30 שנה עברו מאז שסירת מרוץ פגעה במימי הכנרת באופנוע הים שעליו רכב רן, שוער נבחרת ישראל בכדורגל. ספורטאי צעיר, שעדיין לא חגג את יום הולדתו ה–24. מותו הפתאומי היה לטרגדיה שנחרתה עמוק בזיכרון ופירקה לרסיסים משפחה איתנה וגאה.
“היו הרבה פעמים שרציתי להתאבד, אפילו מבלי להרגיש", מספר האב, שכבר שינה את טון הדיבור. “בסוף הבנתי שאם לא אשאר הכל יימחק. כל החיים אני רץ מהנצחה להנצחה כדי להמשיך את המורשת, שאבי לא יישכח. זו מטרת חיי. תמיד נתתי כדוגמה שני מתאגרפים בזירה. אחד נופל ממכה חזקה, סופרים עד עשר, מחכים שיקום. במקרה שלי לא ספרו אפילו עד אחת. נגמר".
כדי להבין את עוצמת המכה צריך לחפש בשורשים, להבין את הרקע, מי היו הגיבורים ומה הייתה התקופה. משה רן נולד באורפה שבמזרח טורקיה. כשעלה ארצה, ב–1951, זיהו אצל הנער כישורים ספורטיביים, אבל דווקא בשחייה. “מי שגילה אותי בכדורגל היה אדם מסור מהפועל חיפה שהסתובב בין בתי הספר וחיפש כישרונות", הוא מספר. “היינו אלופי המחניים, הייתי שם תופעה והוא שאל אם ארצה להצטרף".
הקריירה בשער הייתה קצרה. כשנפגשנו הוא הראה באזור הכתף צלקת גדולה כתוצאה מעוד זינוק נועז שהסתיים על שולחן הניתוחים. רן הבין שהוא צריך לחפש עתיד אחר, לאו דווקא ספורטיבי. הוא פנה לעסקים, נשא לאישה את דניאלה ונולדו להם שלושה ילדים - אבי, שולי ומירב. משה פתח מוסכים, ייבא אופני מרוץ יוקרתיים והצליח למצוא פתרון לבעיית הריקשות שהתפתחה אז בצה"ל. רק שהעין פזלה לכיוון המגרש, אותו חלום שלא מומש.
בנו הבכור, אבי, משך את עינו כמי שמסוגל לזהור על הדשא. “הייתי שחקן מטקות מצוין והלכנו יחד לים", מספר משה. “כבר בתור ילדון הוא היה מזנק, מתלהב. לא מפחד משום דבר".
משה הביא את בנו למגרש האימונים של מכבי חיפה. מבחינת נוחות זה התאים לו: אמצע הדרך בין הבית לעסקים. האב לא הפסיד משחק, הגיע לכל אימון, כשבין לבין ערך לדור העתיד אימונים, העיקר להגשים את החלום. “פעמיים–שלוש בשבוע הייתי לוקח אותו לבד למגרש", הוא נזכר. "על כל הטעויות עברנו. אמרתי לו ‘מדינת ישראל היא כזו קטנה, רוצים לשלוט עלינו. אם לא תשלוט באוויר יחסלו אותך'. הוא שלט בכל המגרש. ערב שבת, לפני משחק, אין כזה דבר לצאת לפאבים. שעה שמונה הוא בבית. משמעת ספורטיבית. אמרתי לו ‘אעשה אותך הכי גדול בעולם, לך בדרכי והכל יהיה בסדר'".
הילד ענק
במכבי חיפה ידעו שלא מתחילים אימון בלי שמשה רן יגיע. והילד הלך והתקדם, מנער מוכשר לשחקן מקצוען מבטיח, שוער בקבוצת הבוגרים.
“מי שעמד מאחורי אחי היה רק אבא", מספר שולי, אחיו של אבי רן. “היה מאוד חשוב לו שבנו יהיה שוער, כי זה החלום. לא חשבתי שאבי יפרוץ בכזו עוצמה בכדורגל, בחיים. הוא הפתיע את כולנו".
שולי צעיר מאבי בשלוש שנים, היום הוא בן 50. כדורגל לא עניין אותו אף פעם ובאותה תקופה גם לא הלימודים. הוא עזב את בית הספר בכיתה י' והלך לעבוד עם אביו. “לא יכולתי להתרכז בלימודים", שולי מודה היום. “עניינו אותי בילויים וההצלחה של אבי. אני ואחי גרנו באותו חדר, ישנו מיטה ליד מיטה. היינו מדברים בלילות על תוכניות גדולות, איך הוא משחק באנגליה ואני העוזר האישי שלו. הכל היה סגור".
כדי שהתוכניות לא ישתבשו, משה לא עזב את אבי. פעם, בנתניה, מכבי חיפה התמודדה נגד הקבוצה המקומית במשחק ללא קהל בשל עונש שספגה האחרונה. רן נסע עם חבר שהיה בעל טנדר, הניח על גג הרכב סולם וככה ראה את המשחק.
בחיפה כבר דיברו על השוער כעל תופעה. “גמיש, גבוה, אמיץ", מתאר חיים לוין, מאמן השוערים הוותיק שעבד עם אבי רן עד ליום מותו. “היו לו כל התכונות הטובות. הוא רצה להגיע רחוק וכבר הגיע".
רן תפס מעמד של שחקן בכיר במכבי חיפה. הוא השתייך אז לחבורת שחקנים שכונתה “הכרמליסטים", בהם היו ניר קלינגר, שבהמשך שימש קפטן נבחרת ישראל, האחים רוני וליאור רוזנטל וירון גבעול. “היינו יחד מהבוקר ועד הערב", מספר ליאור רוזנטל. “גרנו בדרך הים, רחוב מעליו. במקרה של אבי, לעוצמה הרוחנית שלו בתוך הבית הייתה משמעות אדירה. בשביל משה רן הוא היה המלך הבלתי מעורער, עמוד התווך של המשפחה".
משה סגר את רוב עסקיו המוטוריים ונשאר עם מסעדת “הצדפה" שפתח במרכז העיר. מסעדת מאכלי ים, שאליה לקח את שולי. “הייתי כבר על המזוודות, בדרך לקריירה של אבי", מספר האב. “הספונסר שלו. הרווחת שקל, ישר לקופה של אבא. אתה צריך מיליון? קיבלת. לא עניין אותי הכסף. ראיתי אצלו את הפוטנציאל".
אבי היה בחור צעיר, נאה ומצליח, החבר של גלית עטיה, חיילת יפהפייה בת 19. “הייתי ילדה מאוד מפונקת", מתארת גלית את עצמה. “לא ידעתי הרבה מהחיים, כי אבי דאג לכל צרכי. חיילת שבאים לקחת מהבסיס ומחזירים. אני יודעת שזה נשמע היום רע, אבל זה מה שהיה. זו הייתה אהבה גדולה של פרפרים ולבבות. לא היה תאריך לחתונה, אבל זה היה התכנון".
שווה פי מאה
זה היה סיפור אגדה שמשפחות רבות מפנטזות עליו. ילד שגדל והופך לכדורגלן, שצפוי לו עתיד מזהיר. אבי רן הגיע לשער נבחרת ישראל, ואחרי משחק ראווה נגד ליברפול הגדולה, שהסתיים בניצחון 0-3 של כוכבי הליגה הישראלית, הוא זומן למשחק ידידות יוקרתי ב–8 באוגוסט 1987, באצטדיון וומבלי בלונדון, בין כוכבי הליגה האנגלית לנבחרת שאר העולם. רן תוכנן לעמוד בשער נבחרת שאר העולם, והיה צריך לשתף פעולה עם שחקני־על כמו דייגו מראדונה הארגנטיני ומישל פלאטיני הצרפתי.
“פיני זהבי, סוכן השחקנים הגדול, התקשר ואמר ‘אדון רן, שלא תעז לדבר עם אף קבוצה שתרצה את הבן שלך'", משחזר האב. “הוא ידע שברגע שאבי יעלה למשחק, הערך שלו כשחקן יהיה שווה פי מאה".
המשחק תוכנן לקיץ, והשחקנים יצאו בדיוק לחופשה. הם בילו הרבה בחוף הים. את יום שבת, 11 ביולי, החליט חלק מהם להעביר בכנרת. “תכננתי לעשות לו אימון", נזכר מאמן השוערים חיים לוין. “הוא זומן לנבחרת שאר העולם והיינו צריכים לעבוד. קבעתי איתו לימי שישי, שבת וראשון, אבל הוא התקשר ואמר: ‘כל החבר'ה בכנרת, אני נוסע'. לא רציתי שייסע. זו השיחה האחרונה שהייתה לנו".
גם שולי, האח, לא שוכח את הרגעים הדרמטיים. זה היה יום אחרי שהשתחרר מהצבא. “ידעתי שהוא נוסע, אבל הייתה לי פציעה בעין, אז הוא אמר ‘אל תדאג, בשבוע הבא ניסע שוב'".
במשך שנים התקשתה גלית עטיה לחזור לאותם רגעים, אף על פי שמאז עברה לא מעט שינויים ותהפוכות. יש לה כבר ילדה בת 19, הגיל שבו הייתה אז. “עד היום אנשים שפוגשים אותי אומרים: ‘את מוכרת'", היא מספרת. “אני אומרת להם שאין לי מושג מהיכן והם ממשיכים ‘איך קוראים לך? הא, את גלית של אבי רן'. זה מדהים, אבל כולם זוכרים איפה הם היו באותה שבת, כמו ברצח רבין. אף פעם לא חשבתי על זה, אבל אולי משום שלא הייתה אז תקשורת כל כך לוחצת ולא כולם היו מחוברים, אז זה מילא איזה ריק. אני מתפלאת שאחרי כל כך הרבה שנים אנשים עוד מדברים. ראבק, עברו 30 שנה".
הקול של גלית נשמע יציב כשהיא מספרת על מה שעבר עליה באותו יום. “אבי היה טיפוס מיוחד", היא אומרת. “צנוע, ביישן, רגליים על הקרקע, אבל גם קצת משוגע. זה התבטא בעיקר בנהיגה מטורפת. היום אני חושבת שאם לבת שלי היה חבר כזה, לא הייתי ישנה בלילות. מה לעשות, אומרים שלכל שוער גדול יש שריטה. אבי לא פחד אפילו לשנייה. בדרך לכנרת עוד רבנו על איך שהוא נוהג".
היית איתו ברגעים האחרונים?
“זו פעם ראשונה בחיים שנתקלתי באופנוע ים. הייתי על החוף, לא שמעתי כלום, כי אחרי הפגיעה הוציאו אותו בכלל במקום אחר. רק שפתאום אנשים הסתובבו שם, כמו דבורים בכוורת, ושמעתי ‘אבי רן נפצע, אבי רן נפצע'. לא יודעת איך זה הגיע כל כך מהר, פשוט קמתי, לקחתי את מפתחות הרכב ואמרתי שאני נוסעת לבית החולים. רצתי לכיוון האוטו וחיכו שם ניר קלינגר ועוד כמה חברים. הם היו איתו. שאלו: ‘לאן?'. אמרתי לבית החולים, כי שמעתי שקרה משהו לאבי. הם אמרו: ‘אין לך מה ללכת, אבי הלך'. הביאו חובש שנתן לי כדור הרגעה ונרדמתי. התעוררתי בחיפה ושם התחיל הסרט".
משה רן היה באותו יום במסעדה, טרוד בענייני היום. “עמדתי כבר ללכת", מספר האב. “אחי בא ואמר: ‘אבי נפצע'. ישר נפלתי. אמרתי: ‘לא יכול להיות, לימדתי אותו שמזנקים בזמן סכנה, לא נשארים על הרצפה'. בזמנו נתתי הרצאות לשחקנים, דחפתי אותם שיעבדו. אמרתי: ‘חבר'ה, תהיו בריאים, כדורגל זה לא לכל החיים'. את אבי שלחתי לקורס מאמנים. הסברתי שזה מקצוע לעתיד, שיהיה לו משהו ביד. על הכל חשבתי, רק הדבר הזה לא עלה לי בראש".
ליאור רוזנטל שמע על מות חברו בזמן שהיה בבלגיה אצל רוני, אחיו, שבאותה תקופה שיחק שם. “אני לא זוכר אירועים מלפני שלוש שנים, אבל פה הדברים חקוקים. הטלפון שרוני קיבל. לא אשכח את המילים שלו, ‘אבי הלך'. לא הבנתי את המשמעות, לאן הלך?".
ליאור מיהר לחזור לישראל. היה נדמה שכל המדינה מתאבלת על בחור שעוד לא חגג 24 ובקושי הצליח להשאיר חותם. “זה היה הזוי", אומר דוד פסו, חבר קרוב של המשפחה. “היה לי בית קפה וסגרתי אותו לשבוע ימים. אתה אומנם אוהד כדורגל, אבל הוא גם היה חבר, אישיות".
ראש הממשלה יצחק שמיר שלח את תנחומיו. ההלוויה יצאה מאצטדיון הכדורגל בקריית אליעזר שהיה כמעט מלא. בימי האבל הבית היה עמוס באלפי מבקרים. “זה לא שהסתיימה השבעה וכל אחד הלך עם הקושי שלו", נזכר האח שולי. “היו המונים. אסון בפול ווליום. ישבו אצלנו בבית, שכבו על הרצפה, סגרו עסקים. לא חושב שעשו למישהו במדינה כבוד יותר גדול. כמו מטען כבד שנופל עליך".
למלא את החלל
שולי יושב היום בביתו בחיפה. הוא מגולח, מסופר, לבוש יפה. שום דבר במראה לא מסגיר את השנים הקשות שעבר, תקופה של נפילה מתמשכת. “כבר שלוש שנים שאני אדם חדש", הוא מספר. “כל יום מתקדם עוד קצת ועוד קצת, ממש ככה. צריך למלא את החלל של 30 השנים האבודות".
למה אתה מתכוון?
“גדלתי בצלו של אחי, לא ידעתי משהו אחר. לא ידעתי שיש אנשים שנכנסים לדיכאון ושלעולם יש שני צדדים. פתאום נופל עליך דבר כזה ואתה לא מבין מי נגד מי. אבא שלך בוכה, אמא שלך בוכה, אחותך. נהייתי הבכור. אני עד היום מרגיש שלא בכיתי מספיק, אבל מסתבר שנגמרתי מבפנים. נכנסתי למרה שחורה שלא ידעתי איך להתמודד איתה".
שולי לא מצא את עצמו במשך שנים. העבודה במסעדה שהוא ואביו החזיקו הייתה קשה פיזית ונפשית, במיוחד אחרי מותו של אבי. “כשפתחנו לא היה לי מושג מינימלי באוכל, לא טיגנתי ביצה, אני הרי מכונאי", מספר משה. “אחרי שאבי נפטר היה לי טוב שם, משום שהייתי מפוצץ כוסות, שובר צלחות. מוציא את כל העצבים".
רק שעל הדרך שולי עמד חסר אונים. “בצרפת אומרים שמי שרוצה לקלל אותך אומר ‘הלוואי שתהיה לך מסעדה'. זו עבודה שלא אחזור אליה", האח אומר. “אבי היה שקוע באסון, ואני נשארתי לא פעם במסעדה לבד. היו באים אנשים ולא היה טבח. הייתה תקופה שהתרחקנו".
ב–1998 המסעדה נסגרה. שולי החל לעבור בין עבודות מזדמנות. ניקיון, אחזקה. במשך קרוב לעשור עבד בתחזוקת מגרשי האימונים שנקראו על שם אבי רן בדרום העיר, ממש קרוב לבית הקברות שבו אחיו נטמן. “הרגשתי שם רע מאוד", הוא מודה. “הייתי פותח את הדלת לאימונים, מנקה אחרי שהסתיימו, והכל היה סביב שמו של אחי. הוא היה המגרש. ‘בוא לאבי רן', ‘לך לאבי רן', ‘אני באבי רן'. לפני המוות הייתי אדם שצוחק, חברותי. הלכתי לאיבוד והיה לי קשה לעבוד, להיות בחברה. לא יכולתי לזוז. עולמי חרב עלי. הייתי בדיכאון תקופה ארוכה. רצון רק להסתגר ולשתות אלכוהול, דברים שקשה לי להיזכר בהם היום. אני כבר לא שותה ארבע שנים, נגמלתי".
משה רן מספר שבימים הקשים של שולי הוא לא שחרר את הארנק, משום שידע לאן ילך הכסף. עד היום יש לאב כעס על מכבי חיפה, הקבוצה שבה שיחק בנו, על שלא סייעה לדבריו מספיק בשיקום המשפחה.
משה מסרב בתוקף להזכיר את שם הקבוצה ובטח את שם הבעלים, יעקב שחר. “שלא יעזרו, שילכו לעזאזל, רק הזיקו", הוא לא מצליח להתאפק. “השלמנו פעמיים, השר משה כחלון, שהוא חבר אישי שלי ושלהם, ניסה לפשר. ביקשתי משחר ‘סדר לשולי מקום עבודה'. בכל זאת, יבואן רכב גדול. אחרי יומיים אמרו לשולי: ‘תביא בגדי עבודה, תהיה שוטף מכוניות'. הוא בא אלי בבכי: ‘אבא, זו משכורת רעב'. הרמתי טלפון למנוול, שאמר: ‘מה לעשות, גם הבן שלי התחיל ככה'. אמרתי לו: ‘שיהיה בריא הבן שלך, אבל לא עבר עליו מה שעבר על בני'. שילכו לעזאזל".
לעזוב את העיר
במשך שנים היה קשה להתקרב אל משה רן, איש כועס ומריר שהמוות של בנו המשיך לקרוע אותו. “לא נשארתי איתם בקשר", מודה חיים לוין, שאימן את אבי. “משה זעם והיה צריך לקחת ממנו מרחק. אני מבין אותו, הוא תלה תקוות בבנו, חי בשבילו ואחרי שאבי מת היה לו קשה".
דוד פסו, חבר המשפחה, שצמוד למשה בשנים האחרונות, מסביר: “היו לנו שיחות עומק. אני תמיד משווה את מה שעבר לקטע שבו אתה בונה מפעל חיים, קיוסק למשל, מתפלל שממנו תצמח, ופתאום באו וסגרו לך אותו. אתה לא יכול יותר לעבור בסביבה. אתה מסתכל מבחוץ ואומר ‘משה, 30 שנה עברו. קברנו חברים, בני משפחה, חיילים, תמשיך'. כל אחד מתאבל בדרכו".
משה קבע איתנו אחר הצהריים בבית העלמין בשדה יהושע. הוא עדיין מקפיד להגיע, מדליק נר זיכרון, מניח על ראשו כיפה, אף על פי שמזמן אינו אדם מאמין.
הקבר של אבי רן גדול ובולט בשטח. יש שם מקום מוכן בבוא העת להורים משה ודניאלה. “מבנה הקבר אומר הרבה, שמעת על הבונים החופשיים?", האב שאל בהפתעה. “אני בונה חופשי. שלמה המלך היה האדריכל שבנה את בית המקדש ועבדו אצלו פועלים מרצונם החופשי, לכן נקראו הבונים החופשיים. בבונים החופשיים אחד מזהה את השני באמצעות סימנים. אם היית בונה כבר היית קולט אותי".
משה חבר בבונים החופשיים משנות ה–70. שותף שלו בעסקים הכניס אותו. “הסוד הוא להוציא לפועל את הפסוק ‘ואהבת לרעך כמוך'. אבי חונך על הפסוק הזה".
משפחת רן הלכה ודעכה אחרי מות הבן. נישואיו של משה עם דניאלה התפרקו. שולי נפל ורק האחות מירב הרימה ראש. היא היום עורכת דין, בעלת משפחה וחיה בזכרון יעקב. מירב ביקשה לא לקחת חלק בכתבה.
גלית עטיה אומרת שכדי לא להישאב לאבל הכבד היא הייתה חייבת לעשות צעד דומה. “בהתחלה ניסיתי להישאר בקרבת המשפחה מתוך כבוד ורצון", היא מספרת. “אבל זה פשוט החזיר אותי אחורה, ולא מרוע. השאלות ההן ‘ספרי שוב מה עברתם בכנרת'. היום אין לי בעיה לדבר על זה, אבל אז כן. יום אחד אמא שלי לקחה אותי ואמרה: ‘אם את רוצה להמשיך, אל תעשי כבוד, תדאגי לעצמך. קחי צעד אחורה ותשתחררי'. זה לקח לי הרבה שנים. רציתי לעזוב את חיפה ולא הצלחתי, כי הייתי קשורה למשפחה. בגיל 23 אמרתי שזהו, הצטרפתי לאל–על כדיילת ועבדתי שם במשך שבע שנים. לדעתי, זה מה שהציל אותי. ברחתי מחיפה. הייתי צריכה לצאת, לא היה לי טוב".
להתחיל מחדש
רק בשנים האחרונות משהו אצל המעורבים החל להשתנות. גלית חזרה לחיפה, יש לה בן זוג כבר יותר משבע שנים. היא מתראה עם שולי לא פעם בעיר, לא מזמן ראתה את משה, שלא הצליח לעצור את הדמעות.
שולי עובד באחזקה באולם במרכז קריגר בחיפה, אבל עכשיו הוא מרוצה. מסביר שיש לו מנהל מקסים שגם עורך איתו שיחות נפש. סוף־סוף מקווה להגשים חלום ישן ולהתעסק במוזיקה. “סדר היום שלי מאורגן", הוא מספר. “לוקח את האוטו, נוסע לעבודה. אין הפתעות. אני מנסה להיות נקי בנשמה וליהנות מדברים קטנים כמו הפסקת קפה, סיגריה. פעם לא הייתי נהנה. הייתי רק מחפש אמריקה, דברים גדולים. אם זה לא היה בא מכאב עמוק, לא הייתי מגיע להרגשה שמצאתי את עצמי. אני מרגיש כאילו קיבלתי את חיי בחזרה. כל יום הוא פולחן. מתלבש יפה, נקי, בלי אלכוהול, אחלה ימים. אלכוהול מפיל. אלכוהול זה בולשיט".
מה בתוכניות?
“ברי סחרוף זה חלום חיי. השאיפה היא להיות זמר ברים או משהו דומה. רק תנו לי לשיר, להצטרף ללהקה. אם מישהו יוכל לעזור, אשמח, כי זה עושה לי מצב רוח טוב. אני מרגיש שהייתי עצור במשך 30 שנה".
גם משה רן מצליח לחייך היום יותר מאשר פעם. “נרו דעך והוא כעת מאיר", אומר חברו דוד פסו. “מבחינה חברתית, קבלת הדברים בצורה אחרת. אלה ימי סליחה ומחילה, חייבים להתקדם".
אירוע שהתרחש לפני כשנתיים מסמל עבור רן את היציאה לדרך חדשה. “אנחנו חבורה שמשחקת קלפים בחוף הים, על שקל", הוא מספר. “קלף מסוים החל להיקרע ואמרתי ‘בואו נקרע, נזרוק לים ונראה מה יהיה'. זרקנו. כעבור שבוע היה אירוע של מפלגת כולנו בחיפה. הלכנו, נגמר, יורדים למטה. הייתי צריך פיפי. שטח נטוש ממול. מסיים, מסתכל על הרצפה ורואה קלף הפוך. מרים 5 לב אדום. הקלף שקרענו. אמרתי: או שאני פסיכי או שזה מסר. שמתי בארנק, באתי לחבר'ה ושאלתי: ‘זוכרים איזה קלף קרענו?'. אחד אמר ‘5 לב אדום', ואני שולף את זה".
רן מוציא את הקלף מארנקו וממשיך בסיפורו המרתק: “כעבור שבוע חבר ביקש ‘תעשה טובה, אני הולך לניחום אבלים'. הלכנו. יושבים יחד, עובר מישהו, שואלים אותנו ‘יודעים מי זה?'. אמרנו שלא. הסבירו לנו שזה האח של יחזקאל מורד. איש עסקים רציני. מתחילים לדבר. מפה לשם ארגנו לנו פגישה עם ראש עיריית טבריה בעניין הקמת אתר הנצחה מעל הכנרת לזכרו של אבי רן".
29 שנה משה רן לא היה בכנרת. נשבע שלא ידרוך שם יותר, אבל הבין שלמען הקמת האתר הוא חייב לעשות את הצעד ההכרחי. לקח שני כדורי הרגעה ויחד עם דוד פסו נסע לטבריה לפגוש את ראש העירייה יוסי בן דוד.
האתר שבתהליכי בנייה נמצא בסמוך לקבר רבי מאיר בעל הנס, ליד עץ גדול, פונה לכיוון הימה. יהיה שם מסך ענק. בלחיצה יופיע סרטון על אבי רן. יש תכנון גם להוסיף הוראות בטיחות להתנהגות בכנרת בעקבות אותו אסון והאסונות האחרונים.
לפני שנה התקיים טקס הנחת אבן הפינה בנוכחות שר האוצר משה כחלון, חברים, בני משפחה וגם גלית עטיה, שכמובן התייצבה. “אתה שואל אם אני נוסעת לעתים קרובות לכנרת? התשובה היא לא", היא מבהירה מיד. “זו הייתה הפעם השנייה שלי מאז האסון. לא מתחברת. לא יכולה. נשמע מוזר, אבל היו שנתיים שלא הסכמתי לשתות מים. מים הרי באים מהכנרת".
משה רן עדיין רץ מהנצחה להנצחה. יש ילדים שנקראו על שם בנו. לפני חמש שנים הופק בול של אבי רן בסדרת “אגדות הכדורגל הישראלי". הוקם גן פסלים לא רחוק מהאצטדיון החדש בחיפה.
“שוער לפני גיל 28 הוא עוד לא שוער", אומר האב. “אבי לא נתן 50% ממה שהיה לו. זה כישרון שנולד פעם בדורי דורות".
גם גמר גביע המדינה לנוער בכדורגל נקרא על שם השוער המנוח. האב מספר שיש לו הסכם עם כחלון שאם מכבי חיפה זוכה, השר מעניק את הגביע ולא הוא. “אבות אכלו בוסר, מסכנים השחקנים", הוא לא מוכן לסלוח אפילו לדור ההמשך.
אבי רן נשאר שם מיתולוגי בכדורגל הישראלי. כמו שמייק ברנט הפך לאגדי בתחום המוזיקה וג'יימס דין בקולנוע. כוכבים גדולים שמתו באמת בטרם עת.
חיים לוין, מאמן השוערים, עדיין מפקח על דור העתיד, גם בגיל 80, בבית הספר לכדורגל בראשון לציון. תחת ידיו עבר מספר עצום של כישרונות, אבל את אותו צעיר חיפאי הוא מסרב לשכוח. “אתה יכול לבוא אלי הביתה, יש שם פינה", הוא מספר. “תלויה תמונה של אבי רן ומתחת עומד גביע הוקרה, שהוא נתן לי חודש לפני שנהרג על העבודה המשותפת. אבי היה מאוד, אבל מאוד מיוחד".
תגובת מכבי חיפה: “אנחנו מבינים וכואבים את הטרגדיה הגדולה שעברה על המשפחה. זה היה אובדן גדול גם למכבי חיפה ולכדורגל הישראלי. אף על פי שיעקב שחר לא היה בעלי מועדון הכדורגל בזמן האסון, הוא סייע לא פעם למשפחת רן ואף תרם רבע מיליון שקל לשיקום העסק המשפחתי. תרומתו האדירה של אבי רן תזכה תמיד למקום של כבוד בין דפי ההיסטוריה של מכבי חיפה".