הקשת המרהיבה מעל מגרש הכדורגל ביישוב הבדואי שגב שלום, כשברקע השמיים האפורים, ציירו את האירוע בגוון שעל גבול החלומי להזוי.
על הדשא הירוק שיחקו קבוצת אליצור עירוני יהודה, שבסיסה בקריית ארבע, ההארד קור של הימין הפוליטי, מול צעירי אלמחדי, קבוצה בדואית ערבית משבט שממוקם אי שם ליד דימונה. שום תסריט בעולם כנראה לא היה מפגיש בין מתן עמיצור, מורה למדעים מבית ספר יסודי באפרת, ובין אמין דרארגה, מלבד ספורט.
עירוני יהודה היא מחמשת מועדוני הכדורגל שעלו על שולחן הדיונים בציריך ביום שישי האחרון, מהקווים האדומים שהציב ג'יבריל רג'וב, יו״ר ההתאחדות לכדורגל הפלסטינית, בפני קונגרס פיפ״א.
״אם הדרישה של רג'וב הייתה בשם כל העם הפלסטיני, הייתי מצפה שגם הקבוצות הערביות שאיתנו בליגה יביעו עמדה״, אמר ינון בוטביה, מנהל אליצור עירוני יהודה. ״אבל הן היו כל כך בעדנו, כל כך תמכו בנו. דיברו איתנו בתחילת העונה על המגרש בתל שבע. אמרו שאם נגיע יהיו שם מהומות ויחס עוין. המליצו שנבוא עם אבטחה, אבל הגענו והתייחסו אלינו ממש יפה, כדי שיהיה משחק ספורטיבי. מי שנמצא פה אלה אנשים שאוהבים ספורט ואוהבים כדורגל ולא מתייחסים בכלל לפוליטיקה. מחפשי העימותים הם קומץ קטן שלא מייצג אותנו. הספורט מייצר אפשרות אמיתית לקשר. זה המקום שאתה שם את הפוליטיקה בצד ורואה 22 שחקנים במגרש ולא יודע במה הם מאמינים ואיפה הם נולדו. הם פשוט אוהבים כדורגל״.
העונה שהסתיימה הייתה הראשונה של עירוני יהודה. היא משחקת כעת בליגה ג', האחרונה בשרשרת העיכול של הכדורגל הישראלי. מחוז דרום שבו מתוך 11 קבוצות, שבע הן ערביות.
שם לא משחקים בשביל כסף, כי אין כסף. שם מגיעים בגלל אהבה. לכן באותו מועדון אפשר למצוא מורים ואפילו שני טייסי קרב. ברגע שהם עולים לדשא נגמרים הגבולות הפוליטיים.
״אני חקלאי ומעסיק למעלה מ־100 פועלים ערבים״, סיפר מופז קורן ממושב תומר שבבקעה, שמשמש כמזכיר הפועל בקעת הירדן. ״אני עוזר לפועלים שלי במה שצריך ובסוף השנה נותן להם את התלבושות שלנו והציוד. מה שרק אפשר״.
אז נעבור למבשרת
הקבוצה, שהעפילה השנה לליגה א', היא הבכירה מבין החמש שנמצאות מעבר לקו הירוק. היא מאגדת את כל יישובי הבקעה, מנעמה בדרום ועד מחולה בצפון. השחקנים מגיעים ממרחבי ענק שנמתחים על פני 50 קילומטרים רק בגלל אהבתם למשחק.
המגרש של הקבוצה נמצא במושב תומר, שממוקם סמוך לכפר הערבי פסאיל. עד 2008 היו משחקי אימון בין הצדדים, אימונים משותפים, עד שהרשות הפלסטינית, לפי דברי מופז, נתנה הוראה לאנשי הכפר להפסיק את הקשר. ״זה מהלך שלא השיג שום דבר״, משוכנע מופז. ״לעבוד אצל יהודים כן, לשחק כדורגל לא. אני אומר שספורט זה דבר טהור. לכן התפקיד שלי להגיד שהכל בסדר ומה שהיה אלה שטויות. ברגע שנכנסת פוליטיקה העסק נהרס. כדורגל משחקים באותו כדור, החוקים הם אותם חוקים, לנו ולערבים, לכן אם יסגרו את חמש הקבוצות זה יהיה אסון לאומי מבחינתי״.
בניגוד למתיחות בצמרת הפוליטית, מתקיים קשר בין הקבוצות היהודיות לערבים בסביבה. בבית״ר גבעת זאב שיחקו לא פעם ערבים מהצפון שלמדו באוניברסיטה העברית וחיפשו פעילות גופנית אינטנסיבית לשעות אחר הצהריים.
״הערבים של בית צפאפא הם אחינו לכל דבר״, מדגיש גבי פרץ, יו״ר גבעת זאב. ״נתתי להם את המגרש שלנו שישחקו בו. אז מה יגידו, 'להם מותר לשחק ולגבעת זאב אסור?'. בשבת קבוצת הילדים שלנו שיחקה נגד קבוצה מרהט והסתיים מצוין. שיחקתי בטייבה, בטירה, הכל בסדר״.
פרץ, איש ימין, בכיר לשעבר במפלגת צומת וסגן ראש מועצה, הקים לפני 15 שנה את קבוצת הכדורגל, שבה משחקים 140 ילדים. הוא עצמו לא רואה סרט שבו המועדון לא ימשיך לפעול.
״מה הם יכולים לעשות? לסגור את המגרש הם לא יכולים״, פרץ ניסה לנתח. ״הם יכולים להגיד לנו לא לשחק תחת השם בית״ר גבעת זאב, אז למחרת אני אקרא לנו 'בית״ר ימק״א ירושלים'. יגידו 'לא ייתנו לך לשחק במגרש', אז אני אשחק במבשרת ציון. בסוף מי שנפגע זה לא אני, זו המדינה. אם סוגרים לי את המגרש מחר יסגרו את בית הכנסת, מחרתיים את הבריכה. לכן זה לא הטריד אותי. יש ראש ממשלה. הוא נלחם נגד הגרעין של איראן והוא יכול להילחם גם נגד זה. האו״ם צריך לירות לעצמו בראש אם יקבל החלטה מטופשת שכזו. הוא יקרב את השלום? בטח שלא״.
לא מדובר רק בכדורגל. יש כאן עסק ביחסים עם כל הסביבה. למשל עיר כמו אריאל מחזיקה את בית״ר אריאל בליגה ג'. אומנם בצמרת הטבלה, אבל עדיין אי שם בשוליים.
שילבה שחקנים ערבים. בית"ר גבעת זאב. צילום: ללא קרדיט
ראש העיר אליהו שבירו משוכנע שניתוק ספורטיבי מהסביבה הערבית יכול לגרום נזק עצום. ״אני דוגל בשיתופי פעולה אזוריים״, הוא אומר. ״נושאי ספורט, תרבות, תעסוקה ורפואה יכולים לבנות גשר אמיתי לשלום ודו-קיום. אם באים לאזור שלנו רואים איך האוכלוסייה הפלסטינית משתלבת ולא מנוצלת. אפשר להבין שכל ניסיון של חרם יפגע במרקם החיים. בתחומים האלה ניתן לבנות את הגשר״.
אולי זו הייתה הזעקה לעזרה של הפלסטינים?
״גם אם הם רוצים לאותת על בעיה, אז שיעשו את זה בעניינים אחרים. לא בכאלה שיכולים רק להזיק״.
לא להתחנן
במעלה אדומים היו השבוע עצבנים מאוד על רג׳וב. אפילו בטקס הסיום של מחלקת הנוער, שמו של יו״ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית שב ועלה - ולא בהקשר חיובי. ראש העיר בני כשריאל כתב בעמוד הפייסבוק: ״השקענו רבות בבניית אצטדיון מפואר לרווחת השחקנים ונמשיך להשקיע - כי לא ג׳יבריל רג'וב ולא הרשות הפלסטינית ימנעו מאיתנו להמשיך. מעלה אדומים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל והיא תמיד תהיה חלק מהכדורגל הישראלי״.
משה זיגדון, בעל אימפריית תקשורת מקומית ובעל הבית של בית״ר עירוני מעלה אדומים, היה בוטה יותר. ״רג'וב יושב ביריחו, עשר דקות ממעלה אדומים, ואסור לתת לו לצאת משם, שיישאר במעגל הסגור״, אמר. ״הוא לא יכול להסתובב בכל מקום עם תעודת ה-VIP ולבקש להחרים אותנו. שמו את ערפאת במוקטעה במשך שנים ולא קרה כלום. המדינה שלנו כל הזמן מתחננת בפני הפלסטינים. עופר עיני התחנן שרג'וב ילחץ לו יד, לאן הגענו? בוא תלחץ לי את היד וההוא עונה 'אני אלחץ לך רק אחרי ההצבעה'. מה זו ההשפלה הזו? אם אנחנו רוצים לרדת על הברכיים, אז נרד בכל סיטואציה. היה חובה להתנהל אחרת ולהסביר שאי אפשר לקבל ולקבל וגם לבקש להחרים אותנו״.
"חלק בלתי נפרד מהכדורגל הישראלי". בית"ר מעלה אדומים. צילום: צילום פרטי
אתה יכול לנשום לרווחה.
״אני לא רואה את זה כניצחון. האיום עדיין מרחף. עוד חצי שנה, שמונה חודשים, תקום ועדה ותגיד שהקבוצות מעבר לקו הירוק לא לגיטימיות. זה אומר שגושי ההתיישבות הם לא חלק מארץ ישראל. זה החשש הכבד״.
אומרים שצריך להפריד את הספורט מהפוליטיקה. הנה בקריית שמונה, עיר שבה 39% הצביעו בבחירות האחרונות ליכוד, תזכה בעונה הבאה הקבוצה למאמן ערבי, סלאח חסארמה מהכפר בענה שבגליל. הבעיה היא שמי שמנהל את הכדורגל, אנשי החלונות הגבוהים, לא מסוגלים להסתכל על התמונה הרחבה. הם לא מכירים את הסיטואציה שבה מתן מאפרת לוחץ יד לאמין שמגיע משבט בדואי ליד דימונה. הם עם העניבות והמיזוג והפנקס הקטן.