בין מדליקי המשואות בטקס הממלכתי לפתיחת אירועי יום העצמאות, שיתקיים הערב בהר הרצל בירושלים, יהיה אחד מסמלי העיר לדורותיה - כדורגלן העבר אורי מלמיליאן בן ה־60. הנער שגדל בשכונת ממילא, הפך לכוכב הגדול של מגרש ימק"א המיתולוגי, תרם להעלאת בית"ר ירושלים לצמרת הכדורגל הישראלי והיה מקור לגאווה, להזדהות, לחיקוי ולהשראה לאוהדי כדורגל ולשחקנים בכל רחבי הארץ.
הספר "הנער מממילא", שיצא לאור ב־1984 (ג.נ: את הספר חיבר מו"ל מעריב כיום), תיעד את דרכו המרתקת של מלמיליאן מהמשחקים בשכונה בבירה ועד לפסגת הכדורגל הישראלי. "מעריב־השבוע" מביא פרקים נבחרים מהספר, שבהם מספר מלמיליאן על הילדות בשכונת המצוקה הממוקמת על גבול העיר העתיקה, על החיים בצל הפחד מפני ירי של צלפים ירדנים, על הרומן עם בית"ר ירושלים, על ההצטרפות לנבחרת ישראל ועוד.
עיר ובלבה חומה
שריקת כדור פילחה את האוויר. אחריה בא פרץ של יריות. צרורות מנשק אוטומטי. ראיתי אנשים רצים לכל עבר, מחפשים אחר מסתור. הייתי מבוהל ונפחד. נצמדתי אל קיר הבית, כמו המבוגרים. כאשר פסקה האש, ראיתי אנשים רצים לעבר החומה. ברקע נשמע בכי תמרורים של ילד. אמא אמרה: "זה דני, הילד של השכנים, הוא נפצע מירי הצלף".
פניו של דני היו חיוורים כאשר הובל מפתח הבית לטיפול ראשוני. דם קלח מרגלו, הוא זעק מכאבים. לא יכולתי לראות זאת. חשתי אל אמא, ושאלתי: למה הם ירו בו? למה אנשים לא יכולים לחיות בשלום? אמא ליטפה את שיער ראשי, ואמרה: "אורי, יש גם אנשים רעים בעולם. תשמור על עצמך. אל תשחק ליד החומות".
הייתי בן 10 כאשר נורו היריות לעבר השכונה. לעולם לא אשכח את הערב הירושלמי, הקריר, שגורם לי עד היום לחוש צמרמורת. דני, הבן של השכנים, נורה על ידי חייל הלגיון הירדני שעל החומות. תמיד שמענו את ההורים, שהזהירו אותנו שלא להתקרב לחומות. באותו יום הבנו למה. אז, ידעתי לראשונה שירושלים היא עיר ובלבה חומה. והחומות השקיפו כמבצר מאיים על השכונה שלי. ממילא. בכל פעם שאני יורד בדרך מימק"א לממילא, חוזרים זיכרונות הילדות מהשכונה, שלימים כינו אותה שכונת מצוקה, אבל עבורי היא הייתה בית.
הקיוסק של חביליו
כאשר אני חוזר לממילא, אני מחפש בעיני את הקיוסק של חביליו, את בית טאנוס ואולי יותר מכל - את החצרות והמגרשים שבהם שיחקו בשכונה כדורגל. ממילא עבורי זו עיר בפני עצמה, לא שכונה. כשהיינו משחקים שם, היו באים לראות אותנו מאות אנשים, חמש מאות, אולי אלף איש. אמהות, אבות וילדים נהגו להתאסף במרכז השכונה לשיחות חולין. היו ויכוחים בין הורים על יכולת המשחק של ילד זה או אחר.
כמו בכל מקום, היו גם מריבות, אבל החשוב מכל שחיינו כמו משפחה אחת גדולה. יש הטוענים שממילא הייתה שכונה ענייה, שהדלות שלטה בה. יש בכך אמת, שכן לא אחת חשנו במחסור ומצוקה. אבל בממילא הייתה שמחה פנימית ותחושה שאפילו אם קשה, יהיה פעם טוב יותר. זה היה כוחה וייחודה של השכונה שבה הכל ידעו על הכל. כל אחד מבני השכונה ידע מתי פלוני הולך לישון ומתי מקיץ משנתו.
השכונה הייתה קרובה לגבול הירדני. חומות העיר העתיקה נשקו לבתיה הקיצוניים של ממילא. היו מקרי רבים שבהם תושבים מהשכונה חדרו מבעד לפרצות לעיר העתיקה. היו גם כאלה אמיצים יותר, שירדו לעיר העתיקה בשעות היום, תוך שהם מסיחים את תשומת לבם של חיילי הלגיון הירדני בתרגילי הטעיה שונים. יורדים לעיר העתיקה וחוזרים עם שלל.
אני זוכר מקרה יוצא דופן שבו נורה אחד התושבים שניסה לחדור לעיר העתיקה על ידי חיילי הלגיון ונפגע בידו. השכונה כולה נסערה והיו דעות בעד ונגד החדירה לעיר העתיקה. היה רעש גדול, ומאז הפסיקו את ההרפתקה הזאת. התקפת הטירוף של הלגיונר שפגע בדני, שכני, המחישה לנו יותר מכל שזהו משחק באש. זה היה חודשים ספורים לפני מלחמת ששת הימים.
הפציעה של דני השביתה שמחה בשכונה במשך ימים רבים. כל אחד מילדי השכונה חש כאילו הייתה הפגיעה בו. וכך אומנם היה. כיוון שהיינו מלוכדים, הצלחנו להתגבר על הטראומה שליוותה אותנו למשך זמן רב.
לממילא היו סמטאות רבות. בית מול בית. משפחה בתוך משפחה, אולי זו הייתה הסיבה שבתי השכנים והחברים הם כמו ביתי שלי. עובדה, הייתי השליח של השכנים למכולת. עשיתי זאת בנאמנות ובהתלהבות, כמי שהטילו עליו משימה חשובה. מאז ומתמיד אהבתי לעזור ולעשות טובה לזולת. תמורת השליחויות קיבלתי מהשכנים ממתקים, שוקולד, עוגות וסוכריות. הסוכרייה הגדולה ביותר שקיבלתי הייתה כרטיס למשחק כדורגל של הפועל ירושלים. זה היה הפיצוי הגדול ביותר שלי.
היה לי כבוד גדול לגדולים של השכונה. כמו כל ילד הייתה לי הערכה אליהם, אולם לא תמיד שמעתי בקולם. אם לא הידרדרתי לפשע, למרות שאפשר היה למעוד בקלות במדרון התלול המוליך לעבר העולם התחתון, זה היה בזכות האווירה החיובית בבית.
מקום מיוחד במינו היה בית הספר. במושגים של היום זה יכול להיות לכל היותר כיתה מבחינת מספר תלמידים, אבל זה היה בית הספר של ממילא. למדו בו כל ילדי השכונה. כיוצאי כורדיסטן נהגנו להתל במורים כאשר דיברנו בשפת ההורים מבלי שהמורים יבינו מילה. בבית הספר לא רק למדנו, בילינו בו חלק נכבד משעות היום, אבל במקרים רבים היינו גם מסתלקים. במרבית המקרים זה היה כדי לשחק כדורגל.
12 נפשות בדירה אחת
ממילא של שנות ילדותי הייתה גם ממילא של עוני, מצוקה וקשיים אין ספור. באותם ימים לא הייתי מודע לתנאים הקשים שבהם חיינו בבית. רק היום, כאשר במרוצת השנים למדנו לדעת מהם תנאי חיים נוחים, אני מלא הערכה להורים שלי, שבאותם ימים חינכו אותנו לעמוד גאים מול תנאי חיים קשים ובלתי נסבלים.
לאורך כל שנות חיי הראשונות לא ידעתי מהי שינה על מיטה, לא ידעתי מהו חדר. לא ידעתי מהי פרטיות. היינו ישנים על הרצפה. 12 נפשות בבית. מיטות לא היו. על מקרר חשמלי יכולנו רק לחלום באותם ימים. בימי הקיץ הלוהטים היינו מביאים בלוקים של קרח הביתה. הקיץ היה קשה, אבל החורף הירושלמי לעומתו היה גיהינום. בשנים הללו עברנו חודשי חורף קשים מנשוא. בבית פשוט לא היה תנור להסקה.
רק כעבור שנים, כשהמצב הכלכלי בבית השתפר מעט, אבא רכש תנור ובבית הייתה שמחה גדולה. היינו רצים בשמחה לקנות נפט ושומרים על כל טיפה, כיוון שגם נפט נחשב להוצאה כספית כבדה עבורנו. אני מעריך את הורי, שלמרות התנאים הקשים שהיו באותם ימים בבית, מעולם לא חסר לנו אוכל. אבא עשה הכל כדי שאוכל לא יחסר, וזאת למרות הקשיים הכלכליים שבהם היה נתון.
הבעיה העיקרית הייתה הלבוש. אמא רצתה שניראה תמיד יפה, אבל לא היה כסף לבגדים חדשים. משך חודשים הלכתי עם אותו זוג מכנסיים. אמא הייתה מכבסת אותו בלילה, כדי שאוכל ללבוש אותו ביום המחרת. כאשר הבגדים נקרעו, אמא הייתה יושבת ותופרת אותם עם סמרטוטים.
פעם בשנה או אפילו בשנתיים הייתה אמא לוקחת אותנו לעיר כדי לקנות חולצה, נעליים או מכנסיים. זה היה יום חג בבית. השמחה הייתה מושלמת, וזה קרה בדרך כלל סמוך לחג הפסח. אז היינו הולכים לקניות. אני, שבקושי הבנתי מה קורה, הייתי שואל בתמימות: מדוע אין פסח פעמיים בשנה?
כאשר הנעליים שלי או של אחי נקרעו, היינו מחכים ימים עד שיהיה לאבא כסף כדי שנוכל ללכת לסנדלר לתקן אותם. ואני, שהיו לי בעיות מיוחדות של נעליים בגלל הכדורגל, ניסיתי ולא הצלחתי לפתח יחסים עם הסנדלר או הבן שלו, שגר בסמוך לממילא.
למרות המחסור והתנאים הקשים בבית, אהבתי מאוד את המשפחה. במשפחה כולם מלוכדים, אהבנו להיות יחדיו, במיוחד בימי החורף הקרים לצדו של התנור. איני זוכר מקרה שבו איש מאיתנו ברח מהבית מסיבה זו או אחרת. היינו פותרים את כל הבעיות בתוך המשפחה. זאת הייתה הגדולה שלנו. למרות הצפיפות הנוראה והמחסור, גרו איתנו שתי סבתות מצדו של אבא, אחת חורגת ואחת אמיתית. הן היו עמו עוד מפרס. שתיהן לנו בחדר אחד, ואילו אנחנו נאלצנו להצטמצם - 11 נפשות בחדר וחצי. למרות שזה היה קשה, מעולם לא הפרענו אחד לשני בלילה. הייתה הדדיות, הרמוניה, ומשום כך התקופה הזאת הייתה ונשארה עבורי תקופה נפלאה.
אסון במשפחה
היה מקרה מעציב שמלווה את ילדותי. כאשר הייתי ילד בן 4 נפטר אחד מאחיי, אברהם. הוא היה רק בן שנתיים. ואני, שלא כל כך הבנתי מה קרה לו, נכנסתי לתקופת עצב ארוכה בגלל הקדרות שאפפה את כל הבית. הבנתי שמשהו נורא קרה. זה היה קשה, אבל בזכות האחווה ששררה בבית יצאנו גם מהמשבר הזה.
הבעיות הקשות שלי היו מגיל 9 ואילך. אז, כאשר הייתי מצטרף אל חבריי לסיורים בעיר, במיוחד במוצאי שבת, הייתה לי בעיה של כסף. החבר'ה היו הולכים לקנות פלאפל. עבורי, כמו לאחרים מבין ילדי השכונה, היו קשיים בהשגת 25 אגורות לקניית הפלאפל. מצאנו תרגיל. בחנות אחת היינו קונים פיתה ובחנות אחרת מוסיפים פלאפל, יחד זה עלה 15 אגורות. חסכנו עשר אגורות וזה היה משמעותי מאוד עבורי.
כבר בגיל 10 חיפשתי מקורות שיכניסו לי כספים לכיס. הצעתי לנהגי משאיות לסייע להם בפריקת משא. לראשונה היה לי כסף משלי, יכולתי לקנות פלאפל.
כשהייתי רוצה לקנות מסטיק, הייתי הולך לקיוסק של חביליו. אדון חביליו אהב אותי אהבת נפש. הייתי עוזר לו למכור ממתקים ושתייה בקיוסק, ואחר כך הוא היה נותן לי מסטיק או סוכריות. לעתים הייתי מכניס מסטיק לפה ולועס אותו במהירות. לא חשתי אז שזהו מעשה רע. רציתי מסטיק, וכעסתי על חביליו שאינו דואג לפצות אותי על העבודה שהשקעתי. היו מקרים שבהם ראיתי משאיות עמוסות מגיעות לממילא. ברחתי מבית הספר כדי לעזור לנהגים לפרק את הסחורה ולהרוויח כמה גרושים. כאשר לא הזדמנו עבודות פריקה, הייתי בורח לקיוסק של חביליו.
סמוך לשכונה, מרחק עשרות מטרים מן החומות, היה מבנה שנקרא בניין טאנוס. מקום זה שימש כבית נוער עבורנו. זה היה למעשה מגרש המשחקים שלנו. לשם הלכנו כשהמגרשים האחרים היו תפוסים. על החומה ישבו זקיפים ירדניים שהשקיפו עלינו וראו איך אנחנו משחקים. אי אפשר לומר שבינינו לבין הזקיפים הירדנים נרקמו יחסים מיוחדים. לא אהבנו אותם, ויותר מכך - חששנו מהם. במהלך השנים למדנו לחיות בצל התקריות וירי הצלפים שהפריעו למהלך החיים התקין שלנו. עם זאת, ידענו שבדרך כלל הם אינם יורים.
שישה ימים ללא כדור
הקרבה לגבול לא הפחידה אותנו. זכורים לי אומנם מספר מקרים שבהם הסתננו ערבים לשטחנו תוך ניסיון לפגוע באוכלוסייה יהודית בעיר, אבל זה לא גרם לבהלה. זה רק הגביר את אמצעי הזהירות אצלנו. בחודש יוני 1967 הייתה מתיחות גדולה בגבול. על פני המבוגרים ראינו דאגה, וגם בבית הספר הרבו לדבר על אפשרות של מלחמה.
בוקר אחד נשמעה צפירה ארוכה והיינו בעיצומו של יום לימודים שגרתי. סבתא באה לקחת אותנו הביתה. לא היו מקלטים. ישבנו במדרגות והמתנו לבאות. שמענו יריות, ופגזים נפלו לצדנו. במשך שישה ימים ולילות לא העזנו לצאת מהמדרגות. שישה ימים ללא בעיטה אחת בכדור. כוחות הצבא הגדולים שהגיעו לעיר הפיגו במידת מה את אווירת הבהלה.
כמה לילות נמשכו ההפגזות, עד שהשתרר שקט. צה"ל פרץ לעיר העתיקה ושחרר את ירושלים. העיר שבלבה הייתה חומה אוחדה יחדיו. סיוט הצלפים והחשש המתמיד לפתיחת אש הוסרו מאיתנו. באופן טבעי היו בני ממילא מהראשונים שנכנסו לעיר העתיקה. כבר יום לאחר שחרור העיר העתיקה פרצנו לתוכה בשמחה והבטנו בה בהתרגשות. אחי מרדכי לקח אותי לסיור בעיר. הייתי נרגש כשעברנו את החומה מצדה השני. הבטתי בפחד לצדדים, חששתי שאולי איזה צלף ירדני מסתתר שם ומחפש אותי. מלחמת ששת הימים הביאה עמה עידן חדש לממילא.
הרומן עם בית"ר ירושלים
הרומן שלי עם בית"ר ירושלים החל עוד בהיותי בן 7. היו ימים שבהם הייתה מתיחות בגבול, וכאשר חזרנו מבית הספר לבתים, החיילים לא הרשו לנו לצאת. כך התחלתי לבקר בימק"א. בעיניו של עמיאל האפסנאי דבר זה דווקא מצא חן מאוד. עמיאל גילה כלפי חיבה וקירב אותי אליו. התחלתי לעזור לו בעבודת האפסנאות. קיפלתי תחבושות וניקיתי לעמיאל את החדר. הביקורים הללו לא היו תכופים ונעשו רק כאשר לא יכולתי לשחק והחיילים יעצו לנו להישאר בבתים.
שבועות אחדים לאחר מלחמת ששת הימים בא מישל פורטל, אז מאמן הילדים של בית"ר ירושלים, לבקר בשכונה. הוא היה מקבץ ילדים מכל שכונות העיר כדי לבחור כישרונות צעירים לקבוצת הילדים של בית"ר ירושלים. באחד הימים, כאשר שמע על היכולת שלי מפי ילדים אחרים מבית הספר, פורטל הגיע לממילא. הביקור שלו לא ריגש אותי. ידעתי שבא לעקוב אחרי, אבל ההצטרפות לבית"ר לא כל כך קסמה לי. בעצם לא היה אכפת לי היכן לשחק, אם בשכונה ואם במסגרת קבוצתית.
מיד לאחר המשחק ביקש ממני מישל לבוא ולהצטרף לאימונים של קבוצת הילדים של בית"ר ירושלים. קבוצת הילדים שיחקה במגרש ימק"א, שם הרגשתי בתקופה זו כבן בית. היינו משחקים לפני המשחקים של הקבוצה הבוגרת, וקהל גדול היה בא לחזות במשחקים.
מבית"ר להפועל ובחזרה
לא התרגשתי. הקהל ביציעים לא אמר לי הרבה. מגרש ימק"א היה אז הבית השני שלי. מכיוון שכל ילדי ממילא בילו שעות ארוכות בימק"א, לא היו לי בעיות התאקלמות במקום. היו ימים שבהם הייתי לוקח כדור והולך לימק"א. שם, בשולי המגרש, הייתי מוצא לי מטרה ומכוון לעברה במשך שעות ארוכות את הכדור. פעם הייתה זו קורה, פעם זו הייתה סתם אבן ולעתים עץ או עמוד. הייתי בועט אל המטרה שוב ושוב מזוויות שונות. כך למדתי את הדיוק בבעיטה.
כאשר מגרש ימק"א היה סגור, הייתי מטפס מעל החומה כדי שיהיה לי מגרש אימונים פרטי, איש לא הפריע לי. יכולתי להקפיץ, לנגוח ולכדרר ככל שרציתי.ימק"א היה עבורי סמל. בשבילי זה היה עולם ומלואו של כדורגל,
יום בהיר אחד הגיע מנהל מחלקת הנוער אברהם לוי וביקש שלאימון הבא אביא עמי תעודת זהות של אחד מההורים. לא הבנתי את המשמעות. כאשר הגעתי הביתה הסביר לי אחי מרדכי שבית"ר רוצים שיהיה לי כרטיס שחקן אצלם. "הם רוצים שתהיה שייך להם. אני לא מסכים. אתה תהיה שחקן חופשי, אל תוציא כרטיס ליגה בבית"ר, זה לא בריא בשבילך וגם לא בשבילנו. אני רוצה שבעתיד תהיה חופשי להחליט היכן אתה מעדיף לשחק ולא תהיה קשור לקבוצה כמוני".
עמדתו של מרדכי לא מצאה חן בעיני. פחדתי שיזרקו אותי מבית"ר. דמיינתי את אברהם לוי מגיע לאימון ואומר לי: "אם אתה לא מביא תעודה, אל תבוא לכאן יותר".
התגובה שלי בבית הייתה קיצונית, התחלתי לבכות ועשיתי להורי צרות. המרירות שלי הייתה רבה, עד שמרדכי התרכך והסיר את הווטו. מי שעזר לי להשיג את תעודת הזהות של אבא היה דווקא בן הדוד שלי שמואל, ששכנע את מרדכי שהמעשה לא יזיק לי. באותם ימים היה שמואל כמו מלאך עבורי.
באותה העת הפסקתי להתאמן. כעבור מספר ימים הגיע אברהם לוי לביתנו כדי לברר מדוע לא הגעתי לאימונים. כאשר הסברתי לו שלא מרשים לי להביא תעודת זהות, הוא הציע לי להמשיך ולהתאמן ללא כרטיס שחקן. באימונים הוא יעץ לי כיצד להשפיע בבית שיאפשרו לי להירשם בבית"ר.
הלחצים עשו את שלהם. יום אחד התבשרתי שההורים מסכימים. באתי לאימון של בית"ר עם תעודת הזיהוי של אבא. אברהם לוי היה מאושר. הוא אמר לי: "אורי, עשינו דבר גדול, יבוא יום ולא תצטער על מה שעשית". היום שבו נתתי את תעודת הזהות לאברהם לוי היה גורלי בחיי ובקריירה שלי ככדורגלן. אני לא מצטער שהגעתי לבית"ר, אבל ברור לי שהיה לי הרבה יותר טוב אילו נשארתי שחקן חופשי.
במהלך הקריירה שלי היו מספיק מקרים שבהם הצטערתי שלא שמעתי לעצתו של מרדכי באותם ימים. כשחקן חופשי, כך אני מאמין, היה מצבי הכלכלי היום טוב יותר לאין ערוך. במחלקת הנוער של בית"ר הייתי ילד טיפוחים. אברהם לוי, המאמן פורטל, האפסנאי עמיאל וכל הנהלת הנוער העניקו לי יחס מיוחד. נתנו לי ציוד חדש ואפשרו לי לקחת הביתה תלבושת מלאה, נעליים וכדור. בעיית הנעליים שכה העיקה עלי בילדות לא הטרידה אותי יותר. מאותה עת לא שיחקתי עוד בכדור סמרטוטים.
היחס אלי היה כל כך חם ולבבי, עד שאפשרו לי להכניס למשחקי הקבוצה הבוגרת אחדים מחברי. נתנו לי את ההרגשה שאני זכאי ליחס טוב בהרבה משל שחקנים אחרים. כאשר החלטתי ללבוש את חולצה מספר 8, איש לא העז לבקש אותה.
הקפצה לנערים
אף שהשתייכתי מבחינת הגיל לקבוצת הילדים, העלו אותי מהר מאוד לנערים. כאשר כולם היו מסיימים את האימון, נוטלים את החפצים והולכים הביתה, היה מגיע אברהם לוי ומטפל בי אישית. הוא לקח אותי עמו לחמאם הטורקי. החברים שלי מקבוצת הילדים והנערים כיבסו את בגדי האימונים והמשחקים בבתיהם, אבל לי לא הייתה בעיה כזו. בבית"ר דאגו לי. הייתי משאיר את הבגדים אצל עמיאל ומקבל מדי אימון תלבושת אימון נקייה ונעליים מצוחצחות.
כאשר התחלתי לשחק בבית"ר בצורה קבועה, הרגשתי גם שיפור מבחינה כלכלית. הרווחתי כספים רבים מהתערבויות עם ילדים אחרים בקבוצה, מבית הספר, או מקבוצות אחרות. היינו מגיעים לימק"א שעה ארוכה לפני האימון ומתערבים מי בועט מדויק יותר, מי מקפיץ יותר פעמים את הכדור ומי בועט הפנדלים הטוב ביותר.
ברגל שמאל וימין
בבית"ר היו ילדים רבים שהגיעו מבתים מבוססים. להם לא הייתה בעיה של כסף. הם היו מגיעים לאימונים בליווי הוריהם עם מכוניות, ולא כמוני - כאשר לפני ואחרי האימון עשיתי דרך ארוכה מממילא לימק"א ובחזרה. בהתערבויות לא גיליתי כל נכונות לוותר. הייתי מרוויח באופן קבוע כסף שהיה משמש לי כדמי כיס. מצבי הכלכלי כילד שנולד וגדל בתנאי מצוקה השתפר לאין ערוך, לעתים יכולתי אפילו לקנות מתנות לאחי, או לחברי, בכסף שהרווחתי, מבלי להשקיע מאמצים גדולים.
ההשקעה הגדולה שלי בתקופה הזו באה לידי ביטוי בבילויים קבועים בימק"א. בימים שבהם הקבוצה שלי לא התאמנה, הייתי ניצב מול הקיר שעות ארוכות ובועט פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל, מקפיץ את הכדור ונוגח לעבר מטרה מסומנת. הייתי קפדן מאוד והדרישות שלי מעצמי היו גדולות. מדי פעם הצבתי לעצמי אתגר חדש, ולא הייתי מסיים את האימון עד שלא עמדתי במשימה שהצבתי לעצמי, אם זה דיוק בבעיטה ואם זה בבעיטות בעוצמה משתנה.
כבר כילד הקפדתי שלא לזייף באימונים הקבוצתיים. אהבתי למלא אחר הוראות המאמן, ובלבי היה כעס על ילדים שחיפשו ומצאו דרך "לסבן" את המאמן. גישתי הייתה שהאימון הוא עבור השחקן, ומי שעובד על המאמן פוגע למעשה רק בעצמו. את המשפט הזה למדתי בממילא מאחי מרדכי ומחבריו.
בכיתה ח' הפסקתי ללמוד
ההצטיינות שלי בקבוצת הנערים של בית"ר ירושלים הייתה די בולטת. כבר אז, יותר משהאמנתי בעצמי, נתנו לי בבית"ר להרגיש שאהיה כדורגלן ושאוכל להרוויח כסף מכדורגל. העובדה שהכדורגל והלימודים התנגשו זה בזה ורמת לימודי ירדה עזרה לי בגיבוש החלטה על הפסקת הלימודים כבר בכיתה ח'. ההורים ואחי מרדכי לחצו עלי שאמשיך ללמוד, אבל אני העדפתי להמשיך בכדורגל ולעשות הכל במשחק שאהבתי.
עם התבגרותי רציתי מאוד לעזור בפרנסת הבית. מרדכי אחי יצא אז לעבודה ואני הצטרפתי אליו. ידעתי שבאמצעות העזרה למרדכי אקבל משכורת נאה ואוכל לעזור לאבא ואמא לשפר את המצב הכלכלי בבית. עזבתי את בית הספר היסודי בכיתה ח' ויצאתי לעבודה בחברת "עלית" לצדו של מרדכי. הוא היה מספק סחורה לחנויות באזור ירושלים ואני הייתי מסייע לו כסבל. הייתי קם השכם בבוקר, עוזר למרדכי עד שעות הצהריים - וממהר לאימון. העבודה הקשה גרמה לי עייפות, אבל לא הפריעה לי באימונים. המרץ שלי היה רב וההתלהבות הייתה גדולה. המתנתי לאימונים בקוצר רוח, וזה חיפה על העייפות.
ההזמנה לנבחרת האפרוחים
ההצלחה שלי בקבוצת הנוער הייתה בלתי רגילה, והדבר לא נעלם מעיניו של דוד שווייצר, שהזמין אותי לנבחרת האפרוחים שאותה אימן בזמנו. קבוצת הנוער של בית"ר רצה באותה עונה לאליפות. הפגנו יכולת יוצאת מן הכלל והיינו התקווה הגדולה של בית"ר ירושלים. בשעה שהקבוצה הבוגרת לא כל כך הצליחה בליגה, התנחמו כולם בהצלחה של הנוער. קהל של אלפי צופים היה בא לחזות במשחקים שלנו מדי שבת ונהנה בכל פעם מחדש. הסיפוק היה גדול.
יום אחד הציע לי אחד מאוהדי הקבוצה שטרות של כסף. הוא נתן לי אותם ואמר: "אורי, יש כאן 50 לירות. קח את זה בשבילך, גרמת לי הנאה גדולה במשחקים ואני מרגיש צורך להודות לך על כך".
הזכייה שלנו באליפות הנוער הביאה הרבה נחת לתושבי ממילא. אנשים ראו בנו כבר אז סמל של השכונה. ממילא הפכה להיות שכונה בית"רית מובהקת, בניגוד לימי ילדותי שבה העריצה השכונה כולה את הפועל.
הדרבי הראשון
המשחק הראשון שלי בקבוצה הבוגרת של בית"ר ירושלים היה הדרבי מול הפועל במגרש הבית שלהם בקטמון. בשבוע שלפני המשחק הייתי חיוור כמו סיד. לא ישנתי בלילות וחשבתי כל העת על המשחק, ידעתי שאסור לאכזב.
כשהתחיל המשחק, נעלמה לפתע ההתרגשות. הרגשתי שזה היום שלי. ניצחנו 1:2 והשמחה ביציעים פרצה. אחרי הניצחון הזה הרגשתי שכאילו זכינו בגביע המדינה, למרות שזה היה משחק ידידות על גביע לזכרו של מישהו.
החולצה מספר 8 בנבחרת
זו הייתה עבורי התגשמות חלום. הרגשתי ברקיע השביעי. חזרתי בריצה מטורפת מימק"א לממילא והתפרצתי בחדווה לבית. אמא נבהלה. גם אחי מרדכי לא הבין על מה המהומה הגדולה. אמא שאלה: "אורי, מה קרה?".
קיבלתי הזמנה לנבחרת ישראל. אתם יודעים מה זה? זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי בחיים. בתוך דקות ספורות הבית התמלא באורחים. חברים מכל קצות השכונה באו לברך אותי. אורי, החבר שלהם מממילא, הולך לייצג את השכונה בנבחרת. זה נראה לי כחלום בהקיץ.
לאורך כל הקריירה שלי בנבחרת ישראל לא הייתי מעולם שחקן מחליף. עם הזמן הפך הדבר לעובדה בלתי מעורערת שחולצה מספר 8 שייכת לי. אהבתי את השהייה בנבחרת, התאמנתי קשה וראיתי זכות לייצג את מדינת ישראל בנבחרת הכדורגל הלאומית.
