לפני 15 שנים אימצו שרון בן ה־70 ושותפתו לדירה ביפו, קשישה חשוכת ילדים, שלושה כלבים מסוג יורקשייר, ואלו הפכו עם הזמן ליצורים הקרובים אליהם ביותר.



"האישה שאיתה אני מתגורר היא ערירית, אין לה אף אחד בחיים", מספר שרון. "בעבר הייתה לה חנות חיות, אבל היא נאלצה לסגור אותה. היא התגעגעה לנוכחותם של בעלי חיים, אז לקחנו כלב וכלבה, וכשהמליטו את הגור הראשון, שמרנו גם אותו. בשמונה השנים הראשונות טיפלנו בהם לבד, אבל לאחר מכן חליתי בסרטן. מצבי הבריאותי הידרדר ונהיה כבר קשה לטפל בהם, ובכל זאת לא רצינו לוותר עליהם".



שרון השקיע מאמצים רבים כדי שיוכלו להמשיך לדאוג לכלבים. בעיצומה של התלבטות מייסרת, האם הוא בכלל מסוגל לכך, הגיעה הישועה. "פנו אלינו מתנדבים והציעו לסייע לנו עם הכלבים כדי שיהיה לנו יותר קל", הוא מספר. "מאז, כבר שבע שנים, מגיעים לכאן שלוש פעמים בשבוע מתנדבים שעוזרים לנו. הם נותנים לכלבים אוכל, מוציאים אותם לטיולים, עושים להם טיפולים כדי שלא יידבקו בפרעושים ולוקחים אותם לווטרינר כשיש צורך".



לפעמים העזרה לא מסתכמת רק בטיפול בחיות המחמד. "אני מדבר איתם ומספר למתנדבים על הבעיות שלי, והם מנסים לעזור", אומר שרון. "המצב הכלכלי שלנו לא פשוט, ולפעמים הם מביאים אוכל. לא רק לכלבים, אלא גם בשבילנו. זה עוזר לנו מאוד".



מתחברים דרך החיות

זו למעשה מטרתה העיקרית של התוכנית "חברים לעת זקנה", שמפעילה עמותת מטב, בשיתוף עם אשל ג'וינט־ישראל ו"תנו לחיות לחיות". "הפרויקט נועד בראש ובראשונה להקל את בדידותם של מבוגרים באמצעות חיות המחמד", אומר ליאור שטרסברג, מנכ"ל עמותת מטב. "הוא מאפשר לזקנים המתקשים בטיפול בבעלי החיים עקב מצבם לקבל סיוע, וכך להיות מסוגלים להמשיך לגדל את בעל החיים האהוב. התרומה לאיכות החיים משמעותית, שכן בעל החיים נתפס פעמים רבות כבן משפחה לכל דבר, המעניק לזקנים חברה, חום, אהבה ומגע".



עירית קווסט, אחראית התוכנית, מודה שישנה מטרה נוספת: "התוכנית שלנו מפיגה את הבדידות פעמיים: של חיות המחמד, שלפעמים לא מקבלות את מלוא היחס מהקשישים שכבר מתקשים, וגם של הקשישים עצמם שלפתע זוכים לנוכחות אנושית לצד זו של חיות המחמד. אנחנו רואים לעתים בתים שלא ביקרו בהם חודשים רבים, ופתאום יום אחרי יום מגיעים מתנדבים להוציא את הכלבים. בדרך כלל החיבור דרך החיה מוביל גם לקשר אישי בין המתנדב לקשיש. המתנדבים שלנו הם אוהבי חיות, וכך בדרך כלל גם אוהבי אדם. הם לא בהכרח כאלו שהיו באים סתם ככה לבית של קשיש לארח לו חברה, אבל דרך ההתנדבות עם החיה הם מצליחים להכיל את החולי והעוני. אם חיות המחמד היו המשפחה היחידה שלהם, אז כעת לא רק שהם נשארים להפיג את בדידותם, אלא הם אפילו זוכים לחברה נוספת".



"כשאתה מגיע במשך תקופה כל שבוע לבית, אתה לא רק מוציא את הכלב והולך. נוצר חיבור", מעידה גם עדי רייכר (30), טכנולוגית מזון שבזמנה הפנוי מתנדבת ומוציאה את כלביהם של שרון ושל קשישים נוספים. "תמיד היו לי בבית חיות, כלבים וחתולים, וכשחיפשתי מקום להתנדב בו, ידיד שלי שראה את היוזמה בפייסבוק, קישר אותי אליה. אני מגיעה בכל שבוע לשלושה בתים. שלושת הכלבים של שרון קטנטנים וחמודים, ממש פצצות אנרגיה. הם צריכים לצאת החוצה, לחוות את האוויר ואת האנשים, ולקשישים כבר קשה לעשות את זה איתם. אז אני מגיעה ודואגת להם, הם כבר לא רגילים תמיד לצאת, ונסערים מאוד לראות כלבים וחתולים נוספים ברחוב, ואני רואה שכיף להם. אבל מהר מאוד למדתי מהעבודה הזו שיש לך כובע נוסף ולא פחות חשוב: לצד הכלבים יש את הבעלים, שהם תמיד אנשים מקסימים ומעניינים, וחלק מעניין ההתנדבות זה להקשיב ולשתף. אני יודעת שהמצב שלהם לא קל, אבל אנחנו מנסים להתמקד בחיובי. הם שואלים עלי המון ומספרים לי על העבר שלהם וגם על הבעיות שכאן ועכשיו עם הבריאות או השכנים, ואני מנסה לעזור כמה שניתן".



כ־400 מתנדבים חברים בעמותה, רובם תיכוניסטים או סטודנטים, אבל יש גם אחרים. כך שושנה הוקסמן (68) זכתה בחברה. "עליתי לארץ מארגנטינה לפני 25 שנים, ומאז יש לי כלבים", היא מספרת. "עכשיו הכלבה שלי, צ'יקיטה, כבר בת 15, אנחנו יחד מאז שהייתה בת שלושה חודשים. עד עכשיו טיפלתי בה והיה בסדר, אבל בשנה האחרונה נהיו לי קשיים ללכת אז קשה לי להוציא אותה לטיולים. אני לא נשואה ואין לי ילדים, אז לא היה מי שיעזור לי בזה".



באותו הזמן פרופ' ירדנה נורדנברג (62), ביוכימאית במקצועה, הגיעה לגיל הפרישה לפנסיה ועזבה את תפקידה כמנהלת המעבדות בבית החולים בילינסון. בזמן שהתפנה החליטה ללמוד כלבנות טיפולית ובמקביל להתנדב בעמותה: "במשך 20 שנים אני מגדלת כלבים, כיום יש לי כלבה אחת, דולי, אני אוהבת אותה והיא חשובה לי מאוד, לכן אהבתי את הרעיון שבלעזור לאחרים להצליח לשמור על כלביהם ולתת להם טיפול הולם. כשהתחלנו את ההתנדבות, לקחתי את הכלבה לטיול פעם בשבוע, שושנה הייתה מתלווה אלי, ואני הייתה מחזיקה עבורה את הכלבה כי זה כבר קשה לה. אבל לאחר זמן מה, הבנתי ששושנה היא זו שזקוקה לחברה ולתמיכה, יותר מהכלבה שלה. היא קרובה לגילי וגם היא אישה משכילה שעבדה במשך שנים כרואת חשבון, אז נוצר בינינו קשר קרוב. אני מבקרת אותה פעם בשבוע, משחקת עם הכלבה אבל בעיקר משוחחת איתה וקשובה לה בעניינים הרפואיים כשהיא זקוקה לכך, או מגיעה יותר כשיש לה בעיה. הקשר בינה לבין הכלבה חזק מאוד, ואני מקווה שהן ימשיכו ללוות זו את זו".



דרושים מתנדבים

יהודית אבידוב (71) זכתה למתנדבים רבים, והיא כבר מכנה אותם "הסטודנטים שלי". "יש לי שלושה כלבים", היא מספרת, "המבוגרת ביניהם היא בוניטה בת ה־10, היא גם גדולה פיזית. אני מגדלת אותה מאז הייתה גורה. שני האחרים קטנים יותר, איתם קל לי כי הם מחונכים. אני פשוט פותחת להם את הדלת, הם יורדים לרחוב, עושים צרכים ועולים. ממש כמו בני אדם. אבל בשנה האחרונה נהייתי פחות ניידת. אני כבר לא אישה בריאה, ולא יכולתי להוריד את בוניטה. עכשיו בכל יום בשבוע מגיע אלי מתנדב אחר, סטודנטים צעירים. הם מאכילים ומקלחים אותם ומשחקים איתם. זה כיף גדול. אני מאוד אוהבת חיות, ותמיד אומרת לסטודנטים שלי שאם היה לי בית פרטי עם גינה, הייתי ממלאת אותו בכלבים. עכשיו הבית הרבה יותר שוקק חיים כי כל הזמן מגיעים צעירים. אני דואגת להם והם לי, כשהייתי בבית חולים, הם הגיעו לבקר אותי, בחג חלקם באו עם ההורים שלהם שיכירו אותי. זה הרבה מעבר לטיפול בכלבים".



גם ד"ר אנה כץ, פסיכיאטרית ילדים לשעבר, בת 95, ולה חמישה חתולים וכלבה, משבחת את הפרויקט: "אני מודה למתנדבים שמטפלים בבעלי החיים שלי בצורה יוצאת דופן, הם אפילו הפכו לחלק מהמשפחה שלי. אני כל כך מעריכה אותם, יש לי חמישה חתולים וכלבה, והם מסייעים לי איתם. הדבר שאני הכי רוצה ומבקשת הוא למצוא בית לחתולים שלי לפני מותי, כי רק ככה אני אוכל למות בשקט".



בימים אלו מנסה התוכנית לגייס מתנדבים נוספים. מהעמותה מסרו כי "בשמונה השנים שהתוכנית פועלת אנחנו מצליחים להגיע לעוד ועוד אנשים והביקוש עולה. במקביל אנחנו בתקופה של אחרי החגים וחופשת הקיץ, התיכוניסטים חזרו ללימודים ותכף גם הסטודנטים, כך שהם הרבה פחות פנויים לזה. כך נוצר לנו צורך אמיתי באנשים נוספים בכל רחבי הארץ".



גם מנכ"ל אשל ג'וינט־ישראל, יוסי הימן, הדגיש את חשיבות התרחבות הפרויקט: "התוכנית פותחה במטרה להפיג את בדידותם של הזקנים, ולאחר שהבשילה, אנחנו שמחים על אימוץ התוכנית שכיום פועלת במספר במקומות בארץ על ידי מטב וגופים נוספים".