הסבא של בית"ר נרצח בפיגוע: "כאילו בא לאימון בשביל להיפרד"

קראו לו מאיר חיים. מאיר חיים היה אוהד מיוחד, אין שחקן שלא זכה להכירו ואין אוהד שלא ידע את פועלו. עבור כל אוהד שחקן, או איש הנהלה בבית''ר, מאיר חיים היה כמו סבא, ובעקבות זה הוא זכה לכינוי - "הסבא של בית''ר".

ה-5 בינואר בשנת 2003, היה יום ארור, יום שייזכר לדורות כיום שחור עבור מועדון הכדורגל של בית''ר ירושלים.

מאיר חיים נרצח בפיגוע בתחנה המרכזית הישנה בת"א, כשחזר לביתו מאימון קבוצתו האהובה. אחד הסמלים של בית"ר בעשור הקודם וזה שלפניו, דוד אמסלם, היה האחרון למעשה שראה את סבא מאיר. אמסלם הוא זה שהחזיר אותו לת"א מהבירה והוריד אותו בתחנה המרכזית הישנה בת''א, עם המעיל הצהוב והכובע שעטפו את ראשו, כך גם סיים את חייו.

אגב, באותו אימון, סבא מאיר כלל לא היה אמור להיות נוכח, אך החליט בכל זאת להעלות לבירה מבלי לשער שזו תהיה הפעם האחרונה שבה יראה את קבוצתו האהובה. "אפשר לומר שהוא נסע להיפרד מבית"ר". בתו, סיגל חיים אלימלך, מספרת על המורשת שהשאיר האיש שכה אהב את בית"ר והנחיל זאת גם למשפחתו.

מאיר חיים השאיר אחריו חמש בנות. סיגל, היא בתו הקטנה וכמובן שגם היא זכתה להיקשר לבית"ר. "כשהייתי בת 15, בעונת 1991/92 זו הייתה הפעם הראשונה שאבא לקח אותי למשחק. אם אני לא טועה זה היה נגד יפו. אני זוכרת שזו הייתה השנה עם רונן חרזי ושאלי אוחנה חזר ממכלן, במטרה להחזיר אותה לליגה הלאומית (הליגה הראשונה בזמנו). אני זוכרת שאבא הצליח להוציא מאיתנו את הלהט בשביל בית"ר, היא הייתה כל עולמו. באותו משחק? בית"ר הביסו 0:7, כמובן שאי אפשר לשכוח", נזכרה סיגל.

"לפני הפיגוע הארור הייתי אומרת שזה קודם כל אנחנו ואח''כ בית"ר, אבל היום אני יכולה להגיד בוודאות שבית"ר הייתה אצלו במקום הראשון. אני זוכרת באחד המשחקים כשבאנו כל המשפחה עם הנכדים והנכדות, אחת מהן התעצבנה שכולם קראו לו 'סבא' והרי זה זה סבא שלה".

"אני חושבת שמה שכבש באמת את לב האוהדים, זו ההופעה שלו בסרט 'ברוכים הבאים לגיהנום', שם הוא בכלל דיבר על זה שהוא בן גוריוניסט, שבא מבית שמזוהה עם השמאל. אמנם היום זה לא ככה, אי אפשר להסביר את זה, אבל זה הכינוי שהדביקו לו שם, קראו לו 'סבא' ובמשחקי החוץ היו אוהדים שנלחמו ממש מי יישב לידו, היו מלחמות בין האוהדים מי יזכה לקחת אותו טרמפ למשחקים בטדי ובחוץ".

"הוא היה יוצא לבלות עם האוהדים, הולך לאירועים שלהם. היו ילדים תאומים מקרית שמונה שהוא פשוט אימץ אותם לחיק ליבו ועד היום אנחנו שומרים עם אותה משפחה על קשר טוב".

"הוא תמיד אהב את אלי אוחנה, זו הייתה אהבה שאי אפשר לתאר אותה. תמיד סגד לו והעריך אותו, כי באותה עונה כשהקבוצה ירדה ליגה וכולם נטשו את הספינה שטבעה כמו שאומרים, הוא חזר מבלגיה להציל אותנו. הייתה לו מחברת עם צילומים של אלי אוחנה, כל דבר שהיה על אוחנה, אם זה ממכלן עם קטעי עיתונות הכל היה שם. גם כשעזב את בית''ר ירושלים אז הוא הלך אחריו לפ"ת ולבני יהודה. גם את הנכד שלו הוא רשם למחלקת הנוער של בני יהודה כי אוחנה היה שם".

משחק אחד שהחמיץ מאיר חיים ז"ל היא לא תשכח לעולם. "סבא מאיר" נאלץ להחמיץ את "משחק השרוכים" עקב אישפוזו בבית החולים. "הרופאים לא הסכימו לשחרר אותו, מפני החשש שהוא יתרגש יותר מדי וזה ישפיע עליו. אני זוכרת שאחרי המשחק דוד אמסלם בא לבית החולים יחד עם החולצה שלו, בשביל להעניק לו אותה, האוהדים גם כן הגיעו לבית החולים במטרה לשמוח יחד איתו. אבא ביקש מהרופאים לשחרר אותו כי טען שבית"ר עושה אותו בריא".

"אבא מעולם לא קילל במגרש, הוא היה מעודד את השחקנים, הרים להם את הראש גם אחרי הפסד. הוא היה מדבר באופן קבוע עם אמסלם ואיציק זוהר והיה מפציר באוזניהם שלא קרה כלום והם צריכים להרים את הראש. בגיל 74 הוא היה הולך אחרי הקבוצה עד סוף העולם".

"הוא אהב את ארץ ישראל, את המולדת, הוא הגיע לארץ בגיל מאוד צעיר, שירת גם בפלמ''ח, היה בקיבוץ כנרת. תמיד היינו הולכים איתו לטיולים. הוא השריש בנו את אהבת המולדת, אף פעם הוא לא הכניס בנו שנאה כלפי אף אחד ותמיד נתן כבוד".

את אותו יום ארור כמובן שמשפחת חיים לא תשכח לעולם. "יום לפני עברתי תאונת דרכים ובבוקר היינו בבית. הוא אף פעם לא הלך לאימון של יום ראשון, רק לאלו של רביעי וחמישי. אבל הפעם היתה איזו בר מצווה והוא נסע לבית וגן כדי להביא לילד חתימה ממאור מליקסון שרק הצטרף. ברגע ששמעתי שהיה פיגוע בתחנה המרכזית הישנה, הראש והגוף הפסיקו לתפקד. הוא היה בנאדם שתמיד היה עונה לטלפון, גם אם הוא לא היה מצליח לענות, הוא היה חוזר תוך כמה דקות. הוא לא ענה לטלפונים, הודעות. רצתי הביתה לאמא", משחזרת סיגל. "היה שוטר יס''מ שהיינו יושבים איתו במשחקי כדורגל, אני זוכרת שהרמתי אליו טלפון רק אמרתי לו את השם שלו וישר הבנתי את מה נפל בגורל של אבא. הנסיעה למכון הפתולוגי נמשכה נצח".

"בהתחלה לא עיכלתי את זה בכלל עד שכל האנשים הגיעו, כל השכונה באה לנחם ואני יכולה להגיד שהייתה כמות גדולה של אנשים שהרבה זמן לא ראיתי, הייתה כמות של אוהדים שמילאו את בית הקברות, לדעתי משהו כמו 4,000 איש".

"אמא שלי מאז המקרה לא יוצאת כמעט מהבית, בטח לא לאירועים. רק לקבר של אבא. הבית אצלנו, מהגדול עד לקטן, במיוחד אלו שזכו לגדול עליו, מאוד הושפע מהמקרה. אבא היה דמות מאוד מעורבת בחיים שלנו, הוא גידל את הנכדים, הוא היה אדם פשוט מיוחד".

"המשפחה הייתה חשובה לו מאוד. כשאמא נכנסה לניתוח והוא בכה כמו תינוק בגלל זה, זה היה רגע שתמיד אזכור. הוא היה ה"חולה" במשפחה, ודווקא אמא החזקה. הוא טיפל ודאג לה פי כמה וכמה ממה שהוא דאג לה מקודם. לצערי הוא לא זכה ללוות אותי לחופה ולראות את הנכדים שלו". לסיגל יש שלושה ילדים, שתי בנות ובן. היא הנציחה בשמותיהם את זיכרון אביה כשלבנה קראה מאור ולבתה תאיר.

"דוד אמסלם כשיוצא לו הוא מגיע. עם דוד באמת שאין בעיה, ייאמר לזכותו הוא עשה מעל ומעבר".

"היו בעבר נסיונות בתקופה פניג'ל שערכו טקס לזכרו. גם בשנתיים האחרונות תחת אלי טביב יש לנו קשר עם הדובר ונשלחו שחקנים לאזכרה. גם הקהל וגם אוהדי "לה פמיליה" תומכים. מקווה שימצאו את הדרך להנציח אותו".

על סבא מאיר חיים ז''ל נכתב שיר המוכר ביציעים – "הסבא של בית''ר" של הזמר תמיר גל. מי שמכיר את מאיר חיים ז''ל, ברגע ששמע את מילות השיר והביצוע פשוט לא יכול היה לעצור את הדמעות ואת הצמרמורות שעוברות בגוף.

'בגשם בשמש, באש ובמים, באתי לראותך, בית''ר ירושלים, באתי חולה, באתי עצוב, באתי גם כשלא היה כ''כ חשוב. אין דבר שגרם לי אותך לפספס, גם בנפילות, לא הייתי כועס'.

'הסתובבתי בעיר היה יום רגיל, המעיל הצהוב התערבב לפתע עם דם, מסביב היו המון שברי אדם, אני מאיר דרככם מלמעלה, הגוף לא שם, אך הלב שם נותר, אל תשכחו לעולם את הסבא, שחי ונשם כל חייו רק את בית''ר'.

"השיר מדבר בפני עצמו על מאיר חיים, כל מילות השיר זה מה שהוא", סיכמה סיגל. "אני רק מבקשת שבאמת שלא ישכחו את אבא שלי לעולם, את מי שהוא היה ואת מה שהוא עשה".

מאיר חיים ז''ל היה בן 74 במותו, ונפל בפיגוע בתחנה המרכזית הישנה בת"א בשנת 2003.