העיקר התוצאה: יש כדורגל בשבת, אבל מה יקרה בפעם הבאה?

אני נכנס לאוטו ונוסע בחזרה לתל אביב. בשערי בלומפילד עומדת אישה שדומה לשרה מירי רגב. היא מנגנת בגיטרה, שרה וצוהלת. מסביבה כמות די רצינית של חבר'ה. כולם יושבים ומוחאים כפיים. היא בטח לא שומעת כלום. מאחוריהם, בלומפילד שומם. יום שבת , אין כדורגל.

אני חוזר הביתה, פותח טלוויזיה ויש תכנית בישול. מעביר ערוץ ושף אחר מופיע על המסך. כולם טובים והאוכל נראה נהדר, אבל טעם השבת האמיתי, הוא במקום אחר לגמרי.

לפתע אני מתעורר. מולי עומד אדם בחליפה. "שלום", הוא אומר, "שמי יהודה, ובאתי להעיר אותך מהסיוט. מחר יהיה לך כדורגל'. ורגע לפני שאני מספיק לשאול אם החלום הזה היה חד פעמי, הוא נעלם. נרגעתי, אבל אני עדיין מודאג. האם האיש עם השיער הלבן ימשיך לשמור עליי?

###

אז בשביל מה בעצם יש שרים, אם אין להם יכולת לקבל החלטה? בעצם, אולי יש להם, אבל אף אחד לא רוצה להיות זה שההחלטה תהיה רשומה על שמו. כדורגל בשבת הפך לעניין משפטי בחודש האחרון, ואי לכך, התערבותו של היועץ המשפטי הייתה הכרחית.

הסאגה כולה נראתה עוד יותר מגוחכת רגע אחרי הכרזתו של וינשטיין שהכל בסדר, ומה שהיה הוא שחייב להישמר. מי שהפכו מגוחכים עוד יותר הם השרים, שהעבירו את הגחל הבוער מיד ליד ולא ידעו להתנהל בעולם של הלכה, ספורט ומה שביניהם.

בסופו של דבר, ההיגיון ניצח - אבל לא לחלוטין. בשביל זה אמורים להתרחש שני דברים נוספים: ראשית, מדוע הגיעה התערבותו רק אחרי שהמינהלת שלפה את איום השבתת ליגת העל? מה ההבדל בין אוהד של הפועל ר"ג לזה של הפועל ב"ש? מה שונה אשדוד מכפר סבא? למה ויתרו כל כך מהר על הליגה הלאומית, ורק כשהאיום עלה ליגה, התערב היועץ? עם כל הכבוד לווינשטיין, ההחלטה הייתה חייבת להגיע כבר אחרי הבלאגן סביב הליגה הלאומית.

אבל בסופו של דבר היועמ"ש הפך ליקיר אוהדי הספורט, והשאלה היא עד כמה ההכרזה וההחלטה שלו תחזיק מעמד. האם יהיה מישהו שברוב חוצפתו יחליט לפנות לבג"צ כדי לשנות את החלטתו? כאן בעצם תלוי ועומד הסיפור. מפרשה מופרכת ולא הגיונית נשארה החלטה הגיונית, וכל שנותר לקוות הוא שלא יצוצו עוד צדקנים או מהפכנים שינסו לכפות את דעתם על הכלל.

כדורגל משחקים בשבת, בראשון, בשני וגם בשישי. כדורגל הוא המשחק של העם. וינשטיין הבין זאת, כמו גם הבוס שלו. וזה באמת לא משנה מי גזר כאן את הקופון. העיקר התוצאה.