תקופת הרוק'נרול, שבה התחבר לצלילי ההווה, נמשכה שנה וחצי בדיוק ונגמרה עם המראתו של שלום חנוך, הרוקר האמיתי מבין השניים, ללונדון, והעידן הפוליטי, שבו ניסה להציע לנו את העתיד, הסתיים, בסופו של דבר, ב"אני ואתה", אבל העולם לא השתנה. איינשטיין התייאש, חזר ל"יצאנו אט" ממלחמת השחרור ושיקע את עצמו בתקליטי “ארץ ישראל הישנה והטובה". אלבומיו הלכו ונעשו פחות ופחות רלוונטיים לחיינו. הוא הפקיע את עצמו מאיתנו, הסתגר בביתו, נעלם ונאלם.
מותו היה המשך ישיר לשקיעתו. הוא לא היה אמור להפתיע איש. שנה אחרי שהלך מאיתנו, אפשר לומר שאריק איינשטיין לא היה כאן מעולם. הוא רק שמועה, או הזיה, או סלוגן של חברת סלולר. 40 אלף הצופים שנכחו לפני מספר שבועות בפארק הירקון באירוע שבו בוצעו עשרות משיריו, לא הגיעו כדי לבכות את אריק, אלא כדי לבכות על עצמם. אך מאחר שארץ ישראל, אם נהיה כנים עם עצמנו, מעולם לא הייתה ישנה וטובה, כל שנותר לנו הוא להאזין לשירים ולהביט בקטעי הווידיאו ולחשוב שבאמת היה פה שמח, או משהו כזה, או מישהו כזה. אחרת, למה נוכל להתגעגע?
אריק איינשטיין הוא אפוא השתקפות סך כל אכזבותינו, החמצותינו, חלומותינו המנופצים, המרחק בין מי שאנחנו למי שרצינו להיות, התהום הפעורה בין המציאות לתקווה. הוא כמובן אינו אשם בכך או אחראי לכל זה. הוא היה בסך הכל זמר מצוין, מבצע עילאי, כותב טוב ואדם בעל אוזן רגישה שידע לבחור את שותפיו ליצירה עד שהגיע לשנתו ה-50. אחר כך גם זה כבר לא מה שהיה פעם. אבל מה היה פעם? תל אביב הקטנה שאריק כל כך רצה לחזור אליה הפכה לכרך.
לעיר שוקקת, מזוהמת, של מהגרים צעירים שהכירו את איינשטיין מהסרט “מציצים", מהקלטות של “לול" או משירים ישנים ברדיו. עם השנים הלך אריק ואייד את עצמו מתוך ישראל החדשה, האלימה. הוא לא רצה להיות חלק מאיתנו, אבל גם אנחנו לא כל כך התעניינו בו. כשרבין נרצח הוא הזדעזע, אבל אנחנו הזדעזענו קצת פחות והוא שב אל התה עם הלימון והספרים הישנים.
ומשום כך, כל מי שכתב שאיינשטיין הוא ישראל או ישראלי, טעה טעות מרה. הוא ישראל שהייתה יכולה להיות, אבל לא הייתה מעולם. ועל כן הוא פיקציה. תעתוע. קולו הזמני של דור שבחר בכסף, בשטחיות, בנהנתנות, בהתבהמות, וכשאריק מת הלך לכיכר לנחם את עצמו במפגן מרהיב של צביעות, ניתוק והעמדת פנים. עכשיו, כששנת האבל נגמרה, אפשר לנגב את האבק מן המראה, להביט עמוק לתוך העיניים ולשאול את עצמנו אם אנחנו לא מתביישים. אנחנו לא.