1.
אני עובר על פני שלטי החוצות המבשרים, "50 שנה לגשש החיוור", וחושב: זה המון, המון זמן. לכל יצירה אמנותית בכל ז'אנר, אבל בשביל הומור? זה פסיכי. בדיחה זה משהו שהקסם שלו עובר ברגע ששמעת אותה. חמישים שנה? איך?
ואני זוכר:
1984. קיץ לוהט ומזיע. אלפי אנשים צעירים ומדוכאים בבסיס אחד ענק, של חיל האוויר. ופעם ביום, בשתיים בצהריים, כולם - מטייסים ועד עובדי רס"ר - מתקבצים מסביב למכשירי רדיו, במין טקס מוזר, שבו הם מדקלמים, כאיש אחד, את מילות מערכוני הגשש. כמו בבית כנסת: כולם יודעים את הטקסט, כולם מזמרים אותו כהלכה, יודעים איפה להיכנס ואיפה לצאת, איפה לקחת פאוזה ואיפה לשנות מבטא.
עכשיו,
אם יש דבר אחד שלמדתי על הומור, זה שההפתעה בסוף הבדיחה, היא שגורמת לך לצחוק. אז איך תסביר אלפי אנשים שמקשיבים לאותה בדיחה ששמעו כבר מאות פעמים, ומאושרים כולם. זורחים מעונג. ואף אחד לא זרח יותר מאשר דודי ביטון. וזה הסיפור על איך הגשש החיוור הצילו אותו מכלא אמריקאי, בלב הביצות.
2.
אז ככה.
החברה של דודי נכנסה להריון. כבר תכננו את החתונה, אולמי משהו בראשון לציון, כבר עשו סיבובי טעימות ונרשמו ברבנות, כבר עשו בדיקות מי שפיר אצל רופא נשים רוסי קשוח שלא חייך אפילו פעם אחת,
הכל הלך כצפוי, ואז,
ערב אחד הוא נכנס למקום של המבורגרים במזרח ראשון, מקום שמעולם לא היה בו קודם, מתיישב על הבר ומזמין בירה, וזה אחר הצהריים והמקום די ריק, אז הם מתחילים לדבר, הוא והברמן, ודודי מספר לו החתונה המתקרבת, וגם מראה לו תמונות של הזוג המאוהב. והברמן מהנהן בחיוך נדיב, ואומר, אה, מכיר אותה, יושבת פה הרבה.
שזה מאוד מוזר. כי היא מעולם לא הזכירה את המקום הזה, שרחוק מאוד ממקום מגוריה.
אתה בטוח, הוא שואל, והברמן מושך כתפיים ואומר, מאה אחוז. היא באה לכאן כל יום שלישי בארבע.
ויצא שזה היה יום שלישי. שלוש וחצי.
דודי אומר לו: אם היא תבוא לפה היום – אף מילה! ותופס שולחן רחוק ונחבא, וממתין. ואכן, ארבע אחרי הצהריים היא מופיעה, וזמן קצר אחריה מגיע בחור שדודי לא מכיר, והם תופסים שולחן. דודי מתגנב ומתיישב לא רחוק מהם. ושומע: לא רק על הרומן הארוך שהיה ביניהם, אלא גם על הילד המשותף שהגבר הזר מנסה, מתחנן, משדל, מאיים, הכל רק שתעשה הפלה, אבל היא מסרבת, ואומרת שזה בסדר, שדודי יהיה אבא נהדר, ושאין מה לדאוג.
אין מה לדאוג – זה המשפט ששבר אותו. "אין מה לדאוג".
יומיים הוא שותק. ואז, בוקר אחד אחרי שהיא יוצאת לעבודה, הוא מזמין כרטיס טיסה לניו יורק, אורז את חפציו, ונעלם מחייה לנצח. עד היום היא לא יודעת מה איפה הוא, ומה קרה.
וזהו. תם הפרק הישראלי בחייו. קאט לחיים חדשים:
3.
שלוש שנים אחר כך, הוא בפלורידה. בהתחלה גר אצל חבר מהצבא, אחר כך מצא עבודה במכירת תמונות שמן. מכירים, בוודאי, את הנוכלות הקטנה והרווחית הזו, שהיום כבר כמעט ואיננה: מקבלים ערימה של תמונות נוף מסין שעולות דולר וחצי, עוברים מדלת לדלת, עם התמונות ביד, ומשכנעים את האמריקאים התמימים שזה אתה ציירת, שאתה אמן חסר אמצעים אבל מוכשר כמו שד, וגובים – כמה? – מאה דולר לתמונה, מאתיים, חמש מאות, היו כאלה שמכרו תמונה באלפי דולרים. הכל תלוי בקסם האישי, ולדודי יש קסם אישי בטונות.
אז הוא מתפרנס יפה, ונרגע, ומתחיל לחשוב על השתקעות, ואז הוא מכיר בחורה חמודה והם מתאהבים, והבחורה נכנסת להריון. ולא הייתה בטוחה כלל שהיא רוצה לשמור את התינוק אבל דודי התעקש, הפעם זה הרגיש לו נכון, הפעם זו הייתה אהבת אמת, וזה גם יעזור לו עם הגרין קארד, אז מה הבעיה?
שום בעיה. והם נסעו להורים שלה. בביצה.
4.
ההורים שלה גרו באוורגליידס סיטי, פלורידה, ממש על סף ביצות האוורגליידס העצומות. איך אפשר לתאר את אוורגליידס, פלורידה... מכירים מושבים חצי-נטושים בנגב? בתי קומה אחת, חום, זבובים, ושום דבר לא קורה אף פעם? אז אותו דבר, רק פי מאה בגודל, כשבמרחק יריקה מהבית שלך יש יער-ביצות פראי בגודל של מדינת ישראל.
אחרי כמה ימים טיפה מחניקים עם חותניו לעתיד, הוא לקח את האוטו ונסע למקום הכי קרוב שאפשר לשתות בו משהו, "האכסניה של רוד וגאן", מסעדת תיירים איומה ששכנה בבניין עץ עתיק ויפהפה על המזח. ושם זה קרה לו שוב:
הוא ישב על הבר. הזמין המבורגר סרטנים, כי זה מה שהיה. סיפר לברמן המשועמם מי הוא, מה הוא עושה כאן, והראה לו תמונות של אשתו לעתיד. וכאילו נפל לתוך חלום: הברמן האמריקאי אמר לו בדיוק מה שאמר לו זה מראשון לציון, שנים קודם.
לא, הוא אמר, זה לא קורה לי, זה מטורף.
אבל מה אפשר לעשות, חוץ מלברר את האמת?
ישב בצד. חיכה וחיכה. ואכן היא הגיעה, אשתו לעתיד. ונפגשה עם מישהו שהכירה היטב. ממש היטב. ולקחה שולחן צדדי, וסיפרה לו על ההיריון. ועל החבר הישראלי שחושב שהוא האבא.
למחרת הוא עלה על סירת-רחף, וברח. אל תוך הביצות.
5.
אחרי שבוע הגיע למקום ושמו קופרטאון. איך נגדיר את קופרטאון? בוא נגיד ככה: ברשומות קוראים לזה "עיירה", אבל זה בלב הביצות, וגרים שם שמונה אנשים. כולם בני אותה משפחה. יש שם מזנון אחד, שמגיש בעיקר סטייק תנינים, מרק זנבות תנינים, והמבורגר תנינים. אני לא ממציא את זה. במזנון, אתה יכול לקנות מזכרות – תנינים קטנים מחרסינה. או ללכת ל"מוזיאון התנינים" שלהם, שזה חדר ובו תנין אחד מפוחלץ. שם הוא עצר, מצא לעצמו עבודה זמנית על סירת רחף שמרעישה כמו מנוע של מטוס, וניסה להבין איך הגיע לשם. ואיך זה קרה לו, שוב, אותו סיפור בדיוק.
אבל אחרי שלושה ימים במקום הזה, הגיע אביה של הכלה הנטושה. זה אמנם היה בצד השני של הביצות, אבל לאנשים האלה הייתה רשת מידע משלהם. הייתה שיחה לא נעימה, לשני הצדדים. אביה היה אדום מרוב זעם, אבל לא היה מסוגל לעשות הרבה.
ודודי חשב שבזה העניין נגמר, אלא שעוד באותו לילה בא השריף – שהיה גם טבח המזנון, וגם צד בעצמו את התנינים שבישל – ועצר אותו, בעוון "דיג בלתי חוקי", האשמה שאף אחד לא יכול להוכיח, אבל זה לא היה מקום שצריך להוכיח בו דברים. והשליך אותו לכלא, שהיה בית חד קומתי עם שני חדרים, חצי קילומטר לתוך הביצה.
6.
אחרי שלושה ימים הגיע שופט, כדי לערוך לו משפט הוגן. החדשות הטובות היו שהשופט לא היה מקופרטאון. החדשות הרעות, שהוא היה בן דוד של השריף-טבח-צייד תנינים. העונש על דייג בלתי חוקי נע מקנס ועד לשלושה חודשי מאסר. מכיוון שכבודה של נערה בהריון היה העניין האמיתי כאן, דודי היה מיואש.
רק שהשופט חזר ואמר כל הזמן, שהוא מבין היטב את חומרת העבירה, כי הוא דייג בעצמו. איי אם, הוא אמר, א פישר-מן.
אז דודי שלף את הקלף האחרון שנותר בשרוולו, ואמר: "א פישרמן - לייקס פיש?"
"מה?", שאל השופט.
"דייג?"
"כן."
"אוהב דגים?"
"דייג?", שפשף השופט בפדחתו, ודודי חשב, אם אידיוט מעיירה של שמונה אנשים בפלורידה מצטט הגשש בלי לדעת, אז זה חייב להיות סימן מהשמיים, לא?
"דייג", אמר לו דודי.
"דאז הי לייק פיש?"
"יס," אמר דודי, "דייג - אוהב דגים?"
השופט לא חשב על זה מעולם.
"בטח", אמר, ללא התחייבות מיוחדת.
"אוהב?"
"אוהב, כן, אוהב".
"דגים".
"כן".
"דייג".
"כן, נו".
"איף הי לאב דם", הנחית דודי את פטיש ההגיון הגששי, "ווי הי פוט דם אאוט אוף דה ווטר?"
"מה?"
"דיי האב נו ווטר טו ברית', הההה, דיי צ'וק. אנד דיי".
"מה?", חזר השופט.
"אם הי לאב דם, וואי הי קיל דם? איז דיס האו יו טריט?"
השופט דפק בו מבט של דקה שלמה.
ולבסוף אמר לו: "אתה אידיוט, אה?"
דודי משך בכתפיו.
השופט נד בראשו מצד לצד, באיטיות, ואחר אמר לשריף: "הוא אידיוט. שחרר אותו".
השריף נע לעברו בכבדות, הוציא מפתח מהכיס, והוריד ממנו את האזיקים.
"סע מפה", אמר השופט, "ואל תחזור לעיר הזאת יותר, או שאלוהים יעזור לי, אני נותן לבחור הזה לזרוק אותך לתנינים".
"לא חוזר, לא חוזר", אמר דודי, ומיהר לצאת לרכב השכור שלו. כולם הביטו אחריו בשתיקה. הוא התניע, ונסע ולא חזר משם. ומאז, הוא חזר לישראל. ומאז, הוא הקים משפחה, הפעם עם ילדים משלו. ומאז, כל פעם שהייתי מעקם את פני בגלל שדקלם מערכונים שלמים של הגשש, היה מזכיר לי איך הם הצילו את חייו.