האפשרות הנוספת: יכול להיות ששוב מנסים "לחסל" את ליברמן?

 1. ליברמן 
לפני כמה ימים קיבל אסף זמיר, סגן ראש עיריית תל אביב, הצעה מפתיעה. בהתחלה דיברו איתו אנשים מטעמו של אביגדור ליברמן, ואחר כך ליברמן בעצמו. זמיר, בן 34, הוא סגן ראש עיריית תל אביב. הוא היה סגן ראש העירייה הצעיר ביותר בתולדות העיר העברית הראשונה (בגיל 28). הוא הקים את תנועת "רוב העיר", שגרפה 3 מנדטים בבחירות המוניציפליות האחרונות, וחוץ מרון חולדאי, הוא הכי תל אביב שאפשר. בדעותיו המדיניות הוא מפא"יניק פרגמטי, אם כי הדעות המדיניות הן לא הצד החזק שלו. 

ליברמן הציע לו מקום ריאלי ברשימת ישראל ביתנו. זמיר יכול היה להקנות לליברמן את כרטיס הכניסה הנחשק לישראל הראשונה, התל אביבית, הגוש דנית, וממנה לרעננה (שם גר נפתלי בנט), כפר סבא, רמת השרון. מאגר הקולות הענק שרובץ במרכז המפה הפוליטית ורוצה בסך הכל לחיות כאן בשקט. מאגר קולות שמחפש בכל קמפיין את המבוגר האחראי החדש שלו, את זה שיביא תקווה, את זה שכדאי לבזבז עליו פתק בקלפי, כדי לקטר עליו אחר כך קדנציה שלמה, או מה שנותר ממנה.

ליברמן הותיר בזמיר רושם חזק וחיובי. אבל בסוף, הוא סירב. טוב לו בתל אביב. הטקסטים ששמע זמיר מליברמן לא היו שונים בהרבה מהטקסטים שהשמיע ליברמן בכנס באוניברסיטת תל אביב השבוע, ובחוגי בית, ובפורומים נוספים. ליברמן החדש הוא איש ימין מפוכח שמבין שאין סטטוס קוו. הוא שופך על נתניהו דלי באוש של האשמות, על מצבנו בעולם, על אובדן הקרבה עם וושינגטון, על המשך ההידרדרות בכל החזיתות. ליברמן מבין שצריך ליזום יוזמה אמיתית, מתוך עוצמה, אבל גם מתוך ראייה מפוכחת של המציאות. ליברמן, בניגוד לנתניהו, לא מנסה לשרוד, לא מנסה להקפיא את הרגע כדי ליהנות עוד קצת ממנעמי השלטון. ליברמן רוצה לעשות ומאמין שרק הוא יכול לעשות.

הקלפים שלו, עד יום רביעי השבוע, היו לא רעים. יש לו ברית חזקה עם משה כחלון, הוא ביחסים מצוינים עם יאיר לפיד וגם עם החרדים הוא התחיל להפשיר. המטרה של ליברמן הייתה ליצור מצב שבו אי אפשר להקים ממשלה בלעדיו אחרי הבחירות. לא ביבי, לא בוז'י, לא בנט, לא אף אחד. במצב כזה הוא יכול לדרוש רוטציה. במצב אחר, של תרחיש חלומות, הוא יכול לאחד שורות עם כחלון (בתנאי שיביאו ביחד למעלה מ-25 מנדטים), וללכת לנשיא כדי

לקבל מנדט להרכיב יחד ממשלה. הוא ראש ממשלה, כחלון שר אוצר.

ואז הגיעו חוקרי המשטרה. הפרשה החדשה תפסה את ליברמן בעיצומו של התמרון. טיימינג רע מאוד מבחינתו. לו היה נשאר בימין, המקום שממנו הגיח

במקור, הוא יכול היה להיות עכשיו דרייפוס. הנה הם שוב מנסים לעצור אותי, כפי שהם עושים בכל קמפיין. המשטרה היא שהביאה לאריה דרעי 17 מנדטים

בזמנו. אבל הטריטוריה החדשה שפלש אליה ליברמן, זו שבין הרצליה לראשון לציון, לא תמיד זורמת עם סיפורים כאלה. האלקטורט החדש של ליברמן נותן עדיין אמון מסוים ב"שלטון החוק". חקירה מתוקשרת, אצל החבר'ה האלה, היא נטל, לא נכס. בקיצור, בעיה.

ליברמן עם פאינה קירשנבאום. האדם הכי קרוב אליו. צילום: פלאש 90
 

על הפרשה עצמה אין מה להוסיף כאן. היא מרוחה לאורכם ולרוחבם של כל העיתונים, האתרים והערוצים. פאינה קירשנבאום היא האדם הכי קרוב לליברמן

בישראל ביתנו. אשת אמון של ממש. דוד גודבסקי (דאוד), ראש מטה ישראל ביתנו, הוא יד ימינו של ליברמן. נכון לשלשום, ליברמן נותן אמון מלא בשני אלה. "אם פאינה ודאוד הם החשודים, אני רגוע", אמר בפורום פנימי של המפלגה. הוא רגוע כבר הרבה זמן, ליברמן. הוא נולד רגוע. זה מה שמאפשר לו להיות

מכונה משוכללת של קבלת החלטות. הבעיה היא, שבקרוב יצטרך לקבל לא מעט החלטות כאלה. לא בטוח שהוא מפנים את המצב החדש. סקר פאנלס עבור "מעריב-סופהשבוע" מקלף ממנו 3 מתוך 8 המנדטים של השבוע שעבר ומותיר אותו עם 5 בלבד, אף על פי שרוב גדול של הנשאלים (72%) אומרים שהחקירה לא תשפיע על דפוס הצבעתם וכ-44% טוענים שהחקירה יצאה עכשיו לדרך "ממניעים פוליטיים".

נכון לרגע זה, החקירה נראית רצינית, החומרים נראים אמיתיים, שופט מנוסה שלמד את החומר מאריך את מעצרם של רוב החשודים בימים רבים ומדברים על עדי מדינה. מצד שני, אני זוכר לא מעט חקירות מרעישות מהסוג הזה שנגמרו בכלום ושום דבר (היה עד מדינה גם בפרשת הברנוער, כזכור). אם אכן פעלה שיטה להזרמת כספי ציבור למוסדות ועמותות תוך גביית "עמלה" שמנמנה לטובת אנשי ישראל ביתנו, מדובר בריקבון של ממש, מהסוג ששומט את הקרקע מתחת לרגליו של ליברמן והופך את ישראל ביתנו לגוף פוליטי מושחת מיסודו. האם אפשר יהיה להגיע לתשובה חד-משמעית בשבועות שנותרו עד הבחירות?

אבל יש אפשרות נוספת. אני נאלץ להיות זה שבדרך כלל מתעכב על "האפשרות הנוספת", בכל הקשור למוסדות אכיפת החוק בישראל. זה לא תפקיד קל. רק צרות יכולות לצאת לך מהתפקיד הזה. אתה מסתבך עם קולגות, גם עם לא מעט קוראים וחברים, אבל מישהו צריך לעשות את זה. מה לעשות, האמון שיש לי במוסדות הללו, מהיועץ המשפטי לממשלה דרך הפרקליטות וכלה במשטרה, הצטמצם מאוד לאחרונה (והוא היה די מצומצם עוד קודם).

בפרשת איילה חסון (הידועה גם כ"פרשת הרפז"), למשל, נעשה ניסיון חיסול ברמטכ"ל ובסדרה ארוכה ומפוארת של קצינים בכירים, בוצע בהם לינץ' תקשורתי חסר תקדים, הכל קרה בחסות כל אותם מוסדות שלטון חוק שסיפרו לנו על "רעידת האדמה" שתתגלה כשהאמת תיחשף. אבל אז, כשהאמת נחשפה, לא התגלה כלום, למעט העובדה שהיה כאן מבצע מתוכנן, מתוחכם ומתוזמר להסיר מעל בנימין נתניהו איום אלקטורלי פוטנציאלי. אגב, מדוע היועץ המשפטי לממשלה לא עושה מה שהוא צריך לעשות, והוא יודע מצוין שהוא צריך לעשות את זה, ומשליך את התיק נגד אשכנזי לפח האשפה? לי אין תשובה טובה לשאלה הזו. הוא בטח יעשה את זה אחרי הבחירות. החיפזון מהשטן.

החקירה המשטרתית שהתנהלה בפרשה הזו הייתה הכלאה בין ביזיון מהדהד, עלבון לאינטליגנציה, סכנה לדמוקרטיה והתנהלות חלמאית המזכירה את ימיו

המגוחכים יותר של המפקח קלוזו. הרי גם וינשטיין, גם דנינו וגם יואב סגלוביץ' סברו מהרגע הראשון שאין בשביל מה לפתוח כאן בחקירה משטרתית שנייה (לטעמי דווקא יש: הגיע הזמן לחקור את מעלליו של אהוד ברק. אבל זה גדול עליהם). אז מה קרה פתאום שהכל השתנה ושהגיעו חומרים מטלטלים וחדשים? שום דבר לא קרה, חוץ ממורא המסע התקשורתי המגויס והממומן, ציד המכשפות שהטיל את מוראו על אלה שאמורים לקבל החלטות נקיות ושקולות. הסוף ידוע. 

איך כל זה קשור לפרשת ישראל ביתנו? יכול להיות שאין קשר. אבל כשליברמן מספר שמאז 1999, כשרץ בפעם הראשונה לכנסת, כמעט בכל קמפיין צצה נגדו חקירה, הוא דובר אמת. המקרה הראשון, ב-99', היה הכי מגוחך מכולם. ליברמן הקים אז את ישראל ביתנו. הוא ישב עם כמה חברים בפורום סגור והשמיץ את ניצב משה מזרחי, אז ראש אגף החקירות. דברי ליברמן שנאמרו, כאמור, בפורום פנימי, דלפו לתקשורת. מזרחי נעלב והגיש תלונה. לפרקליטת המדינה עדנה ארבל לקח ימים ספורים כדי להודיע שהיא מתכוונת להגיש כתב אישום נגד ליברמן על העלבת עובד ציבור. כל זה, כאמור, לפני הבחירות.

העיקר להטביע עליו חותמת של "כתב אישום". אחריהן, שום דבר לא קרה, כתב אישום לא הוגש, ומזרחי מחל על העלבון.

 

מה אני מנסה להגיד כאן? גם אני לא באמת יודע. לא, אני לא מתפעל מההתנהלות של אביגדור ליברמן לאורך השנים. אם הייתי יושב בחבר השופטים של הוועדה הווירטואלית לטוהר המידות, לא הייתי תומך בהענקת פרס אביר השנה לאיווט שלנו. מצד שני, אין ספק שהאיש עובר מרדף מאורגן לאורך קרוב ל-15 שנה.

ויש גם צד שלישי. מה שמקומם אותי זה שיש במדינת ישראל שני סוגי פוליטיקאים. אלה שנחקרים, ואלה שלא. אלה שנפתחות נגדם חקירות בקצב של מכונת ירייה, ואלה שמה שלא יעשו, ייצאו חלקים. כל משפטן שאיתו בדקתי את שני הסיפורים, זה של אהוד ברק ובנותיו וזה של ליברמן ובתו, קבע שהמקרה של ברק חמור יותר מהמקרה של ליברמן. אצל ליברמן חקרו עשר שנים, אצל ברק לא חקרו בכלל. התנהלותו של נתניהו, למשל, מצדיקה פתיחת שתיים-שלוש חקירות בשבוע.

ההתנהלות שלו מצדיקה פתיחת שתיים-שלוש חקירות בשבוע. נתניהו. צילום: פלאש 90

אפרופו פרשת ישראל ביתנו, שבה חשודים החשודים בסידור ג'ובים וטובות הנאה לכל מיני מקורבים, מדוע אף פעם לא התעורר הצורך לבדוק את שיטת

נתניהו, שמעסיק (האמת היא שהמעסיקה היא רעייתו) יועצים אסטרטגיים לפתרון משברים תקשורתיים בעלות של מאות אלפי שקלים, לא משלם להם פרוטה, אבל דואג להם להכנסה בקמפיין של הליכוד ומסייע למשרדים הפרטיים שלהם לשגשג דרך לקוחות שזורמים מכיוונים שונים? שעיה סגל עוד חי וקיים בינינו, והוא יוכל לספר איך בפעם היחידה שנתניהו שילם לו כמה פרוטות בבהילות (לאחר שאילתה שהגשתי), מיהרה הגברת נתניהו לשגר שליח מטעמה לביתו של סגל האומלל, כדי לגבות את הכסף בחזרה במזומן. התועמלן התורן עכשיו הוא ניר חפץ, שלא מקבל תשלום כלשהו, אבל מוגדר כיועצם של בני הזוג נתניהו ומתראיין תחת התואר המהולל הזה בכל אמצעי התקשורת. הכל חינם, אין כסף. גמילות חסדים של ממש. עבודות שירות למען הציבור.

ועוד לא דיברנו על קביעתו של מבקר הפנים של הליכוד שנתניהו פסול להתמודדות על ראשות התנועה כי הוא עושה שימוש ברכושה ואנשיה לצרכיו הפרטיים, ובעובדה שאפילו את מסיבת העיתונאים הפוליטית שלו, כשהכריז על הבחירות, לא התבייש נתניהו לעשות ממשרד ראש הממשלה, מה שאסור לבני תמותה לעשות.

והנה, עוד אני מדבר, וה"שגריר" ששיגר נתניהו לוושינגטון, רון דרמר שלא יודע איך נראה הבית הלבן מבפנים (כי הם לא רוצים לראות אותו), ומבלה במטוסים על הקו לירושלים יותר זמן מאשר בוושינגטון (על חשבוננו), מפר את הכללים ומודיע בראיון תקשורתי בארה"ב על תמיכתו בראש הממשלה נתניהו (חשיפה של ברק רביד ב"הארץ"). זה אסור. שגריר הוא פקיד ממלכתי. אבל הכללים שחלים על בני תמותה רגילים, על הליברמנים והדרעים והאולמרטים, לא חלים על נתניהו. לו מותר, כנראה. מישהו חקר? מישהו בדק? מישהו צייץ?

ועוד לא דיברנו על הגלידות והסושי וכל הטענות של מני נפתלי, שמגובות במסמכים והקלטות, והמים בבריכה בקיסריה, והאיטום בבריכה בקיסריה, וביביטורס, שהיא פרשה חמורה בהרבה מכל פרשות ישראל ביתנו לטעמי (ואני בדקתי אותה), ועוד עשרות רבות מאוד של פרשיות שכולן, עד האחרונה שבהן, נכונות ומדויקות, וכולן משקפות את הצורך האובססיבי של בני הזוג הזה לשדוד באופן קבוע את הקופה הציבורית כדי לממן את אורח החיים המופרך שלהם. אבל כל זה לא מעניין אף אחד. תנו לנו את ליברמן. אז הנה הוא, קחו אותו (בפעם האלף).

2. נתניהו

בסך הכל, לבנימין נתניהו יש ימים לא רעים. המומנטום החיובי שלו בנתונים האישיים נמשך. אחד היריבים הכי מפחידים שלו חטף חבטה שיכולה להתברר כנוקאאוט. מצבו היום טוב בהרבה ממצבו לפני שבועיים-שלושה. זה עדיין לא מרגיע אותו. בניגוד לליברמן, נתניהו לא רגוע ולא יהיה אף פעם רגוע. אנשיו הקרובים מנסים להרגיע אותו ולהפציר בו ולהוכיח לו שיש לו סיכוי לא רע להרכיב גם את הממשלה הבאה, אבל הוא ממשיך לסבול. אם זה היה אפשרי, היה מתחרט על הכל וחוזר לחיקה החמים של הקואליציה הקודמת, גרועה ככל שתהיה. קמפיין זה יותר גרוע. בקואליציה רוב החברים היו נגדו. בקמפיין כולם נגדו, וחוץ מזה, אפשר להפסיד.

נתניהו מרבה להתלונן בשבועות האחרונים על דלות החומר בליכוד. איזה אנשים, אין עם מי לעבוד, אין את מי למכור לציבור, כולם רק רוצים למרר את חייו. הוא שכח שאת האנשים הטובים הוא גירש. שאף אחד לא יכול לנשום לידו יותר מדי זמן. נתניהו מתבונן סביב ורואה שרוב אויביו הם אלה שהיו אנשיו הנאמנים ביותר. ליברמן היה המנכ"ל שלו. כחלון היה שר נאמן אצלו ("תהיו כחלונים!"). בנט היה ראש הלשכה שלו, ואיילת שקד הייתה המזכירה שלו. ציפי לבני הייתה מינוי שלו (מנכ"לית רשות החברות כשהיה ראש ממשלה). עכשיו תוסיפו לכל אלה את מייקל אורן, שגריר מצוין לשעבר בוושינגטון מטעמו של נתניהו, שהצטרף לכחלון. כך שנתניהו יכול להמשיך לבוא בטענות, אבל בעיקר לעצמו. זה לא הם, זה הוא. 

השבוע פורסם שלבני ויצחק הרצוג הפצירו בג'ון קרי לדחות את כל היוזמות המדיניות הפלסטיניות וההצבעות באו"ם לאחרי הבחירות בישראל, כדי לא לסייע לנתניהו להתחזק. מה שלא פורסם זה, שגם אנשים מטעם נתניהו ניסו להפציר באמריקאים לאותו כיוון ממש. התירוץ שלהם היה בנט. אם כל זה יקרה, בנט יתחזק על חשבון נתניהו, ואתם (האמריקאים) עוד תתגעגעו לביבי. כנראה שכל ההפצרות הללו סייעו. נכון לעכשיו, אין הצבעות ויוזמות לפני הבחירות.

פטרונו של נתניהו, שלדון אדלסון, מתחיל להרהר (בינתיים בחשאי) באפשרות שיום בהיר אחד יצטרך למצוא לעצמו סוס (או חמור) חדש. בשבועות

האחרונים האפשרות הזו מקלישה מעט, אבל היא עדיין קיימת. עוד יש מצב שנתניהו לא ירכיב את הממשלה הבאה. אני יודע שזה נשמע משהו על-טבעי,

קוסמי, בלתי אפשרי בעליל, אבל זה קיים בקלפים איפשהו. תתפלאו. ואם זה יקרה, מה יעשה אדלסון? על מי ידווחו החברים ב"ביביתון" ללא מורא, וללא משוא פנים? על גבו של מי יוצבו הז'יטונים המוזהבים?

 מחפש מחליף לביבי? אדלסון. צילום: רויטרס

מאחורי הקלעים ניטש כאן קרב ירושה מרתק. על הרקע הזה אפשר לנתח את ההתנגשות האחרונה שהייתה לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון עם הממשל

האמריקאי. דברים שאמר יעלון בחוג סגור, בשיחה עם תלמידי ישיבת "מקור חיים" בגוש עציון. הוא נשאל מדוע ישראל לא בונה יותר בשטחים, וענה שהבעיה היא ממשל אובמה, אבל אל דאגה, נצח ישראל לא ישקר, ממשל אובמה, אמר יעלון, לא יהיה קיים לנצח וכשיעבור מן העולם, תחדש ישראל בנייה נמרצת בכל מקום לתפארת מדינת ישראל ומתפקדי הפריימריז בליכוד (תוספת שלי).

פרשנות: בניגוד לפעמים הקודמות שבהן הסתבך בוגי עם האמריקאים, הפעם זה מתוכנן מראש. הדברים דלפו (לגלי צה"ל) לא במקרה. פריימריז עכשיו, מצבו של יעלון בקרב המתפקדים קשה, אבל לא הם היו קהל היעד של ההתבטאות הזו. היה לה קהל חשוב יותר, של איש אחד. שלדון אדלסון. כדי למצוא חן בעיניו, חובה להטיל רפש בפרצופם של האמריקאים המתועבים בבית הלבן. בוגי נמצא חזק במרוץ על לבו של אדלסון, אם וכאשר. והוא לא לבד.

3. כחלון

משה כחלון מתקדם יפה ובשקט. ביום שלישי הציג את מייקל אורן (רכש משובח), אתמול את אלי אללוף (רכש יוקרתי), בקרוב יוצג גם יואב גלנט. כחלון היה מעדיף את מאיר דגן, אבל דגן מתמקד כעת במצבו הרפואי ואין לו כוונה, כנראה, להצטרף לקלחת הפוליטית. בין דגן לכחלון נרקמה ברית אמיצה בחודשים

האחרונים, אבל הברית הזו לא תוגשם ברמה הפוליטית, כנראה. 

בימים הקרובים אמור כחלון להשלים את הרשימה. הוא מחפש עכשיו נשים, והוא יציג בבוא העת תוכניות סדורות לפתרון בעיית הדיור, יוקר המחיה, התעסוקה ועוד נושאים. השבוע, בוועידת כלכליסט, עלה כחלון לדבר אחרי לפיד והרצוג. אנשיו של כחלון הקפידו שהטלפרומפטר השקוף, זה שמאפשר ללפיד לנאום את נאומיו הכובשים ללא צורך להביט על נייר או להיתקע, יפורק ויוסר מהבמה לפני שהמועמד שלהם עולה אליה. כחלון, שזקוק יותר מכל אדם אחר למכשיר כזה, מוותר עליו. הוא לא מתכוון להשתנות. האנשים שלו משתדלים שהכחלוניות שלו תישאר אותנטית. נכון, הוא לא דברן גדול, הוא לא יכול

לסחוף בכריזמה רטורית ופאתוס המונים משופשף. הוא בסך הכל משה מגבעת אולגה, שמדבר עם האנשים בגובה העיניים, בלי טלפרומפטר, בלי דפי

מסרים, בלי תרגילים מילוליים. זה הוא, זה מה שיש. האנשים שלו מאמינים שזה מספיק.

המטרה של כחלון היא לפרוץ את מחסום ה-11 מנדטים ולהתקדם במעלה הטבלה. כשיגיע ל-15 מנדטים, יתחיל לתכנן תוכניות. הוא היה רוצה מאוד שאת הממשלה לא ירכיב נתניהו. הרי ביבי הוא זה שגירש אותו מהליכוד, רק כי הצליח. כחלון משתוקק לקואליציה נטולת נתניהו. הוא יישב בממשלת נתניהו רק אם לא תהיה לו ברירה. הוא רוצה להיות שר אוצר.

4. בוז'י-לבני

הם עשו לנתניהו תרגיל יפה השבוע. במבוא לפוליטיקה ישראלית לומדים מה עושה נתניהו בכל קמפיין, כשמגיעים לרגעי ההכרעה. הוא שולף את הקלף הכי

משומש והכי בדוק שיש לו, את ירושלים. כך ניצח את פרס ב-96', ועל זה הוא תמיד הולך ברגע האמת. הרצוג ולבני רצו לפתות את ביבי לשלוף את האס השחוק הזה כבר עכשיו, בהתחלה. שיישחק עד יום הבוחר.

מה שהם עשו היה דבר מעניין: הם הגיעו להדלקת נרות בכותל המערבי יום אחרי נתניהו. הם ידעו שזה יטריף אותו. הם צדקו. מיד למחרת, בחידון התנ"ך

למבוגרים, אירוע שבו לא אמורים לדבר פוליטיקה, ניצל נתניהו את הדוכן והתחיל לדבר על הנגמ"שים שעליהם נצטרך להגיע לכותל אם בוז'י יהיה ראש הממשלה. במטה של בוז'י וציפי חיככו ידיים בהנאה. ביבי לחוץ, הם הבינו, הוא יורה בכל הכלים. כמעט שלושה חודשים לבחירות, והוא כבר בירושלים. סימן טוב.

לבני והרצוג. עשו לנתניהו תרגיל. צילום: אלוני מור

בעקבות דברי ראש הממשלה, פרסם הליכוד הודעה תקיפה ובה דרש הבהרות מהרצוג ולבני בעניין ירושלים. במטה של הרצוג ולבני ענו בתוקפנות. לא נגררו לוויכוח על ירושלים (כי אין ויכוח כזה), אבל כן ניסו להגחיך את המטבע המשומש הזה שבו מנסה נתניהו לקנות קולות בכל פעם מחדש. מי ניצח בסיפור הזה, נדע ב-18 במרץ.

אגב, אם נתניהו היה בודק, הוא היה מגלה בחצר האחורית שלו, ואפילו בחלון הראווה שלו, לא מעט בכירי ליכוד מכהנים שאומרים בשיחות אינטימיות שאין

לישראל מה לחפש באל-עיזריה וגם לא במחנה הפליטים שועפאט. זה מיותר, זה יקר, זה מסובך וזה הרבה יותר נטל מנכס. הבעיה היא, שאם הם יגידו את הדברים האלה בציבור, המתפקדים יעיפו אותם.

5.לפיד

נדמה לי שכדאי לספור את יאיר לפיד. הוא עושה עכשיו מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: קמפיין. לפיד שורף את השטח. כמעט כל הסקרים מנבאים לו 11 מנדטים, וזה מספר יפה בהתחשב במה שעבר עליו ובקדנציה האיומה באוצר. לפיד הביא רכש טוב אחד (חיים ילין), יש לו הכי הרבה כסף והוא יודע לעבוד בשטח. הוא יטפס עוד שניים-שלושה מנדטים לאזור ה-13 עד 14, הוא יוכל להכתיר את הבחירות האלה כהצלחה מסחררת.

הבעיה היא שגורלו הפעם כבר לא תלוי בידיו. השאלה הקריטית ביותר שתחרוץ את גורלו (וגורלנו) היא, האם החרדים יסכימו לשבת בממשלה שבה לפיד יישב. אם התשובה שלילית, ראש הממשלה הבא הוא בנימין נתניהו. אם התשובה חיובית, הכל אפשרי.

רכש טוב. לפיד עם חיים ילין. צילום: דוברות "יש עתיד"

6. בנט

הוא מת להיפטר מאורי אריאל. בנט יודע שהוא מאבד מנדט, אולי מנדט וחצי אם אריאל פורש, אבל מצד שני הוא יכול להתחזק מכיוון המרכז והוא נפטר מהמשיחיות המטורללת של העניין שמכונה "רבני תקומה". בינתיים אריאל נשאר, אבל הרבנים עזבו. זה הדבר הכי רע שיכול היה לקרות לבנט. הרע מכל

העולמות. אגב, שום דבר לא סופי והכל הפיך, בינתיים. בנט שורף את רשת האינטרנט, המפקד האינטרנטי שלו הוא הצלחה אדירה, הבית היהודי רצה חזק

מאוד בשטח, ואם ראש הממשלה הבא יהיה נתניהו, טובים הסיכויים של בנט להיות שר הביטחון. שלא תגידו שלא ידעתם.

7. הגז

בטח כבר הספקתם לשכוח, אבל היה גם משהו עם מונופול הגז השבוע. בניגוד להרגלי, אני חושב שטוב עשה נתניהו שהחליט לבדוק את העניין לעומק וטוב

עשתה מנכ"לית משרד האנרגיה של סילבן שלום ששיגרה מכתב תקיף לממונה על ההגבלים העסקיים והזהירה מפני "נזק חמור למשק". נכון, מונופול גז זה

דבר מסוכן וצריך לפעול לנטרולו. יש הרבה דרכים לעשות את זה. התנפלות פרועה, ג'יהאדיסטית, על מי שהשקיעו מיליארדים ומצאו גז, היא דבר מסוכן עוד יותר. לפחות לדעתי. בקצב הזה בקרוב באמת לא יימצא אף אחד שיסכים להשקיע במקום המטורלל שלנו.

נובל אנרג'י היא לא כנופיית שודדים שהתקבצה לגזול את אוצרותינו. זו חברה אמריקאית גדולה ומכובדת, ששייכת לציבור האמריקאי (אין בעל שליטה, המניות בידי המשקיעים), עם רקורד מכובד מאוד, עם מנהל ישראלי יהודי, ציוני, דתי, שעשה עלייה וגר במודיעין עם אשתו וארבעת ילדיו. אם הכל כל כך ברור וידוע, איך זה שרק עכשיו, אחרי קרוב ל-70 שנה, מישהו מצא כאן גז? 

אסור להפוך את רדיפת היוזמה הפרטית, המשקיעים והיזמים לחזות הכל. מחיר הגז בעולם בצניחה. אף אחד לא יודע מה יקרה בעוד חצי שנה או שבועיים. ישראל היא מקום מסוכן מאוד להשקעות גם בלי כל זה. נובל איבדו לא מעט שווקים והזדמנויות משום שהחליטו להשקיע בישראל. אני נזכר בסאגה שעברה על המשקיעים האלה סביב שדה "תמר", בעניין הצנרת והמיקום שבו ייכנס הגז לארץ. הייתה כוונה להקים את תחנת הקליטה של הגז בחוף דור. לקח שנה וחצי עד שהתנועות הירוקות למיניהן בלמו את הכוונה הזו. בסוף סללו מאות קילומטרים של צנרת בים, והביאו את הגז לתחנת הקליטה הקיימת בדרום. אגב, מה שרצו להקים באזור דור לא היה פוגע בחוף, לא היה קרוב לחוף, לא היה משחית את החוף, לא היה פולט גרם אחד של עשן או חומרים כלשהם ולא היה מסכן איש. אבל ירוקים זה ירוקים, אני עצמי סייעתי למאבק וראיינתי אותם באינסוף מקומות, ובאמת ניצחנו.

איזה ניצחון אומלל זה היה. שנה וחצי איבד שוק הגז סביב הניצחון הזה. שנה וחצי שעלו לחברת החשמל מיליארדים (עלות התחליפים), וזיהמו לנו את החיים במזוט וסולר שתדלקו את תחנות הכוח, כולל רדינג. בסיכומו של דבר, ההפסדים היו גדולים בהרבה מההישגים של המאבק הזה, ואני חושש שגם בנושא מונופול הגז זה עלול לקרות.