אגדת מונטריאול הנשכחת: מסע בעקבות מיתוס הכדורגל, 40 שנה אחרי

עושה רושם שמושיק שוויצר חיכה 40 שנה לשיחה הזו. "בכל מקום שאני נמצא בו אני אומר שבתקופה שלנו לא היינו דברנים גדולים. לא אהבנו להידחף כמו החבר'ה של מוטל'ה שפיגלר, שתמיד יזרקו את מקסיקו 70'. מה לעשות, ההישג האחרון של נבחרת ישראל בכדורגל היה שלב רבע הגמר של אולימפיאדת מונטריאול, 1976. אתה יכול לרשום שמושיק שוויצר אמר את זה. זה פשוט לא יפה. נפגשנו השחקנים הוותיקים, לא עלינו, בלוויה של שולם שוורץ מחדרה. זה מעצבן כי עשינו משהו גדול, אז לפחות תכבדו".
 

מבחינת הכדורגל הישראלי יש נקודת ציון אחת ראשונה ועיקרית - השתתפות הנבחרת באליפות העולם במקסיקו 1970. מאז, על פי ההיסטוריונים וקברניטי הענף, אנחנו הולכים 46 שנה במדבר ואין מקור מים באופק.
 

משום מה אף אחד לא נזכר באותה הופעה מרשימה במונטריאול, שבה הנבחרת סיימה בשלוש תוצאות תיקו מול גואטמלה (0-0), מקסיקו (2-2) וצרפת (1-1). רק ברזיל הצליחה לעצור את בחוריו של המאמן דוד (דוביד) שוויצר ז"ל עם 1-4 ברבע הגמר. אומנם אלה לא היו הנבחרות הלאומיות של הארצות המובילות, אלא נבחרות אולימפיות שברובן הורכבו מצעירים מבטיחים, אבל בצרפת, למשל, כיכב מישל פלאטיני, מי שיהפוך תוך כמה שנים לאחד השחקנים הטובים בעולם ועד לאחרונה שימש כנשיא אופ"א, התאחדות הכדורגל האירופית.

 

"יש הבדל גדול בין השתתפות במונדיאל לאולימפיאדה", מודה יצחק ויסוקר, קפטן הנבחרת ומי שעמד בשער בשני האירועים הגדולים. "באולימפיאדה כדורגל הוא פחות נוצץ, זו לא ריצת 100 מטר, אבל זו חוויה מדהימה. היום, ממרומי גיל 72, אלה מזכרות וזיכרונות נפלאים. עצוב לי שחוץ מהדור שלנו אף אחד לא הצליח לחוות כזו התרגשות".
 

גם מהמשחקים האולימפיים שייערכו הקיץ בברזיל נבחרת הכדורגל שלנו תיעדר. עם כל הצניעות של ויסוקר, אני כילד זוכר את המשחקים המוקדמים לאותה אולימפיאדה בקנדה. היה לנבחרת משחק קובע בסיאול נגד קוריאה הדרומית. הוא נערך בשעות הבוקר בגלל הפרשי השעות. ישבנו בכיתה והחזקנו מתחת לשולחן ספרי תנ"ך פתוחים, התפללנו להצלחת הבחורים, והשמחה הייתה אדירה כשהגיעה הבשורה על ניצחון 1-3 הרואי.
 

דוביד שוויצר, המאמן שהוביל את ישראל למשימה האולימפית, נחשב לאחת הדמויות שהשפיעו על הענף. איש מקצוע ערמומי, טקטיקן, פסיכולוג. ב־1972 הוביל את נבחרת הנוער לזכייה באליפות אסיה בבנגקוק, שנתיים אחר כך עם הנבחרת הבוגרת הגיע לגמר אליפות אסיה בטהרן, שם הנבחרת הפסידה 1-0 לאיראן.
 

"הגענו למונטריאול אחרי שהשארנו מאחור את היפנים והקוריאנים", אומר מושיק, בנו של דוביד, ששיחק אז במכבי ת"א ובנבחרת. "נחתנו בשדה התעופה ואנשים הרימו אותנו על הכתפיים. צריך לזכור, זו הייתה תקופה קשה. אחרי אולימפיאדת מינכן, חטיפות מטוסים, מלחמת יום כיפור. מדינה של כמה מיליונים ואנחנו היינו השגרירים. דוביד שלט. שחקנים שיחקו בשבילו. אבא מאמן ואני נותן. הוא היה אומר 'מושיק, אני סומך עליך'".
 

דוביד ידע שצריך להרכיב למשחקים במונטריאול סגל קשוח, צעיר, שיוכל לעמוד בעומס של כל יומיים משחק וטיסות בין מונטריאול לטורונטו, שם נערכו המפגשים. הוא רצה שחקנים שיוכלו לעמוד פיזית מול יריבות שנחשבו לקשוחות במיוחד. לצד הכוכבים המוכרים שווייצר זימן גם צעירים מבטיחים כמו עודד מכנס, אבי כהן ז"ל וריפעת (ג'ימי) טורק, שהיה הערבי הראשון שהצטרף לסגל נבחרת ישראל.

 

"דוביד הזמין אותי לפגישה בקפה 'אקסודוס'", טורק נזכר. "באתי לשם והוא ישב עם מנהל הפועל ת"א, ניסן ניסנוב. דוביד, עם הקול המתנגן, שאל 'מה שלומך, ג'ימי?'. עניתי שבסדר, היה אליו הרבה כבוד והוא המשיך 'יאללה, לך לחנות של איוניר בדיזנגוף ותמדוד חליפה. אתה נוסע עם הנבחרת לאולימפיאדה'. אני אומר לך שכמעט עשיתי במכנסיים מרוב התרגשות".
 

"דוביד לא היה מזמין שחקנים שלא הגיע להם. לא צריך לספר איזה מאמן ענק הוא היה. אז היו כל מיני כולירות, שמעתי בקטנה ולא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. זאב סגל, המאמן הראשון שלקח אותי להפועל ת"א, כשהייתי נער, הסביר מיד בפתיחה 'תדע לך שאנחנו חיים במדינה גזענית, אתה צריך להיות חכם ולא להיגרר לכל מיני פרובוקציות'. כל מה שעבר עלי, הוא אמר באימון הראשון. לקחתי את המילים והכנסתי למוח. באתי מוכן ולכן שרדתי".
 

הנבחרת יצאה למחנה אימונים באנגליה, משם הייתה אמורה לצאת לארה"ב להמשך ההכנות לפני התחנה הסופית: מונטריאול.
 

כבר באנגליה הופיעו התקלות הראשונות. אורי מלמיליאן, הכוכב של בית"ר ירושלים שהיה אמור להנהיג את הקישור, סבל מדלקת ורידים חמורה. דוביד ביקש לדעת אם בכל זאת אפשר יהיה לצרף את הכוכב לנסיעה, אבל הצוות הרפואי והשחקן הביעו ספק גדול, ומלמיליאן נשלח ארצה.
 

ואז, משום מקום, הגיעו ידיעות על חטיפת מטוס אייר פרנס שהיה בדרכו מנתב"ג לפריז. "אשתי נסעה לאחותה שחיה אז בצרפת, ואני הייתי עם הנבחרת בלונדון", מספר אלון בן־דור, אז בלם הפועל באר שבע והנבחרת. "היינו במשחק אימון נגד מכבי לונדון וכשנגמר עליתי לאוטובוס והנהג סיפר שמטוס ישראלי נחטף באתונה. זה צלצל לי עם אזהרה, אבל זכרתי שסידרתי לאשתי טיסה ישירה לפריז, לא היה לה מה לחפש ביוון. זה עדיין סקרן בגלל שמטוס ישראלי נחטף באוויר. הגענו למלון והייתה לי הודעה להתקשר לנציג המועצה לשיווק פרי הדר בלונדון. אז הבנתי שמשהו לא בסדר. אבא של נילי היה מנכ"ל המועצה".
 

זהות חטופי מטוס אייר פרנס שהגיע בסופו של דבר לאנטבה נשמרה אז בסוד בגלל נילי בן־דור. לא בעלה היה הסיבה לחשאיות, אלא יותר אביה. יוסף טוליפמן סיים שלוש שנים לפני כן את תפקידו כמנהל הקריה למחקר גרעיני. היה חשש גדול שהחוטפים יגלו את זהותה של נילי בן־דור, שטסה עם דרכון ישן ובו שם נעוריה, מאחר שהיא ואלון התחתנו רק שנה קודם לכן.
 

"הייתי בשוק", בן־דור נזכר. "דיברתי עם דוביד והמשכתי את הפעילות עם הנבחרת, כי לא היה הרבה מה לעשות. כמעט ולא תפקדתי. אומנם התאמנתי, אבל הראש לא היה במקום והתיאבון עזב אותי לחלוטין. חיכיתי במתח וכל העדכונים היו אז טלפוניים".
 

שוויצר כבר איבד את מלמיליאן בהכנות, ועכשיו גם השתתפותו של בן־דור, שהיה אמור להיות עוגן מרכזי בהגנה, הוטלה בספק. 
 

דוביד כבר נלחם על בן־דור ששקל לוותר על הטורניר בגלל עומס בלימודים. עשה בשבילו את כל הקומבינות האפשריות רק כדי שיתחשבו בבחור עם הבחינות. שוויצר ישב בלונדון עם הבלם הנסער, רצה לגשש ולראות אם ניתן לבנות עליו במונטריאול. בן־דור, שהיה במתח גדול, אמר שהוא ממש לא יודע. המאמן, שהיה חייב לשלוח למארגני הטורניר האולימפי את רשימת השחקנים הסופית, החליט לכלול בה את השחקן הבאר שבעי, שצורף ממש אחרון ולכן גם קיבל את החולצה מספר 17.
 

ב־4 ביולי סיירת מטכ"ל הצליחה לשחרר את חטופי המטוס באנטבה ובן־דור טס ארצה כדי לפגוש את אשתו. "דוביד נתן לי שלושה ימי חופשה וביקש שאצטרף לנבחרת בהכנות בארה"ב", הבלם מספר. "היה לי קשה, אבל השארתי את אשתי עם הוריה וזה היה המצב הכי טוב מבחינתנו, לשוב לשגרה. חזרתי למסלול והשתקנו את העניין. לא דיברנו עליו. אומנם ניסו לראיין אותי על אנטבה גם בקנדה, אבל התחמקתי".

 

הנבחרת טסה לקליבלנד ומשם המשיכה לניו יורק. אומנם היריבות היו קיקיוניות וקיבלו בראש מהנציגים הישראלים לאולימפיאדה, אבל שוויצר ביקש לתת לשחקניו מושג על יריבות שאולי לא יודעות לשחק, אבל בהחלט יודעות להרביץ.
 

הכל הלך כשורה עד שהגיעו ללונג איילנד ל"קולוסאום מוטל", מלון דרכים שמשמש בדרך כלל נהגי משאיות וזונות, שם תכננו לשכן את הנבחרת. "מלון דרכים עלוב ואפילו לא במרכז ניו יורק", נזכר הקפטן, איציק ויסוקר. "השחקנים לא הסכימו לרדת מהאוטובוס. רק אני ירדתי עם אריה קרמר, שהיה מראשי המשלחת. היינו תשושים ואמרתי לו 'אנחנו לא נגור כאן'. הוא אמר 'אין כזה דבר'. הנהג הוציא את המזוודות למדרכה והשחקנים נשארו לשבת".
 

יו"ר ההתאחדות מיקה אלמוג, שהצטרף לנסיעה, אמר שאין מה לעשות - המסע אורגן על ידי הוועד האולימפי הישראלי ולא על ידי ההתאחדות, לכן זה מה שיש ועם זה כדאי להסתדר. השחקנים שוכנעו לפחות להיכנס לחדר האוכל, אבל גם שם כעסו על גודל המנות. הם נתנו אולטימטום לראשי ההתאחדות והבהירו שבחור הזה הם לא נשארים.
 

"הייתה שביתה", מספר טורק. "עמדנו על הרגליים האחוריות, ואז היו גברים, לא כמו השחקנים של היום שאחד מוכר את השני. ישבנו כמה שעות בלובי. דיברנו עם הארץ, עם כל מי שאפשר, ועד שלא קיבלנו מלון נורמלי, לא פרקנו את המזוודות".
 

ממפח הנפש בארה"ב הנבחרת הגיעה לקנדה, והחיים החלו להאיר פנים. "אתה יודע מה זה לשבת בחדר האוכל ליד המתעמלת האגדית נדיה קומנצ'י?", שאל חלוץ מכבי ת"א והנבחרת, ויקי פרץ. "ישבנו ממש אחד ליד השני. למי זה קורה? רק לבודדים. מדבר, מחליף סמלים. זו חוויה לכל החיים".
 

רק שפרץ כל כך חיכה למצעד המשלחות בטקס הפתיחה, והוא לא ישכח מה מנע ממנו את התענוג. "זו מבחינתי אחת הטראומות הגדולות בקריירה", פרץ מודה. "נפצעתי באחד ממשחקי ההכנה בארה"ב, ודוביד אסר עלי לצעוד עם המשלחת. לא עזר כמה שניסיתי לשכנע, ולזכותו חייבים להגיד שהוא צדק. הטקס לקח כמה שעות והוא דאג שאני לא אדרוך על הרגל. רק ככה הצלחתי לשחק את כל המשחקים בטורניר".
 

ויסוקר, לעומת זאת, לא שוכח את הטקס עד היום. "הגענו אחרי השחרור של חטופי אנטבה וצעדנו באצטדיון ולא יודע להגיד אם כל הקהל עמד על רגליו, אבל הריעו לנו בצורה מאוד מכובדת לאורך כל המסלול". 
 

בגלל טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מארגני האולימפיאדה לא לקחו צ'אנס ושיכנו את המשלחת הישראלית בבית מלון בקומה העליונה, כשחייל עומד ביציאה מהמעלית עם נשק בהיכון. בכל אימון של הנבחרת היו צלפים על הגגות הסמוכים ואנשי אבטחה שהסתובבו ליד הדשא. דוביד רצה לתגבר את השמירה סביב שחקניו, במיוחד מאחר שהנבחרת הייתה אמורה לשחק גם בטורונטו, מרחק של 500 קילומטרים ממונטריאול. מארגני האולימפיאדה לא שמחו לראות מאבטחים ישראלים מסתובבים בכפר האולימפי עם נשק, אבל המאמן, שבעברו עבד בשב"כ, ניצל את כישוריו. 
 

"הם אמרו שרק הביטחון הקנדי ישים עלינו עין", נזכר מושיק. "אז נסעו איתנו אנשי ביטחון ישראלים שנראו כמו חלק מהמשלחת, ודוביד בנה עבורם מזוודה מאלומיניום עם תחתית כפולה, שם החביא את האקדחים. הוא ידע מה שהוא עושה. אמר 'אין בעיה, הם לא רוצים ככה, אנחנו נעשה ככה'".

 

משחק הפתיחה נגד גואטמלה היה מאכזב. 0-0 אחרי 90 דקות אלימות, שבסיומן שישה שחקנים ישראלים בקושי עמדו על הרגליים. שוויצר התעצבן על היריבה האגרסיבית. "כעת אני מבין מדוע כינה מאמן נבחרת אנגליה לשעבר, אלף ראמזי, את הארגנטינאים בשם חיות", אמר שם במסיבת עיתונאים. "אינני חושש להגיד שגם הגואטמלים שיחקו כמו חיות, בסיועו האדיב של השופט הרוסי".
 

שוויצר שקל להתלונן נגד השופט הרוסי, ולדימיר רודנב, אבל מקורביו הציעו שיתקרר. הנבחרת הייתה אמורה לשחק נגד מקסיקו תוך יומיים, משחק שנערך במונטריאול כשחבורת שחקנים התקדמה בצליעה. כל העיניים הופנו אז לד"ר אהרון פרנק, הרופא הצעיר שהגיע שנה קודם לכן להתאחדות לכדורגל אחרי שסיים ברומא השתלמות ברפואת ספורט.
 

"דוביד היה קפדן, קצת קריזיונר ואני הייתי קטנצ'יק", ד"ר פרנק נזכר במשימה שהונחה על כתפיו. "קפצתי בכפר האולימפי לחברים מהמשלחת האיטלקית, שהיה להם הציוד הטוב ביותר. הייתה לי עבודה יום ולילה. בטיסה מטורונטו למונטריאול הספסלים האחוריים של המטוס הפכו למיטות. הצלחנו להעמיד אנשים על הרגליים תוך 48 שעות".
 

גם נגד מקסיקו הנבחרת לא הצליחה לנצח, אבל פיגור של 0-2 היא הצליחה לשקם לתיקו מכובד תוך שהיא סופגת שני מורחקים בכרטיס אדום, אברהם לב וירון עוז. "זה היה משחק של פיצוצים", בן־דור נזכר. "המקסיקנים פירקו אותנו לחתיכות, ואנחנו מחוסר ברירה היינו צריכים להחזיר".
 

שוויצר כל כך כעס על הנוקשות המקסיקנית עד שסירב בסיום להתייצב בפני התקשורת העולמית, שחיכתה לתגובה. לנציגי העיתונות מישראל אמר: "משחקי הכדורגל באולימפיאדה הפכו לגן חיות. המקסיקנים הם פראי אדם".
 

מאמן הנבחרת היה צריך להשגיח היטב על שחקניו בין משחק למשחק. בכל זאת, בכפר האולימפי יש הרבה פיתויים. אחד השחקנים הכיר בחורה יהודייה וקפץ אליה לביקור, אחר איחר לחזור מהדיסקוטק, ושוויצר שטף אותו שפלא שאין לו כוח לרוץ. "יצאנו איזה ערב לדיסקוטק ופגשנו שם את הקופץ לגובה אלוף העולם, דוייט סטונס האמריקאי", נזכר בן־דור. "בחור בלונדיני יפה. השתוללנו איתו".
 

רק שהיה צריך להגיע למשחק מכריע נגד צרפת החזקה. תוצאה טובה תקפיץ אותנו לבין שמונה הנבחרות הטובות בטורניר, מרחק קצר ממדליה. שוויצר החליט להמר והכניס להופעת בכורה שני צעירים, אבי כהן וג'ימי טורק. פיני זהבי, עיתונאי "ידיעות אחרונות" באותם ימים, כתב על כהן: "שיבוצו של כדורגלן צעיר ומוכשר זה יביא עמו לשידוד מערכות".
 

שלוש שנים לאחר מכן אותו זהבי יהיה גורם מרכזי למעברו של כהן ממכבי ת"א לקבוצת הפאר הבריטית, ליברפול. זהבי הפך לאחד מסוכני השחקנים המובילים בעולם.
 

גם לטורק זה היה משחק שובר שוויון בקריירה. "תמיד שכב לי בראש שאני חייב לתת חמישים אחוז יותר מכל אחד אחר אם אני רוצה להצליח", טורק מספר. "זה לא נעלם מהעיניים של דוביד, ונגד צרפת הגדולה באנו לשחק מול שמות שהגיעו לטופ העולמי. הובלנו 0-1 משער של ויקי פרץ".
 

פרץ כמובן לא שוכח את הסעיף המכובד בקורות חייו. "כשחתמתי יותר מאוחר על חוזה בשטרסבורג הצרפתית הם ידעו בדיוק שאני הבקעתי את אותו שער. זה תמיד היה ברזומה שלי".
 

צרפת הצליחה להשוות עשר דקות לפני הסיום. מישל פלאטיני הגדול היה זה שהכניע את ויסוקר בבעיטת עונשין מ־11 מטר. "זה נשמע קצת טיפשי ואומנם לא ידעתי שהוא יהיה כזה שחקן ענק, אבל בדיעבד אני אומר היום 'גם פלאטיני הבקיע לי שער'", מתגאה השוער בדימוס. "אי אפשר לקחת את זה ממני".
 

טורק קיבל ציון 9 באחד העיתונים בעקבות אותה הופעה מרשימה. שוויצר אמר שלשחקן הערבי ולאבי כהן צפוי עתיד בינלאומי מזהיר. המאמן הצרפתי החמיא ואמר שישראל היא היריבה החזקה ביותר שהם פגשו.
 

רק שלא הכל עבר בצורה חלקה לנבחרת שביססה את מעמדה. טקס האזכרה לחללי אולימפיאדת מינכן נקבע להיערך בבית כנסת גדול במונטריאול. בין היתר הגיעו לאירוע ראש ממשלת קנדה, פייר טרודו ופמלייתו.
 

"היו הרבה אנשים חשובים באותו יום", טורק נזכר. "כמובן שגם אני הייתי חלק מהמשלחת, ובכניסה לכל אחד חילקו כיפה. ראש הממשלה הקנדי קיבל, שם על הראש. לי, לפי הדת, אסור. זה לא שלי. התנגדתי בצורה יפה 'סליחה, אני לא יכול'. למחרת כל העיתונים בארץ נתנו תמונות של ראש ממשלת קנדה עם כיפה על הראש וג'ימי טורק, שחקן הנבחרת, בלי. עם כל הכבוד, באתי לשחק. לא התחמקתי מהטקס. אני מכיר שחקנים ערבים שהיו שמים כיפה, אבל מה אני צריך להתחנף? כמו שאני אגיד לך לבוא למסגד ולהתחיל לצעוק 'אללה הוא אכבר'. זה לא שלך, נכון?".
 

"לא באו אלי בטענות. דווקא אחת החוויות הגדולות שהיו לי מאותם ימים אולי תיתן דוגמה לכל הנבלות. הייתי אז הערבי היחידי בנבחרת והיחידי מהפועל ת"א ושני האנשים שהכי חיבקו ונתנו לי ביטחון היו ויקי פרץ וירון עוז, ממכבי ת"א. הם קלטו שאני קצת בהלם ותמיד שאלו אם אני צריך עזרה, כסף. בזמנים ההם זה היה יוצא דופן".
 

כתב אי.פי. במונטריאול, ג'ון וינקור, תפס את טורק לשיחה בכפר האולימפי. הוא זיהה את הסיפור של שחקן ערבי ראשון בנבחרת ישראלית. טורק ברח אז מהמוקש. "אני לא רוצה לדבר על מלחמה, באתי לכאן כדי לשחק כדורגל".
 

טורק זוכר איך בכפר האולימפי ניגשו אליו ספורטאים ממצרים ופיתחו שיחה. "ראו מה שכתוב לי על הטרנינג אז שאלו ועניתי 'אני ספורטאי שרוצה להתקדם. אני יכול לשבת בבית ואם הייתי עושה את זה לא הייתי מגיע לשום מקום'. סיפרתי על הכדורגלנים המצרים שאני מכיר והם התלהבו מהידע. השיחה הייתה הרבה יותר נעימה".

 

לפני המשחק נגד ברזיל הייתה איזו תקווה להפתעה, אבל יחסי הכוחות היו ברורים. ישראל כבר נפלה מהרגליים וגם ההכנות נפגמו בגלל יציאה מאוחרת ממונטריאול לטורונטו, שם נערך המשחק. שוב בעיה של מזומנים גרמה לראשי ההתאחדות לחסוך בכסף. 
 

"לפני המשחק הברזילאים באו עם תופים", נזכר מושיק שוויצר. "כל החימום אנחנו היינו על הדשא והם סגורים בחדר ההלבשה. אמרנו בינינו 'הם אפילו לא יצאו להתכונן'. התחיל המשחק והם פירקו אותנו".
 

בן־דור הרשה לעצמו לצחוק 40 שנה אחרי. "ירדנו עם 0-0 להפסקה והרגשנו בעננים, אבל במחצית השנייה כבר לא עמדנו על הרגליים. הם טחנו אותנו. קיבלנו רביעייה וזה בקלות היה יכול להסתיים בעשירייה. לא היה לנו כושר גופני מספיק להתמודד ברמות האלה ועד היום זו הבעיה של הנבחרת. עד שחזרנו להגנה, השופט כבר אישר את השער".
 

ישראל סיימה את הטורניר עם הפסד 4-1, גם כאן פרץ הבקיע. לא נשמעו קולות של שמחה, אלא דווקא תלונות על ההכנה המקרטעת. לפני ההמראה חזרה לארץ שוויצר אסף את שחקניו ואמר. "השגנו את המקסימום האפשרי. אני מודה לכולכם על המאמץ ומקווה להישגים משותפים בעתיד".
 

נבחרת ישראל הבוגרת לא הגיעה מאז לאולימפיאדה, או לאליפות אירופה, או לגביע העולמי. תמיד היא נעצרה בשלבים המוקדמים. הוקמו כאן ועדות חקירה ממלכתיות, נערפו ראשים, הוסקו מסקנות, שאף אחת מהן לא עזרה בקמפיין שבא אחרי. את האירועים הגדולים והנוצצים תמיד ראינו מעל מסך הטלוויזיה.
 

"מדברים אצלנו על היום ושוכחים את פעם", מושיק שוויצר שוב מתרגז. "ב־1979, עם מכבי ת"א הגדולה, היינו ממלאים את אצטדיון בלומפילד ב־20 אלף איש נגד הפועל יהוד. מזכירים אותנו מדי פעם, אבל אלה בדרך כלל הוותיקים, או אוהדי מכבי. בנבחרת כלום. ולא יעזור, הפסגה האחרונה של הכדורגל הישראלי הייתה ב־76'. שיגיעו פעם אחת לאולימפיאדה, נראה אותם".