה להשתלט על נכסיה.

את העמותה ייסד שמיר ב-4 באוגוסט 1996 ביחד עם ליאור שחר, כדי לרכוש את זכויות הניהול והבעלות של המועדון, שהייתה בשליטתו של גברי לוי. 11 ימים לאחר ההשתלטות נוספו לתקנון העמותה שני סעיפים. הראשון: נכסי העמותה משמשים אך ורק למטרותיה, וחלוקת רווחים או טובות הנאה בין חבריה אסורה בכל צורה שהיא. הסעיף השני היה כי במקרה של פירוק, יועבר רכוש העמותה לידי מוסד ציבורי אחר, כמשמעותו בסעיף 9 (ב׳) לפקודת מס הכנסה, ולא יחולק בין חבריה.
 

אלא שב-23 בפברואר 2003 שונה התקנון ונקבע כי חתימה של אחד מחברי הוועד, בצירוף חתימה של עובד במועדון, יחייבו את העמותה לכל דבר ועיקר. פינס ודגן כותבים במפורש בדו״ח כי האחרונים היו אך ורק אנשי שמיר ועושי דברו.

"ניצל את מעמדו כיו"ר עמותה"

הפועל פ״ת נוסדה ב-1935 ובשנת 1967 עברה לשחק באצטדיון שכונה ״האורווה״, שהקמתו ובנייתו מומנה מכסף אישי של שחקני עבר, אנשי פלוגת הסדרן ואוהדי הקבוצה. הוא הכיל בשיאו כ-6,800 מושבים ושימש את הקבוצות בעיר עד להריסתו ב-2010. בכל אותן 43 שנים לא נדרשה הפועל פ״ת לשלם דמי שימוש.

שטח האצטדיון, 64 דונם, משמש כיום לבנייה ומגורים של מאות יחידות דיור. שמיר, היזם של מתחם המגורים הזה, טען בחקירתו אצל פינס ודגן כי להפועל פ״ת מעולם לא היו זכויות כלשהן באצטדיון.
 

ב-9 ביוני 1997 רכש שמיר את האצטדיון ממפעל מועצת פועלי פתח תקווה בע״מ תמורת חמישה מיליון דולר. עו״ד פינס ודגן מציינים בדו״ח שכבר בעת ביצוע העסקה היה ברור וידוע כי השימוש העתידי במתחם יהיה לבניית שכונת מגורים. את שמיר ייצג בעסקה, עו״ד סיני גלבוע, שהיה באותה עת חבר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיריית פתח תקווה והיה בקיא בהליכים התכנוניים למתחם.

אצטדיון האורווה. הכדורגל היה רק תירוץ. צילום: דני מרון

״שמיר ניצל את מעמדו כיו״ר העמותה למען עסקיו וענייניו האישיים״, קובעים המנהלים המיוחדים מטעם ביהמ״ש לאחר שבחקירה שניהלו (גם באמצעות חוקרים פרטיים) התגלה כי שמיר לא הביא את העסקה לדיון במוסדות העמותה ולא דאג לקבל חוות דעת משפטית בסוגיית הזכויות של העמותה והמועדון. עוד התגלה כי חלק מחברי העמותה כלל לא ידעו על ביצוע העסקה.

ב-9 ביולי 1997 הקים שמיר את חברת ה.ל.ה.פ בע״מ (״החברה להצלת הפועל פ״ת). רכישת האצטדיון הייתה פרויקט הנדל״ן היחיד של החברה, ואת האצטדיון רכש שמיר בשותפות עם חברת אשדר, מקבוצת אשטרום. ההסכמה המסחרית בין הצדדים התבססה על מימון מלא של אשדר לרכישת השטח ולפיתוחו, ושמיר, שיזם את העסקה, קיבל 50% בפרויקט (על אף שטען במשך שנים שחלקו היה רק 25%).

שמיר ואשדר היו ערבים בבנקים להתחייבויות החברה המשותפת (ה.ל.ה.פ). שמיר היה מורשה חתימה ומנהל החברה בכל שנות קיומה, וכדי להסתיר את מעורבותו הישירה השתמש בחברה זרה שרשומה באירלנד בשם United Trade. בחקירתו טען שמיר כי אין לו שום קשר לחברה זו וכי מנהלה היה ברק אלון. החוקרים הפרטיים מצאו שאלון לא קשור, ושכתובתו אצל רשם החברות היא כתובתו הפרטית של שמיר בשכונת צהלה בתל אביב.

8 מיליון שקל למועדון

ב-28 ביוני 1999 התפטרו כל חברי ועד העמותה ומונו חדשים במקומם, אבל מורשה החתימה בבנקים היה ונותר שמיר, על אף שהתפטר מחברותו - לכאורה בניגוד לחוק. בעקבות פרסומים שונים בתקשורת על מעורבותו בעסקת הנדל״ן, יזם שמיר כמה פעולות שנועדו להסתיר את הנתון הזה.
 

לדוגמה, החוקרים גילו כי חברת ל.י.ב ניהול והשקעות, שנכנסה כשותף בחברת ה.ל.ה.פ, היא חברת קש. ל.י.ב (לוי יהודה ובתיה) הם שכניו של שמיר ומעולם לא השקיעו בחברה ולא השתתפו בישיבות. בחקירתו הגדיר עצמו יהודה לוי כ״תייר״ בחברה, שמעולם לא הכיר את שותפיו, לא ידע על התחייבויות כספיות ולא ידע שהשקיע ברכישת חלק מהחברה 2.6 מיליון שקל.

שמיר חתם בעצמו על כל המסמכים הקשורים בניהול החברה, כולל ערבויות בנקאיות. המעניין בעסקה המוזרה הזו היא מכירת המניות של יהודה לוי בחברת ה.ל.ה.פ ב-2010 לחברת אשדר בארבעה מיליון שקל, לפי שווי חברה של 16 מיליון שקל - וזאת חודשיים בלבד לפני ששמיר ואשדר מכרו את יתרת אחזקותיהם בפרויקט הבנייה בלא פחות מ־170 מיליון שקל.

שמיר המשיך עם ההתנהלות הזו כש"מכר" שוב 25% בהפועל פ״ת לעוד חבר ומקורב, יצחק חממי, שפעל באמצעות חברת פרסקוס קפיטל שבבעלותו (שוב על רקע ביקורות ציבוריות והתייחסויות בתקשורת) על ההון שעשה לעצמו, בעוד מועדון הכדורגל קורס.
 

כדי לממן את העסקה עם חממי, העמיד שמיר לרשותו קו אשראי בסך שבעה מיליון שקל בסניף מרכז העסקים של בנק דיסקונט בתל אביב, שניהל חבר בוועד עמותת הפועל פ״ת. שמיר פרע את ההלוואה בעצמו. לטענת פינס ודגן, שמיר הציג בפניהם מצג שווא כשטען שלא היה מעורב בחברת ה.ל.ה.פ בשנים 2005 עד 2010. שכן השניים איתרו שורת מסמכים בחתימתו של שמיר, שמוכיחים שהיה בעל עניין ומורשה חתימה בחברה.

בנובמבר 2009 התחלף שוב ועד העמותה, והשליטה עברה לדני לוי וגל חצור. השניים ניהלו מו״מ עם מאיר שמיר ושותפיו רמי נוסבאום (מבעלי אשטרום) וארנון פרידמן (מנכ״ל אשדר) על פיצוי כספי בתמורה לוויתור על זכויותיהם באצטדיון. בפגישה שהתקיימה במשרדו של שמיר דרשו חצור ולוי 40 מיליון שקל עבור המגרש והתפשרו על שמונה מיליון. בנוסף התחייב שמיר לתמוך במועדון במיליון שקל בשנה למשך עשר שנים ולרכוש מגרש אימונים בעלות של 300 אלף דולר. ההסכם הוצג ״כהסכם חסות מסחרי״, בעוד שההסכם הפרטי עם שמיר הוסתר מביהמ״ש ומעולם לא הוגש לאישורו. כשנכנסה העמותה להליכי פירוק ביולי 2011, טען שמיר שהוא לא מחויב להסכם הפשרה.

המנהלים המיוחדים, עוה״ד פינס ודגן, טוענים כי שווי ההכנסות ממתחם הבנייה על אדמת אצטדיון ״האורווה״ עמד על כמיליארד שקל ממכירת 607 יחידות דיור ורווחיו של שמיר מוערכים בעשרות מיליוני שקלים. כעת הם מבקשים מביהמ״ש סעדים אופרטיביים, שמטרתם לחייב את שמיר להחזיר את כל רווחיו לעמותה. בפועל, הם למעשה מבקשים לחייב אותו להשיב כעשרה מיליון שקל כדי לכסות את חובות העמותה, שחמישה מיליון שקל מהם יועברו למס הכנסה, ועוד 2.4 מיליון שקל ישולמו למכבי פ״ת כפיצוי למועדון על נטישת אצטדיון ה״אורווה״.

שמיר חייב להגיש את תגובתו בכתב עד ל-24 במרץ, ואז יקבע בית המשפט את המשך ההליך ואם ביצע עבירות פליליות בכל תקופת השתלטותו על המועדון.