בשישי אחר הצהריים עלתה אנחת רווחה מצמרת צה"ל: התהליך אומנם היה ארוך, מזיק ומיותר, אבל בסופו הוחלט על המינוי ההולם והמתבקש של גדי אייזנקוט. מי שלפני ארבע שנים סירב לקבל את התפקיד מידיהם של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון דאז ברק בטענה שאינו בשל, מגיע אליו עכשיו בשל יותר מכל קצין אחר בצבא.
מסלול המכשולים שלו עדיין לא הסתיים. בחודשיים וחצי הקרובים הוא צפוי להתמודד עם עתירות לבג"ץ על הנגיעה שהייתה לו בפרשת הרפז ועל אחריותו לתאונת אימונים שבה נהרג חייל בעת ששימש אלוף פיקוד הצפון. אם יצלח את כל אלה בשלום, הוא צפוי להחליק בטבעיות לתפקיד הרמטכ"ל כמי שהתכונן לרגע הזה במשך ארבע שנים.
ניכר היה שהוא לא הבחירה המועדפת על ראש הממשלה וזו כנראה הסיבה להשתהות הלא מכובדת בקבלת ההחלטה. נתניהו היה אולי מעדיף להניח את דרגות הרב-אלוף על כתפיו של יואב גלנט, אבל מלכתחילה היה לו ברור שאי אפשר יהיה למנות את גלנט לרמטכ"ל. במקום זה הוסיף נתניהו את מועמדותו הווירטואלית של האלוף יאיר גולן למרוץ.
זאת אף על פי ששר הביטחון ראה בו מועמד לתפקיד סגן הרמטכ"ל וגם הבהיר לנתניהו שמועמדות גולן לרמטכ"ל תישקל רק אם ימצא פגם שימנע את מינוי אייזנקוט. ההתלבטות הממושכת של נתניהו לא הוסיפה כבוד לשר הביטחון, לרמטכ"ל הבא וגם לא לצה"ל. היא גם יצרה מתח מיותר בין אייזנקוט לגולן, שצפוי לשמש כסגנו.
לפני ארבע שנים, כשביקש נתניהו למנות את אייזנקוט לרמטכ"ל, השיב לו אייזנקוט כי רמטכ"ל צריך להיבחר מבין הקצינים ששימשו כבר כסגני רמטכ"ל. גולן, קצין מוכשר וראוי, בחר שלא לנהוג בג'נטלמניות הזאת ואפשר לנתניהו להשתעשע ברעיון להקפיץ אותו מעל הדור הבוגר יותר. זו לא הדרך האידיאלית להתחיל יחסים בין רמטכ"ל לסגנו. אייזנקוט היה מעדיף כנראה לראות את סמי תורג'מן לצדו יותר מאשר את גולן.
בסביבת ראש הממשלה דיברו השבוע על כך שאייזנקוט נראה כמו תואם גנץ, ובמידה רבה הם צודקים. כמו גנץ, הוא לא מהפכן, לא לוחמני במיוחד, ותמיד עוצר וחושב לפני שהוא יורה. צה"ל של אחרי צוק איתן צריך יותר מזה. הוא צבא שממשיך גם היום להתאמן ולהיבנות כדי לנצח מלחמות כמו מלחמת יום הכיפורים, ולא מתאים לאתגרים החדשים שמולו. הוא צריך מנהיג שיידע להוביל אותו לשינוי משמעותי ולהפוך אותו רלוונטי למזרח התיכון החדש והלא ידידותי.